בישראל ישנם כ-32 אלף קטועי גפיים, ומתוכם כ-500 ילדים עד גיל 18. מעבר לאתגרים הרבים שמציבה בפניהם הקטיעה, רבים מהם אינם זכאים לפרוטזה לסביבה רטובה, שתאפשר להם גישה למקומות עם מים, כמו ים או בריכה, וכעת ההורים נאבקים שהקיץ הבא כבר יביא איתו בשורה אחרת.
סורייה לזרי, אמו של יהונתן בן ה-9, קטוע רגל, מספרת: "האטרקציה המרכזית של ישראלים בקיץ היא רחצה בים ובבריכה. משפחות עם ילדיהן נהנות ומשתכשכות, אבל כשהילד שלי הגיע לים בפעם הראשונה כולם נעצו בו מבטים, והוא החליט שלא יחזור לים".
יהונתן עצמו מספר: "כשכל בני גילי רצים ונהנים בפארקים בין מגלשות המים ויוצאים לטיול השנתי – אני נשאר בצד. גם למקלחות ציבוריות אני נאלץ לקפץ, עם כל האתגר שבדבר".
סורייה מוסיפה: "יהונתן לא הולך לבריכות, וכשיש טיול במסלול רטוב, הוא נשאר בבית. אם יש בבית הספר פעילויות עם מים, אני פשוט לא שולחת אותו והוא נשאר בבית ובוכה. כשהיינו פעם בים המלח, הרוחצים מסביב בהו ברגל שלו, זו צלקת לכל החיים. צריך לפעול מול משרד הבריאות על הכנסת 'פרוטזה רטובה' לרחצה לסל הבריאות, כדי לא לצרוב לילדים חוויות לא נעימות שאסור שיחוו. זו בושה שמשרד הבריאות לא מאפשר את הדבר הבסיסי הזה.
מאור, אמא של מיכאל נתנאלוב, קטוע רגל בן 13, מספרת: "אחרי הפעם הראשונה שהילד שלי הגיע לים וכולם נעצו בו מבטים, הוא הצהיר שלא יחזור לים".
מיכאל אומר בעצמו: "אני רוצה ללכת עם כל החברים שלי, לטייל ולשחות איתם. אני מבקש ממשרד הבריאות שתהיה לי פרוטזה למים".
רונן ליטבק, מנכ"ל ארגון הצעד הבא וקטוע רגל בעצמו, אומר ל"מעריב": "היעדר היכולת להתנהל עצמאית באזורי סביבה רטובה גורם פעמים רבות לקטועים לסכן את עצמם או להישאר מחוץ למעגלים החברתיים, ובכך להעמיק את מגבלתם ומוגבלותם".