יוסף וקסלשטיין, חסיד חב"ד, וסמיר דיאב, ערבי מוסלמי, משרתים יחד במילואים כקציני התנהגות אוכלוסייה שעוסקים האחד בחברה החרדית והשני בחברה הערבית. בריאיון משותף הם מדברים על ההבדלים ביניהם ועל המכנה המשותף, על המחויבות לתפקיד ועל החברוּת האמיצה שנרקמה ביניהם.
"זה נשמע כמו התחלה של בדיחה", אומר חסיד חב"ד, קצין התנהגות אוכלוסייה ומפקד תא חברה חרדית במחוז חיפה (במיל'), יוסף וקסלשטיין, כשאני מבקשת ממנו לתאר את החברות שנרקמה בינו ובין קצין התנהגות אוכלוסייה ומפקד תא חברה ערבית במחוז חיפה (במיל'), סמיר דיאב, ערבי מוסלמי מטמרה.
"אני זוכר שסמיר ואני היינו במשמרת לילה. סמיר הלך לתחנת הדלק ושאל אם אני רוצה משהו משם. אמרתי לו שיקנה לי ארטיק "מגנום", אבל שאני אוכל רק בהכשר של בד"ץ העדה החרדית, ושיהיה חלב ישראל. את יכולה להבין את ההשתוממות של המוכר בחנות בתחנת הדלק, כשנכנס גבר מוסלמי לבוש במדי צה"ל ומבקש ארטיק חלב ישראל בהשגחת הבד"ץ. אז לפעמים זה נשמע קצת סוריאליסטי, ומדי פעם אני רואה שאנשים מרימים גבה, אבל סמיר ואני חברים".
כשפוגשים את קמ״א (קצין מקצועי אקדמאי) סמיר דיאב ואת קמ״א יוסף וקסלשטיין, מבחינים מיד בקשר המיוחד ביניהם, שיכול ללמד את כולנו שיעור. השניים הגיעו לצה״ל בשלב מתקדם בחייהם. הם התגייסו בשלב ב׳, לאחר שהקימו משפחות. כיום, הם משרתים יחד במילואים, כבר שלוש שנים, במחוז חיפה של פיקוד העורף. ושניהם חשים שהסיפור שהם מספרים על החברה הישראלית לא נחשף דיו.
וקסלשטיין ודיאב שייכים למכלול שאחראי, בין היתר, על ניתוח ההתנהגות של החברות הערבית והחרדית בזמן חירום. מהות התפקיד היא הבנה של הגורמים המשפיעים על התנהגות האוכלוסייה, גיבוש תובנות והמלצה על דרכי פעולה בהתאם. במהלך רוב השנה האחרונה, שניהם שירתו במילואים.
מטרה משותפת
"אני בן 47, ומגיל 20 ניסיתי להתגייס", מספר דיאב. "בגיל 20 היה לי פרופיל בריאותי 64, ובגלל זה לא רצו לגייס אותי. בכל זאת התעקשתי, ובכל שנה הייתי מתקשר ללשכת גיוס, עד שבגיל 28 אמרו לי שיש דבר שנקרא שלב ב' לבני 30 פלוס. חיכיתי עוד שנתיים, שוב התקשרתי, ואמרו לי שהגיוס עוד לא נפתח. כל שנה, מ־1996 עד 2021, התקשרתי ללשכת הגיוס בטבריה כדי לומר שאני רוצה להתגייס. בשנת 2021 התגייסתי".
למה זה היה כל כך חשוב לך?
"אני גר פה. אנחנו לא גרים בשכנות, אנחנו גרים בשותפות, וכשותפים יש לנו מטרה אחת ויש לנו ארץ אחת. אנחנו חייבים לאהוב אחד את השני, ואת לא יודעת עד כמה הצבא מחבר. הנה, יוסי ואני זה החיבור. בלי הצבא זה לא היה קורה".
וקסלשטיין בן ה־42 היה תלמיד ישיבה בגיל הגיוס. "אני חסיד חב"ד, ובשלב מסוים עברתי ללמוד בישיבה בניו יורק", הוא מספר. "משם המשכתי לשליחות בחו"ל, כמו שהרבה מחסידי חב"ד עושים. הגעתי לתאילנד, עברתי הסמכה לרבנות, התחתנתי ואשתי עברה לגור איתי בתאילנד. יחד ייסדנו את בית חב"ד בקוסמוי, בדרום תאילנד, שהפך לאחד מבתי חב"ד הגדולים בעולם מבחינת האוכלוסייה שבאה אליו. אחרי שנולדו לנו ילדים, והם הגיעו לגיל שהתחיל להציב לנו אתגרים חינוכיים, חזרנו לארץ ועברתי לשליחות בחדרה. הקמתי שם קהילה גדולה של חב"ד ומוסדות חינוך. כשחזרתי לארץ, כבר הייתי בגיל שפטור מגיוס, ואב לארבעה ילדים".
אז מה גרם לך להתגייס פתאום?
