ב־7 באוקטובר 2023 ניהל איתמר יוסף, סטודנט לאמנות שנה רביעית בשנקר, את מתחם האמנות “דום" בפסטיבל הנובה. “הייתה ‘כיפת אמנות’ שבנינו בהשראת פסטיבל ‘אוזורה’ בהונגריה, והתפקיד שלי היה לנהל את האמנים בהפקה ואת כל מה שנוגע לרחבת המשתמש מעבר למוזיקה", הוא מספר. “אני בליין במסיבות טראנס כבר הרבה שנים, מפיק מסיבות ואחראי על מתחמי אמנות בפסטיבלים שונים. באותו בוקר נוראי הייתי עם החבר’ה שהתחבאו מירי המחבלים מתחת לבמה והצליחו לשרוד. המחבלים ירו לעברנו, כולל אר.פי.ג’י לכיוון שבו אני הייתי. עפתי כמה מטרים לאחור מההדף. אחרי הירי הזה ברחתי לבד, ברגל, ורצתי בערך ארבע שעות עד שהגעתי לקיבוץ גילת".
מקום להביע רגשות
איתמר יוסף חבר לקהילת שורדי הנובה כדי להירתם לעזרת חבריה, או כפי שהוא מסביר: “הרגשתי חובה לעשות משהו ולא להירקב בתוך הטראומה של עצמי. לקחתי על עצמי את הקטע של האמנות בקהילה כי זה התחום שאני עוסק בו, וגם כי באותו פסטיבל הייתי אחראי על 11 אמנים שהציגו יצירות. אחד מהם, ניב תל צור ז"ל, עשה בנובה לייב ארט, ונרצח".
יוסף הצטרף למחלקת התרבות בקהילה. “במסגרת זו הגינו רעיון להפיק תערוכה מעבודות של שורדי ושורדות הנובה כי הבנו שתערוכה כזו יכולה להיות משמעותית עבורם", הוא מתאר. “כשורד וכאמן אני חושב שזו דרך מדהימה להעביר את מה שעברנו שם, באמצעות האמנות. זה גם משאיר תיעוד ומסר לדורות הבאים בצורה שונה מהצגה של תמונות נרצחים או עדויות. אני יכול לספר שהאמנים שמציגים בתערוכה באו אליי ואמרו שהיצירה והעבודה על התערוכה נתנו להם סיבה לצאת מהבית. יש הרבה אנשים שהיה להם קשה מאוד להתאושש ממה שעברו בנובה, והיצירה נתנה להם מקום להביע את הרגשות שלהם ונתנה להם מקום כאמנים להציג את האמנות כאינדיבידואלים. גם ככה קשה מאוד להצליח היום בעולם האמנות, וזו במה חשובה עבורם".
התערוכה “We Are Nova", שאוצרת אורית לוטרינגר, נפתחה בשבוע שעבר בבית חיל האוויר בהרצליה והיא תוצג עד 31 בדצמבר. מוצגות בה יצירות של 70 שורדים ושורדות, של בני משפחותיהם ושל בני משפחות שיקיריהן נרצחו בנובה. הסוגים והמדיומים של העבודות מגוונים: ציור, רישום, ציור דיגיטלי, וידיאו, נפחות, רתכות, סאונד, עבודות AI ועוד.
“התערוכה באה להציג את הפנים היפות והאמנותיות של הקהילה שלנו", מסביר יוסף, שמפיק את התערוכה עם שני זילברשטיין. “המטרה של התערוכה היא לתת תקווה. גם לשורדים וגם לכל מי שמסתכל על היצירות. אני אישית מציג בתערוכה יצירה בשם ‘עיר ללא גרפיטי’. אני אמן גרפיטי ומאייר, ובמרוצת השנים הכנסתי את הגרפיטי שלי לתוך האיורים. הכינוי שלי בגרפיטי הוא ‘Empty Kid’, ואחרי הנובה שיניתי אותו ל־’Empty Without A kid’. היצירה ‘עיר ללא גרפיטי’ מדברת על האמן המיוסר, עליי, כאמן רחוב וכמאייר, בן אדם קטן שיש לו שלושה חברים חטופים בעזה, אליה כהן, יוסף אוחנה ושני לוק ז"ל, שנחטפה ונרצחה. אלה חברים שלפני הטבח הרמתי איתם כוסית לחיים. הכרתי למעלה מ־50 אנשים שנרצחו, מתוכם 13 חברים קרובים שלי, וכל הרגשות האלה באים לידי ביטוי ביצירה הזו".
