"אני מרגישה שבשנה הזאת נהייתי יותר בוגרת"
אודל אברהם, בת 8, תלמידת כיתה ג' מנהריה
"קשה בתקופה הזאת כי יש הרבה טילים והרבה אזעקות, ואין הרבה בית ספר. לפעמים יש אזעקות כשאני בבית הספר. לפני כמה שבועות הייתה אזעקה, שכבנו על הרצפה ושמנו ידיים על הראש. זה היה מאוד מפחיד. עזרתי לחברה שפחדה ודאגה. שכבתי לידה וחיבקתי אותה. עכשיו אנחנו כבר לומדים רק פעמיים בשבוע בבית הספר, במקלט, ובשאר הימים מהבית. זה לא כיף ללמוד מהבית".
"גם בא לי לצאת החוצה, לשחק עם חברות בחוץ, להזמין חברות הביתה, אבל החברות מפחדות מהמצב ולא באות. גם אני פוחדת לצאת החוצה להסתובב".
"אפילו בחופש הגדול לא יצאנו מהבית. אנחנו אולי פעם בחודש יוצאים, כי אמא פוחדת להיתקע באוטו בזמן אזעקה. היא מפחדת שלא תספיק להוציא אותי ואת האחים שלי מהאוטו. אני משכנעת את אמא לרשום אותי לחוג ריקוד וציור, אבל אמא אמרה שתרשום אותי כשתיגמר המלחמה".
"בבית אני ישנה כבר יותר משנה בממ"ד. גם אמא ושני האחים הקטנים שלי ישנים בממ"ד. אני פוחדת להתקלח לבד וללכת לשירותים לבד. אני מרגישה שבשנה הזאת נהייתי יותר בוגרת".
"כשיש אזעקות, אני עוזרת לאמא שלי להכניס את האחים הקטנים לממ"ד. אני לוקחת את האח הקטן, אמא לוקחת את האח האמצעי ורצים לממ"ד. אני כל הזמן שומעת מטוסים, בומים. ואני אומרת לאמא שזה טיל, או כטב"ם, או מטוס. אני כבר מזהה".
"הייתי רוצה שהמלחמה תיגמר, שהחטופים יחזרו הביתה בשלום. אני גם מאוד רוצה לישון בחדר שלי ולראות בחדר טלוויזיה. ואני רוצה לצאת החוצה, לשחק בגן שעשועים, להזמין חברות אליי".
"הכי לא כיף היה להיפרד מהחדר שלי"
דניאל דורני דהן, בת 9, תלמידת כיתה ג' ממטולה, מתגוררת כיום בראש העין
"לפני שהתחילה המלחמה, גרתי במטולה. איך שהתחילה המלחמה, עוד לפני שהיו אזעקות במטולה, התפנינו מהבית. הגענו למלון בטבריה, ואחרי המלון הראשון היינו בעוד שני מלונות. לא אהבתי לגור במלונות בגלל האוכל שלא היה טעים. אחרי המלונות הגענו לראש העין".
"אהבתי את הבית שלי במטולה. הרגשתי עצובה לעזוב את הבית. הכי לא כיף היה להיפרד מהחדר שלי, שהיה נוח. גם לעזוב את החברות היה קשה. באתי לראש העין, למקום שאני לא מכירה בו אף אחד. לא נוח לי להיות בבית בראש העין, אני לא אוהבת את המטבח בבית".
"בשנה שעברה הגעתי לבית הספר לקראת סוף שנת הלימודים בלי שאני מכירה ילדים. לא היו לי כל כך הרבה חברים שם, אבל נהניתי. פגשתי חברים חדשים. היום יש לי ארבע או חמש חברות חדשות. החברות שלי ממטולה נמצאות כל אחת במקום אחר".
"פגשתי אותן ביום שישי האחרון, אנחנו ממשיכות לשמור על קשר, מדברות הרבה בטלפון. אנחנו מדברות על זה שאנחנו רוצות לחזור למטולה. יש לי עוד שתי אחיות יותר קטנות ממני. גם אחותי, רומי, אומרת שהיא רוצה לחזור לגור במטולה. אני רוצה שהמלחמה תיגמר ושאחזור הביתה".
"למדתי להסתדר גם כשאבא לא בבית"
לביא פרץ, כמעט בן 7, תלמיד כיתה א' ממושב גדיש
"היה לנו קצת קשה, אבל הצלחנו", אומר לביא, שאביו, דור, גויס ב-7 באוקטובר, וכיום נמצא בסבב שלישי במילואים, כאשר סך הזמן שנעדר מהבית מסתכם בלמעלה משבעה חודשים.
"היה קשה כשאבא לא היה, כי הוא מכין לי אוכל ומשחק איתי. אני לא רוצה שאבא יצא למילואים, אני אומר לו שיחזור מהר. אני מתגעגע אליו כשהוא במילואים. מתגעגע לשחק איתו כדורגל. אני מדבר איתו בטלפון ואומר לו שיבוא אליי. הוא עונה לי שמחר הוא יבוא. כשאבא חוזר, אני שמח. הייתי רוצה שאבא לא ילך יותר למילואים".
"כשאבא במילואים, אני עוזר לאמא. אני עוזר לה להכין אוכל וגם לקלח את האחים הקטנים. הם בני 4 וחצי ושנתיים. אני דואג לאמא ומתנהג יפה. השנה נהייתי ילד גדול יותר, אחראי יותר בהרבה דברים. למדתי להסתדר גם כשאבא לא בבית".