"בתקופה של הקורונה היה קרע גדול בעם. ממש הרגשתי שיש דו־שיח של חירשים. כשלוחי חב"ד, אנחנו רוצים להיות גורם מאחד. ראיתי שיש חוסר הבנה בסיסי את הציבור החרדי, ויש גם חוסר הבנה מצד הציבור החרדי. ואז ראיתי קול קורא שהוציא פיקוד העורף. היו זקוקים לאנשים מהאוכלוסייה החרדית, שיודעים לדבר את השפה, מכירים את הלקסיקון. התארגנה קבוצה של שלב ב', שחלקה היו שלוחי חב"ד, פטורים מגיוס. רוב הקבוצה שלנו המשיכה לאיסוף נפגעים וחללים, ואותי לקחו להתנהגות אוכלוסייה".
הגיוס היה כפי שדמיינת?
"האמת, חשבנו שהטירונות תהיה קצרה יותר, ושכמות ימי המילואים תהיה סמלית יותר. לא האמנו שנידרש להיקף ימי המילואים שנדרש כבר אז. הייתה המון עבודה".
העובדה שהתגייסתם אינה מובנת מאליה, ודאי לא בחברות שמהן אתם מגיעים.
דיאב: "אני רואה את עצמי כשגריר. אני חושב שאם הצבא לא מצליח להגיע לאוכלוסייה שממנה אני בא, אז אני אקח על עצמי את תפקיד השגריר, וגם אסביר על הארגון".
זו בחירה אמיצה.
"בחירה אמיצה, אבל אם אני אגיד שקשה לי, אז לא אגיע לשום מקום. נכון, המדינה הזניחה במשך שנים רבות את הגיוס של האוכלוסייה הערבית. ובאמת, הרבה פעמים החברה הערבית מרגישה שהמדינה לא מתאמצת בשבילה, אז ודאי שהיא תגיד 'למה שאני אתאמץ בשביל המדינה?'. אבל בואו נשנה את התפיסה, בואו נשנה את הנוסחה, כי אנחנו חייבים לשמור על הבית. ו־7 באוקטובר שינה משהו".
באיזה אופן?
"המחבלים של חמאס רצחו גם מוסלמים. זה צריך להדליק לא נורה אדומה, אלא פרוז'קטור אדום, וצריך להבין שאו שנילחם יחד למען המדינה, או שלא נגיע לשום דבר. ב־7 באוקטובר גם הרחוב הערבי בישראל היה בהלם, זה היה אירוע מצמרר. אבל הצבא עדיין לא פונה למגזר הערבי, לא מוציא צווים, לא מגייס אותם. ותאמיני לי, המגזר הערבי ישמח להיות חלק בצבא".
וקסלשטיין: "קל לי לקבל מחמאות ולהגיד שזו בחירה אמיצה מצידי, אבל האמת היא שבחסידות חב"ד מקובל להתגייס. אחרי החתונה יש הרבה שעושים שלב ב'. זה מאוד נפוץ בבית הכנסת ובקהילה שלי. מאז 7 באוקטובר יש אצלנו הרבה מאוד מגויסים, בסבבים אינסופיים של מילואים ובתפקידים מאוד מגוונים".
להכיר את רובדי האוכלוסייה
אחד מהם מוסלמי מטמרה, השני יהודי חרדי מחדרה. לאחד שני ילדים, לשני עשרה. הם מגיעים מדעות פוליטיות שונות, וגם מתרבויות, אמונות ושפות שונות. אבל הם נפגשו ליד אותו השולחן כקציני התנהגות אוכלוסייה כדי להתמודד יחד עם אותם האתגרים. וכאמור, הם גם נעשו חברים.
"כשאתה יושב עם מישהו ליד אותו השולחן, אתה חייב להתחבר אליו", מסביר דיאב. "זאת גם המהות של קצין התנהגות אוכלוסייה, להתחבר לאנשים. אנחנו התחברנו לאט־לאט, וכך התפתחה החברות. היום כמעט לא עובר שבוע בלי שנדבר, גם אם אנחנו לא מגויסים. יוסי אפילו לימד אותי לברך".
זהו, אתה משלים מניין?
וקסלשטיין: "הוא קיבל מינוי, אני מוכר לו את החמץ בכל שנה בפסח, והוא גם משמש גוי של שבת. הידע של סמיר ביהדות עולה פה על זה של רוב המחוז".
"ביני כערבי ובין יוסי כיהודי חרדי יש הרבה דברים משותפים", דיאב מפרט. "לדוגמה, חשובים לנו המשפחה, הכבוד למבוגרים, העזרה לאחר. זה מה שמניע אותנו".
"אני שותף למה שסמיר אומר", מסכים חברו. "ואנחנו חברים בראש ובראשונה כאנשים שעובדים יחד. כקציני התנהגות, אנחנו עוסקים בנושאים שקשורים לכלל האוכלוסייה, אבל יש לנו התרומה האישית שלנו בעניין החברה החרדית והחברה הערבית. אנחנו מכירים אותן מבפנים ויכולים לשים דגש על היבטים שאדם מבחוץ לא תמיד רואה".