גלגל ההצלה
יסמין מסטיי, בן זוגה רועי מעוז וחבר נוסף מיהרו למכוניתם כשהחלו האזעקות באזור המסיבה. “נסענו קצת בכביש 232, נתקלנו במחבלים שירו לכיוון הרכב שלנו, הצלחנו להתחמק וברחנו מהם רגלית", היא משחזרת. “במשך שבע או שמונה שעות הלכנו ברגל, עד שהגענו לנתיבות, ושם הבנו שניצלנו".
מסטיי מספרת שהיא מציירת מגיל 6, ומעולם לא למדה ציור באופן מקצועי, אלא למדה בעצמה ופיתחה מיומנויות. “אם לפני הנובה הציור היה תחביב שאני מאוד אוהבת, אחרי המסיבה התחביב נהיה תרפויטי עבורי, גלגל הצלה, התרופה הכי טובה לנפש", היא מודה. “בכל פעם שהרגשתי משהו בקשר למראות ולחוויות שחוויתי בנובה, הייתי הולכת לצייר. בכל פעם שהייתי עצובה, בכל פעם שרציתי להיזכר באיזו נקודה ממסע הבריחה שלי, הייתי מציירת. אני חושבת שיש קשר ישיר בין הנפש ובין האמנות. אפשר לראות בכל יצירה בתערוכה איך האמן הרגיש באותו רגע שהוא יצר אותה. יצירה מביעה בדרך כלל כאב, וברגע שכואב לך, אתה מבטא את זה ביצירות שלך. ביצירות שלי יש רגעים של טראומה וכאב, ויש גם יצירות מופשטות, שנוצרו אחרי שעבר קצת זמן, ואפשר לראות שהרגשתי יותר טוב כשיצרתי אותן. באופן כללי, היצירות מביעות את התהליך הנפשי העמוק שהאמנים שמשתתפים בתערוכה עברו ועוברים".
ספרי על אחת היצירות שלך שמוצגות בתערוכה.
“אחת היצירות האהובות עליי היא ציור של טרקטור, יצירה שמהווה בעצם חלק מהזיכרון שלי מאותה שבת. ציירתי אותה כדי שתישאר לי מזכרת. היא על רקע חום, שזו האדמה שהייתה שם, ויש בה טרקטור ענק שמסביבו יושבים עשרה אנשים. זה מתאר את הרגע שבו הסתתרנו וקיווינו להצלה. היצירה עוזרת לי נפשית לשמור לעצמי זיכרונות, וגם לפרוק את הרגשות שלי".
גיא בן שמעון, יוצר וזמר ששרד אף הוא את הנובה, בחר לבטא את רגשותיו בשיר “למרות הכל". בן שמעון כתב את המילים, הלחין וצילם לשיר קליפ שמוצג בתערוכה לזכרה של חברתו הטובה, ענבר הימן ז"ל, שנחטפה מהמסיבה ונרצחה. “לפני שהחלה מתקפת הטילים ב־7 באוקטובר ניהלנו שיחה עמוקה, של שעתיים בערך", הוא נזכר. “בסיום השיחה, המשפט האחרון שענבר אמרה לי היה ‘למרות הכל – החיים יפים’. ואז התחיל כל הבלגן.מיד כשהחלו האזעקות נכנסתי לאוטו ונסעתי בכביש 232, שם נתקלתי במחבלים. נטשתי את האוטו, שבסוף, אגב, התפוצץ מ־אר.פי.ג’י, וברחתי רגלית. חלק מהאנשים שאיתם ברחתי נרצחו בדרך, חלקם נחטפו ואני, למזלי, בסוף מצאתי איזה מקום מסתור, התחבאתי בו וככה ניצלתי. כבר צלצלתי לאמא שלי, להיפרד ממנה, כי הייתי משוכנע שלא אצא משם בחיים".
עד כמה היצירה עוזרת לך להתמודד עם מה שחווית?
“אני חושב שזה הדבר היחיד שבאמת עוזר לי. אני אפילו לא יודע איך לתאר זאת במילים. אין משהו שתומך בי ברמות שתומכות בי המוזיקה, הכתיבה והיצירה. זה מה שהחזיק אותי אחרי הנובה. בכל פעם שאני מסיים שיר אני מתפרק, כי אז אין לי את הפוקוס ואת העוגן שיחזיק אותי. היצירה היא גלגל ההצלה שלי. אני יודע שכולם מסתכלים על התקופה הזו כעל תקופה שחורה, ואני יכול להבין את זה, אבל בחיים, כמו באמנות, יש המון צבעים. צריך להסתכל גם על הברכה שיש בתקופה הזו, ולא רק על הכאב. אני חושב שזה גם מה שהתערוכה נועדה להעביר. כאחד שהיה שם, שראה את המוות מול העיניים, אני יכול לומר שכל הצבעים האלה, לא רק הצבע השחור, הם חלק מהשלם, כלומר, ממי שאנחנו".