24 בנובמבר 2023, כחודש וחצי אחרי פרוץ המלחמה, הושגה בתיווך קטאר עסקה לשחרור חטופים. במסגרתה, בשבע פעימות (האחרונה שבהן ב־30 בנובמבר 2023), שוחררו 80 ישראלים. במלאת שנה לעסקת החטופים, היחידה שנעשתה עד כה, מספרות כאן שתיים משורדות השבי הישראליות, שבעליהן נרצחו, על יום השחרור ועל החיים שאחריו. שתיהן, ילנה טרופנוב וליאת אצילי, שוחררו במסגרת העסקה ב־29 בנובמבר, לאחר 54 ימים בשבי.
“הזמן עצר מלכת”
ילנה טרופנוב בת ה־51 נחטפה מביתה בקיבוץ ניר עוז והוחזקה בחלק מהזמן במנהרה בח'אן יונס. בעלה, ויטלי טרופנוב ז”ל, נרצח ב־7 באוקטובר, ובנה סשה טרופנוב נחטף ונמצא עדיין בשבי. טרופנוב שוחררה עם אמה, אירנה טאטי, וספיר כהן, בת זוגו של בנה סשה. זה הסיפור שלה: “בכל הימים בשבי לא ידעתי כלום ושום דבר ממה שקרה למשפחה שלי ב־7 באוקטובר. וכל המשפחה שלי, משפחה קטנה, הייתה בקיבוץ באותו היום. לא ידעתי מה קרה עם הבן שלי ועם בעלי. היחידה ששמעתי שהיא בחיים, שבועיים אחרי שנלקחתי בשבי, זו ספיר כהן, בת הזוג של הבן שלי.
"בגלל אי־הידיעה הזו, כשהתחילו הדיבורים בחדשות על שחרור החטופים בעסקה, ושמענו על זה ברדיו, חששתי מאוד, כי לא ידעתי מה מחכה לי בחוץ, כשאשוחרר. לכן היה לי חשוב מאוד להשתחרר עם ספיר. לא ידעתי מי מהמשפחה שלי נשאר בחיים, ולא רציתי להיות לבד כשאני מגלה את החדשות הקשות. רציתי לפחות להיאחז במשהו.
“ב־26 בנובמבר אמרו לי שאני אמורה להשתחרר למחרת, אבל כשהגיע היום, שחררו את סהר קלדרון ואת אור יעקב, ואמרו לי שאותי כרגע לא, אלא רק בעוד יומיים־שלושה. מי שהיו לידי חשבו שאני אהיה עצובה, אבל דווקא הרגשתי הקלה ענקית כי הכי פחדתי לצאת החוצה ולקבל בשורה נוראה. בסוף שוחררתי עם אמא שלי, אירנה, שלא הייתה איתי בזמן השבי, וככה, בדרך, גיליתי שהיא בחיים".
“כשיצאתי, גיליתי שבעלי ויטלי נרצח ושסשה בשבי. מאז, החיים שלי הם לא חיים. אני לא מצליחה לייצר שגרה, לא מצליחה ולא רוצה להסתגל למציאות החדשה. אני עדיין ב־7 באוקטובר. לא התחלתי להתאבל על בעלי בכלל, אפילו לא הייתי בקבר שלו, ולא סתם. שמתי את האבל הזה בצד כי עכשיו כולי ממוקדת בתקווה ובמאבק לראות את הבן שלי סשה בחיים, בריא ושלם, ורק אז אתחיל להתאבל על בעלי. ורק אחרי שאסיים את האבל, אתחיל לחשוב על שגרה.
"אני רק בנקודת ההתחלה של האובדן. אני לא מתפקדת ביומיום. אני זזה ומדברת, אבל אני לא באמת חיה. הזמן של החטופים, שכבר יותר משנה בשבי, אוזל. כשאני ושאר החטופים והחטופות ששוחררו בעסקה יצאנו אחרי חודשיים, אנשים אמרו ‘וואי, איך החזקתם מעמד?’. עכשיו, כשאני יודעת שסשה ושאר החטופים והחטופות כבר יותר משנה בשבי, זה מטורף ולא ניתן לעיכול."
“אצלי הזמן עצר מלכת, ואני רואה שעוד חודש ועוד חודש עוברים, וההרגשה היא שלציבור ולממשלה כבר פחות אכפת, והחטופים הפכו להיות סתם עוד סטטיסטיקה. אני מרגישה שכל המאבק וההפגנות שלנו להחזרת החטופים לא עוזרים, ובמבחן התוצאה, הם עדיין שם. הרבה אנשים שואלים אותי: ‘הלב שלנו איתך, במה אפשר לעזור?’, ואני אומרת: ‘תתפללו, תבואו לחזק אותנו, תבואו לעצרת ותתמכו בנו’. אני לא יודעת מה להגיד מעבר לזה, רק לקוות שהחטופים, וביניהם סשה, יחזרו עכשיו”.