למשל?
וקסלשטיין: "למשל, היו בקורונה מקרים אבסורדיים, שממש מעוררים גיחוך. הייתה פעם שרצו לעשות הסברה לבחורי ישיבה, והביאו גדוד עם חיילות".
דיאב: "או, נגיד, שחילקו למוסלמים בקורונה סלי מזון ושמו בפנים בקבוק יין לקידוש. צריך להבין שאומנם אנחנו גרים במדינה קטנטונת, אבל יש בה הרבה תרבויות".
וקסלשטיין: "חלק מלהיות קצין התנהגות אוכלוסייה זה לדעת ולהבין את הגוונים השונים ואת הרבדים השונים בכל אוכלוסייה".
יוסף, על רקע השיח שמתקיים בעניין חוק הגיוס, איך מקבלים אותך בציבור החרדי כשאתה לובש מדים?
וקסלשטיין: "באופן כללי, מקבלים מאוד יפה. הרי יש את ה־20% הקיצוניים, שנותנים הרגשה כאילו הם 80%. לדעתי, ההרגשה הכללית בעם היא שיש המון הערכה הדדית, יש הרבה אהבה של הציבור לדת ויש הרבה אהבה של הדתיים לצבא. בימים הראשונים אחרי 7 באוקטובר הגעתי לבוש במדי צבא לבני ברק ולשכונות החרדיות בחיפה, וקיבלתי אהבה גדולה מהציבור".
גם היום זה ככה?
"אני יכול להגיד שיש אהבה גדולה למי ששומר על ארץ ישראל. יש חשש בציבור החרדי שמנסים לחלן אותו, ועל הרקע הזה יש חילוקי דעות. אבל הם מבינים שיש צורך בצבא ושהצבא שומר עליהם. באמונה שלי, ברור לי שמצד אחד חייבים צבא גדול וחזק ומצד שני צריך גם לימוד תורה. שני הדברים האלה, לדעתי, יכולים להתקיים בתפיסה אחת, והאחד לא פחות חשוב מהשני".
אפרופו החשש החרדי מחילון, אתה מרגיש אותו? הצבא שינה אותך במובן הזה?
"זו שאלה מצוינת, אבל אני, כחסיד חב"ד, שונה בהתנהגות התרבותית מהציבור החרדי הקלאסי. אנחנו חברה לא מתבדלת, אנחנו חברה מעורבת. כשאני יוצא לשליחות בקוסמוי בתאילנד, אני רגיל להיות במגע עם החברה הלא דתית, ואני פחות מושפע, מטבע הדברים. לכן, באופן אישי, אני לא רואה שהצבא שינה אותי. להפך, אני מרגיש שמאוד מכבדים ומאפשרים לי את התנאים. יחד עם זאת, אני כן יכול לראות, כאחד שמגיע מחברה חרדית, את האתגרים שעלולים לעלות, לא בגלל חוסר כבוד, אלא פשוט בגלל חוסר ידע או תרבות שונה".
מה בעיניך הפתרון?
"צריך קודם כל להכיר ולהבין את האתגרים ורק אז אפשר להתמודד איתם. לצערי, השיח היום בנושא קצת רדוד. אם יבוא חרדי ויגיד שכל המטרה של הצבא היא לחלן אותו, או שהוא יתעלם מהצורך בצבא, זה יהיה רדוד. ואם יבוא מישהו ויגיד שהציבור החרדי משתמט בגלל שהוא פוחד למות, או לא רוצה לתרום, זה גם רדוד. לרוב, זה מה שאנחנו נראה בתקשורת. אבל הרוב באמת מכבד ומעריך. אני פוגש את זה ביומיום, גם בלוויות של חללים ובבתי אבלים".
דיאב: "כשהיה לי חג במהלך המלחמה, המפקדים התחשבו בי ונתנו לי חופש. מצד שני, אני התנדבתי בחגים של היהודים. לכן אני אומר שזו עוד הוכחה לכך שהצבא צריך שגם מוסלמים, דרוזים ונוצרים ישרתו בו. אנחנו נשלים אחד את השני".
"סמיר ואני לא חולקים אותן דעות ואותן אמונות, אבל זה לא מפריע לנו לעבוד יחד ולהיות חברים", וקסלשטיין מסכם. "לכן אפשר לעשות את זה גם בתוך החברה הישראלית – להתעלות מעל חילוקי הדעות ולהתאחד. היה מאוד מורגש מיד אחרי 7 באוקטובר שזה מה שהציבור רוצה. זה היה כבת קול שיצאה וכולם הודו בטעותם ובכך שצריך לאחות את הקרעים. זה קרה במידה מסוימת, אבל לא מספיק. אם נגשר על פערים, אם נהיה חכמים ולא תמיד צודקים, נהיה יותר חזקים".