"אני דואג לאבא, אני דואג לו שהוא לבד שם, בלעדינו. דואג כי מסוכן שם. אבא מספר לי שהוא דואג לחיילים, מביא להם ציוד. זה קשה קצת שאבא חוזר והולך עוד פעם. הייתי רוצה שלא תהיה מלחמה ושאבא יהיה בבית".
"לא יכולתי לחגוג בר מצווה עם החברים, כי הייתי מפונה"
אורי ניסים בניטה, בן 13, תלמיד כיתה ח' משדרות
"זו הייתה שנה מאוד קשה. השתניתי השנה בהרבה דברים. ההתנהגות שלי נהייתה בוגרת יותר. זה התחיל ב־7 באוקטובר. אני זוכר הרבה דברים מאותו יום. התעוררתי מאזעקות, שמענו בום גדול. אמא יצאה לבדוק מה קורה, ראינו שנפל טיל בשכונה. אחרי זה כבר שמענו יריות מאחורי הבית. היו ממש מחבלים ליד החלון שלי".
"הקושי השנה הזאת נבע מכמה סיבות. רינת שגב אבן ז"ל, מבארי, חברה של אמא שלי שהייתה גם מאוד קרובה אליי, דיברה עם אמא בזמן שמחבלים ניסו לפרוץ אליה הביתה. בסוף המחבלים רצחו אותה, את בעלה ושניים מהילדים שלה".
"היה לי קשה השנה גם כי לא יכולתי לחגוג בר מצווה עם החברים שלי, כמו שתכננתי, כי הייתי מפונה בתל אביב. התבטלה לי המסיבה בגלל המלחמה. בסוף חגגתי בבית כנסת בתל אביב עם מתנדבים שבאו לשמח ועם חבר אחד. הייתי מפונה בתל אביב עד חודש מרץ".
"בהתחלה זה היה נחמד, אבל אחרי כמה שבועות זה כבר נמאס. מאוד שמחתי לחזור הביתה לשדרות. גם החברים שלי חזרו הביתה, וחזרנו להיות ביחד. בתל אביב הרגשתי בטוח, בשדרות עדיין אי אפשר לדעת, אבל אני מעדיף להיות בשדרות כי החברים שלי פה וגם כי זה הבית שלי".
"אני מרגיש שבבית הספר ממש קשה לי להקשיב למורה שלוש שעות ברצף, והייתי שמח אם אפשר היה להאריך קצת את ההפסקות. לכל החברים שלי קשה, יש לילדים בעיות קשב וריכוז בגלל מה שעברנו, בגלל הטראומה. גם למורות קשה. זו הייתה שנה קשה לכולנו".
"ביום שחזרתי מעזה, אמרו לי שאבא שלי מת"
דפנה אליקים, בת 16, תלמידת כיתה י"א מנחל עוז, מתגוררת כיום בשדרות. נחטפה ב-7 באוקטובר ושוחררה משבי חמאס ב־26 בנובמבר 2023 עם אחותה אלה, אז בת 8. אביהן נועם ז"ל, בת זוגו דקלה ערבה ז"ל ובנה תומר ז"ל נרצחו בידי המחבלים.
"הייתי נערה אנונימית, גרתי אצל אבא שלי בנחל עוז. ב־7 באוקטובר נחטפתי לעזה. ביום שחזרתי מעזה, אמרו לי שאבא שלי מת. זו הייתה התמודדות לא פשוטה. השנה הזו ביגרה אותי בכל דבר. נהייתי אחראית יותר".
"בשבי שמרתי על אחותי אלה. הייתה עליי אחריות. אלה נחטפה במצב שבו רסיסים פגעו לה ביד. הרגע שהכי זכור לי מהשבי הוא כשתפרו לה את היד בלי הרדמה והיא צרחה. אמרו לי להגיד לה שתהיה בשקט. אף ילד ואף בן אדם בכלל לא צריך להיות בשבי. זה לא נראה בכלל הגיוני שיהיו חטופים".
"אחד הקשיים שלי בחזרה מהשבי היה להפוך מנערה שאף אחד לא הכיר לנערה שהפנים שלה מוכרים בכל בית. איבדתי את הפרטיות שלי. אנשים רואים אותי ואומרים: 'או מיי גאד, זו לא את שהיית בעזה?', ואני עונה 'כן'. מצד אחד, רציתי את הפרסום, אבל לא ככה. רציתי להיות שחקנית, להתפרסם בזכות זה, ולא מפני שהייתי בשבי. אני עדיין חולמת להיות שחקנית, מחפשת עכשיו שיעורי משחק".
"לאחר החזרה מהשבי עברנו לחיות עם אמא שלנו בקריית אונו. לפני שבועיים עברנו לשדרות. אני לא מסתכלת על החיים בצורה שונה כיום, אבל חושבת שכל רגע אפשר למות. קשה לי עם העובדה שהחטופים עדיין בעזה. הייתי רוצה לראות את כולם חוזרים כבר. הייתי רוצה שהמלחמה תיפסק, שהחיילים יחזרו, שהחטופים יחזרו ושנוכל לחזור לנחל עוז, לכפר עזה, לכל הקיבוצים בעוטף".