ה-20 בנובמבר הוא יום זכויות הילד הבינלאומי, יום שבו העולם מציין את זכויותיהם הבסיסיות של הילדים לפי האמנה הבינלאומית לזכויות הילד. אמנה זו נחתמה על ידי 200 מדינות ובינהן ישראל בשנת 1989, ומשמעה הוא כי כל ילד זכאי לשירותי בריאות, חינוך, ולחיים ללא אלימות או ניצול. אך מדי שנה, ביום הזה, עולה תחושת השקר שבין הכוונות היפות של ההכרזות לבין המציאות הקשה בשטח. במיוחד כאשר אנו מתבוננים היום במקרים קונקרטיים של ילדים שנפגעו בזוועות המלחמה, ילדים ששבויים בתנאים בלתי אנושיים, וילדים שנפגעים כתוצאה מהזנחה של העולם.
הסיפור של שני הילדים, אריאל (5) וכפיר (1.5) ביבס, שנחטפו יחד עם הוריהם על ידי אירגון הטרור חמאס, בבוקר שבת השחורה ב- 7.10.2023, הוא דוגמה מובהקת לכישלון עולמי בהגנה על זכויות הילדים. מאז החטיפה, עברו 411 ימים בהם הילדים הרכים האלו חיים בשבי, בחוסר ודאות מוחלט, ללא כל מידע על מצבם או על משך הזמן שיידרש עד שישוחררו. המציאות הכואבת הזו לא נשמעת בכותרות העיתונים הבינלאומיים.
העולם, שמצהיר על שמירה על זכויות הילד, שותק. בעוד הקריאה לתמוך ולדאוג לילדים במצוקה בעזה נשמעת ללא הרף, אך, לעומת זאת, הקריאה לשחרור האחים ביבס מהשבי, או לפחות הקריאה להבטחת ביטחונם אינה נשמעת. העולם, שחתם על אמנת זכויות הילד, לא עושה די כדי לממש את זכויותיהם של ילדים בתנאי סכסוך, והדבר בולט במיוחד במקרים כמו זה של אריאל וכפיר. הילדים משמשים קלף מיקוח. קורבנות, שקולם לא נשמע, והקהילה הבינלאומית לא פועלת להבטחת שלומם.
העולם מאוחד בעמדתו נגד אירועים דוגמת פגיעות המוניות בילדים באפריקה או במזרח התיכון, אך במקרה של חטיפת ילדים ישראלים ואחזקתם בשבי, אפילו הכוחות הבינלאומיים לא פועלים בצורה חדה ומיידית.
ישראל איננה המדינה היחידה שנמצאת במצב סכסוך, אך היא בהחלט המדינה שנאבקת בסוגיות ביטחוניות, שלא תמיד יש להן מענה או תמיכה בעולם. העולם הזה, שהעדיף להתמקד בכותרות זמניות. התעלמות זו מהילדים השבויים, גורמת לתחושת זעזוע ואכזבה אובדנית. נראה שהעולם לא באמת דואג לילדים – הוא דואג רק למילים, להצהרות ולא לכשלים בשטח.
הביקורת הפנימית: ישראל ואי-הגשמת זכויות הילד במציאות מלחמתית
אך לא רק העולם אשם. גם במדינה כמו ישראל, שחתומה על האמנה הבינלאומית לשמירה על זכויות הילד, המציאות לא תמיד עונה על הציפיות. המצב הביטחוני וההשלכות הקשות של מלחמת "חרבות הברזל" מחייבות אותנו להסתכל פנימה ולשאול: האם אנחנו באמת דואגים לילדים שלנו כפי שמתחייב על פי אמנת זכויות הילד?
