אסתר אווקה נולדה בישראל, בקריית גת, למשפחה שעלתה מאתיופיה. אביה היה שופט מוערך באתיופיה, אך כמו רבים מבני העדה, החלום הציוני התנפץ אל מול המציאות הקשה. "אבא שלי היה שופט באתיופיה, שופט נורא נורא גדול. המילה שלו הייתה אמן", היא מספרת. "כשהגיעו לארץ, לא קיבלו את הדיפלומות שלו. הוא הגיע לפה והיה כלום. שלחו אותו לניקיון, כמו שעשו לכל האתיופים. הוא לא יכל לקבל את זה. לאט לאט הוא נפטר מצער."
אווקה עצמה עברה מסע אישי מורכב. בגיל 17 יצאה מהארון בפני אמה, שהרחיקה אותה מהבית. "היא לא אמרה לי 'תעופי', אבל זה נעשה", היא משחזרת. במשך שבע שנים לא דיברו, עד שאמה התקשרה ואמרה "אני אוהבת אותך, אני מתגעגעת אלייך, תחזרי הביתה."
דווקא בתקופת המחאות נגד המשטרה, החליטה אווקה להתגייס למשטרה. "רציתי לשנות מבפנים", היא מסבירה. "רציתי להראות שיש שוטרים אחרים, שהם טובים יותר. זה בא גם מהבית - בגלל שאחותי הייתה משתמשת, רציתי לתפוס את כל סוחרי הסמים." במשך ארבע שנים שירתה במשטרה, אך לבסוף התייאשה. "הבנתי שהסוחרים, הם כל יום גדלים. אחד מת, השני מגיע. זה משהו שלא ייגמר, כמו המחליפים של נסראללה".
העבודה הייתה מתישה: "להיות שוטר במדינת ישראל זו העבודה הכי קשה במדינה. הייתי עובדת 24/7. אם היה לי חופש, הייתי עייפה מהעבודה והולכת לישון." לאחר ארבע שנים החליטה לעזוב ולהגשים את חלומותיה. "אמרתי די, אני רוצה להיות בטיק טוק, אני רוצה להיות מפורסמת. אני יודעת לשיר, לשחק, להצחיק. אני בן אדם מצחיק וכיף בחברתי, ובא לי לשתף את זה עם העולם."
מבין כל הכאב והאובדן שחוותה אווקה בחייה, האובדן של אחותה לילך נותר הפצע העמוק ביותר. הקשר ביניהן היה מיוחד מילדות. "היינו בסטיות. חברות ממש טובות", היא מספרת בעיניים דומעות. "היא הייתה ממש אובססיבית אליי. אם הייתי הולכת לישון בחדר, הייתה באה לישון איתי. הייתי החולשה שלה - אם מישהו היה מדבר אליי לא יפה, היא הייתה קופצת להגן עליי."
לילך, שהייתה בעלת תואר בחינוך ועבדה כמדריכה במוסד גמילה, החלה להתדרדר לסמים בגיל 23. "היה לה חבר שהביא לה חגיגת", משחזרת אווקה. "היא פיתחה התמכרות והוא פחד שהיא תיפרד ממנו אם לא יביא לה, אז הוא המשיך להביא."
במשך שבע שנים הייתה לילך דיירת רחוב בדרום תל אביב. המשפחה ניסתה הכל כדי להציל אותה - ממוסדות גמילה ועד לניסיונות להחזיק אותה בבית. "היא הייתה מרביצה לי ולאמא, מאיימת לקפוץ מהחלון", מספרת אווקה. "פעם אחי ניסה להעלות אותה לאוטובוס בכוח ושוטר רצה לעצור אותו על חטיפה. זה היה אבסורד."
במשך שבע שנים הייתה לילך דיירת רחוב בדרום תל אביב. המשפחה ניסתה הכל כדי להציל אותה. "היא הייתה מרביצה לי ולאמא, מאיימת לקפוץ מהחלון", מספרת אווקה. אחד הרגעים הקשים היה כשניסו לעקור את עינה של לילך בגלל חוב סמים. "הגעתי וראיתי את העין שלה פתוחה, נלחצתי. היא הייתה אפטית לחלוטין."
בספטמבר 2022 התקבלה השיחה שממנה חששו. "מד"א התקשרו, אמרו שמצאו אותה, ביצעו פעולות החייאה... ככל הנראה ממנת יתר. הזיהוי בחדר המתים היה הדבר הכי קשה שחוויתי בחיים שלי." את הכאב על אובדן אחותה היא מתעלת ליצירה: "התחלתי לשיר בנווה שאנן, על הספסל שבו היא ישבה. היא תמיד אהבה לשמוע אותי שרה."
לאחרונה, באופן מפתיע, מצאה את עצמה נמשכת לגברים. "לפני שנה הייתי אומרת לך בטח אני לסבית, איכס מי מסתכל על גברים בכלל?", היא צוחקת. "והיום? החיים מפתיעים. המסר שלי הוא - אל תמהרו להגדיר את עצמכם."
היום אווקה ממשיכה להתפתח מקצועית: "אני לומדת משחק ופיתוח קול. אני שרה סול ו-R&B, בסגנון של ויטני יוסטון." היא גם מתכננת קדימה: "אני חוסכת לקניית בית. רוצה לקחת את אמא שלי לגור איתי."