“אנחנו עייפים, רצוצים ומוכים”
ליאת אצילי בת ה־50 נחטפה גם היא מביתה בקיבוץ ניר עוז והוחזקה בדירה בח'אן יונס. כששוחררה, נודע לה שבעלה, אביב אצילי ז”ל, נרצח בשבי וגופתו עדיין מוחזקת בעזה. ילדיה, איה, נטע ועופרי, שרדו את המתקפה ב־7 באוקטובר ופונו מהקיבוץ בשלום. זה הסיפור שלה:
“כשהייתי בשבי, לא ידעתי הרבה על מה שקרה ב־7 באוקטובר. ידעתי פחות או יותר כמה הרוגים וחטופים היו, אבל על כל הזוועות לא ידעתי, וגם לא ידעתי מה קרה בדיוק בניר עוז.
"יום לפני שהשתחררתי פגשתי את שני גורן, שפגשה בשבי הרבה אנשים מניר עוז וגם כאלה ששמעו רדיו ישראלי, אז היא השלימה לי המון פרטים. כל התקופה הזו לא ידעתי מה קרה לילדים שלי ולא ידעתי מה קרה לאביב, כך שהשחרור הזה, עם כמה שהוא היה הקלה וכמה שרציתי להשתחרר, היה גם אימה מהמציאות שאליה אני חוזרת. בכמה רגעים עבר לי בראש שאולי עדיף לא לחזור. כל כך פחדתי מהמציאות שאני הולכת לפגוש.
“כששוחררתי, לקחו אותי לבית החולים, ואחרי 12 שעות גיליתי שאביב לא בין החיים. קודם עוד הייתה לי תקווה שזה עניין של כמה ימים ואז הוא ישתחרר, אבל ברגע שהודיעו לי רשמית שהוא נרצח, כל סיפור השבי שלי זז מאוד הצידה".
“מרגע ששוחררתי, אין לי שגרה, וזה משהו שקשה לי איתו קצת. בשבועיים־שלושה האחרונים, לקראת יום השנה לעסקת החטופים, המון אנשים פונים אליי ומבקשים שאבוא ואדבר. אני מבינה שאני נופלת תחת הקטגוריה של ‘אנשי ציבור’, ואני ממש לא הטיפוס הזה, בכלל לא ידעתי שאני כזאת. זה קשה לי. זה משהו שאף פעם לא שאפתי להיות, אף פעם לא רציתי. לא הייתי בוחרת בזה, זה קורה בנסיבות שהן כורח. אבל אני מרגישה מחויבות מאוד גדולה להגיד את מה שיש לי להגיד".
“אני חושבת שכל הסיטואציה הזו מורכבת מאוד, ויש לי מה לומר על האירועים ועל הלכי הרוח שהובילו את ההנהגה לכך שהיא לא מרגישה מחויבת להשיב את החטופים. וגם על זה שאנחנו כבר כל כך עייפים, רצוצים ומוכים, שבאמת להרבה אנשים מאוד־מאוד קשה להתמודד. אם היו יוצאים מיליון אנשים לרחוב, ולא רק צועקים ‘עסקה עכשיו!’, אלא עושים דברים קצת יותר דרמטיים, הממשלה הייתה צריכה להתמודד עם זה. וזה לא קורה".
“הייתי בשבי חודשיים, ואת מה שאני עברתי אפשר לשרוד. אני מדברת רק בשם עצמי. הייתי באמת בתנאים טובים. היה אפשר לספק לי תנאים פיזיים טובים. היום אין לחטופים כלום. אני לא הרגשתי שאני בסכנת חיים בכל רגע נתון, והיום כל אחד ואחת מהחטופים והחטופות בסכנת חיים כל הזמן. אז בקטע הזה ברור שכל יום שעובר מגדיל את הסיכוי שעוד ועוד חטופים וחטופות ימותו. מבחינה ערכית ומוסרית, זו פשיטת רגל מוחלטת של המדינה, זה אות קין, זה ביזיון, זו בושה וזו בגידה בכל ערך של אנושיות ושל מוסר".
“אני יודעת שיש ציבורים בחברה הישראלית שיושבים עליהם כל מיני אירועים היסטוריים, אבל אני חושבת ששום אירוע במדינה לא משתווה לנושא החטופים והנרצחים ב־7 באוקטובר. זה הולך להיות פצע פתוח במשך שנים רבות קדימה, וכשזה יפסיק להיות פצע פתוח, זה יהפוך לצלקת נוראית. אני מרגישה שזו בגידה. פשוט ככה. די, סבלנו מספיק, שילמנו מספיק, נשפך מספיק דם. מספיק!”