המדינה, שלכאורה מבינה את הצורך במתן תמיכה לילדים שנפגעים במלחמות לא מצליחה להגשים וליישם את התמיכה הזו בזמן אמת? ילדים רבים, שמקום מגוריהם באזור עוטף עזה, בצפון הארץ ובאזורים נוספים שנפגעו מהתקפות רקטות, חיים בפחד יומיומי. חרדה מכל רעש חריג, ממטוסים, מיירוטים או מרחפנים וממטוסי אויב.
היעדר מענה פסיכולוגי תומך מיידי לילדים ולמשפחותיהם, תמיכה והעצמה של כלל אנשי ונשות החינוך מגיל לידה חוסר וודאות לגבי הפסקת הלימודים או המשכם, כל אלה משאירים את הילדים הללו פגועים נפשית. זו בכיה לדורות.. על אף ניסיונות מינוריים לספק תמיכה לילדים, זו נראית כטלאי ולא במענה אמיתי שראוי לו שמגיע בזמן, בהיקף ובאופן המתאימים. הקושי במתן מענה מתאים לצרכי הילדים, במהלך מלחמה או אחריה, בולטים במיוחד במצבים של שיבוש המערכת החינוכית והבריאותית. ילדים רבים שזקוקים לשירותים רפואיים, פסיכולוגיים, ותמיכה חינוכית לא מקבלים את כל מה שהם זקוקים לו, לעיתים בשל חוסרים בכח אדם, או בשל תעדוף הצבא על החברה וילדיה. במדינת ישראל, בה יש מחויבות ציבורית לחינוך ולרווחת הילד, יש קושי להבין כיצד עדיין לא קיימת מערכת מותאמת שמספקת את הצרכים של ילדים שנפגעו ישירות מהמלחמה. לא ניתן להתעלם מהעובדה שדווקא במדינה דמוקרטית כמו ישראל, שמצהירה על חשיבות זכויות האדם, יש ילדים שנפגעים כתוצאה ישירה מהמציאות הביטחונית המתמשכת. הצורך להבין כיצד על המדינה להבטיח את הגנת הילדים גם בתוך הקונפליקט, ולא רק בהצהרה מדיניות אלא במעשים שמובילים לפתרונות פרקטיים.
הדרך קדימה: הצורך בשינוי
אם יש משהו שצריך להבין מיום זכויות הילד הבינלאומי הוא שבסופו של דבר, זכויות לא ניתנות רק בהצהרות ובחתימות, יש להילחם עליהן. כל ילד, בכל מקום ובכל זמן, זכאי לחיים טובים ובטוחים. ילדים כמו אריאל וכפיר ביבס צריכים לחזור הביתה, והעולם, יחד איתנו, צריך לפעול באופן מיידי כדי להחזירם. מדינת ישראל צריכה למצוא דרכים להבטיח שזכויותיהם של הילדים, כאן בבית, ימומשו גם בזמן מלחמה, ולא ייעלמו לתוך סערות ביטחוניות או כלכליות, המדינה צריכה לוודא שתקציב המדינה לשנת 2025 והלאה יהיה מותאם להשקעה בצרכים הללו לילדים מגיל לידה.
ועדת שרים נציגי כל המשרדים, חייבת לתכנן וליישם תוכנית חירום לאומית בנושא חינוך ובריאות, להקצות תקציב ייעודי לטווח המיידי הקצר והארוך. טיפול ורווחה לילדי מדינת ישראל אינם מותרות. זה עתידנו.
יום זכויות הילד הוא הזדמנות לא רק לחגוג את ההישגים, אלא גם לבחון את עצמנו.
הוא הזדמנות לציין את ההתקדמות, בצד הצבת האתגרים העומדים לפנינו. להוכיח לעצמנו ולעולם שזכויות הילד אינן רק מילים יפות וחתימות על הצהרות, אלא מציאות שמבוססת על הגנה אמיתית ורווחה אמיתית, בין אם בזמן שקט ובין אם בזמן מלחמה.
לילדים ולילדות זכות לאיכות חיים. וזכותם - היא חובתנו האזרחית.