סוף נובמבר 2024. רחוב צה"ל 9, צפת. ברקע, המלחמה עוד מתחוללת, אזעקות משתוללות בעיר ומעידות על המציאות הבלתי אפשרית בישראל כולה ובצפון בפרט. בתוך המציאות הישראלית הקשה לעיכול, בין חטופים, נעדרים והרוגים, זועקת גם הידיעה הבאה והיא קשה לתפיסה, קשה מאוד: ילדה בת 9 נעלמה בערב אחד, ועשרה חודשים לאחר מכן איש עדיין לא יודע היכן היא. "איך יכול להיות שזה קרה ככה, שהיימנוט פתאום נעלמה מתוך בניין?", שואלת אחותה הבכורה ירוס. "עברו כבר יותר מעשרה חודשים מאז, ואנחנו עדיין לא יודעים כלום".
הדרך העולה למרכז הקליטה עוברת בשכונה החרדית מאור חיים. בשעת בוקר ביום שישי קומץ ילדים מתהלכים לבדם ברחוב. הבנייה על צלע ההר צפופה ושגרתית. נוף תמים, כשכונות מגורים אחרות בישראל, אולם די בלהביט בו ולשאול בקול: איך ייתכן שהיימנוט נעלמה מהרחובות האלה ממש? את ירוס אנו פוגשים מחוץ למרכז הקליטה בצפת, ביתם הנוכחי של משפחת קסאו. המשפחה הגיעה לכאן לפני כמעט ארבע שנים (2021) לאחר שעלתה מאדיס אבבה. המרחב המוכר הפך לזירה כואבת ב־25 בפברואר, כשהיימנוט, האחות השלישית מבין שישה אחים ואחיות, נעלמה. עשרה חודשים חלפו ולאיש אין קצה חוט בנוגע למקום הימצאה.
משפחת קסאו הגיעה הנה בזמן הקורונה, שהתה תקופה קצרה בבידוד ונשלחה למרכז הקליטה. כעולים רבים אחרים, הם הגיעו בשם יהדותם עם חלום לעתיד טוב יותר, אלא שהשנים הראשונות היו קשות, והקושי רחוק מלהסתיים. "בהתחלה היה לנו קשה להתאקלם", מספרת ירוס, "לא היו פה אנשים שהכרנו. רק סבתא שלי, אמא של אמא, שכבר הייתה בישראל. היא הגיעה לפני 17 שנים, אולי 18".
ירוס, כמעט בת 19, הבכורה מבין שישה אחים ואחיות, לומדת היום באולפנת סגולה קריית מוצקין. "ביום שהיימנוט נעלמה הייתי בבית הספר, בפנימייה", היא משחזרת. "במהלך השבת היינו בטיול בפנימייה אחרת בכפר פינס, ולפני כניסת שבת דיברתי עם כל המשפחה ועם היימנוט".
מה את זוכרת מהשיחה איתה?
"היא שאלה אותי מתי אני מגיעה, ואמרתי לה שאני לא באה לשבת, כי אנחנו סוגרים שבת שם. אבל אמרתי לה שבשבת הבאה ישחררו אותנו ואז אני אבוא. אני גם עשיתי לה את הצמות שלה בפעם האחרונה, אז אמרתי לה שכשאני אבוא נפרק לה את הצמות ואני אעשה לה חדשות. דיברנו כרגיל".
ואז שום דבר לא היה כרגיל.
"לא".
התיעוד האחרון של היימנוט מגיע ממצלמות האבטחה של מרכז הקליטה ביום ראשון בערב. היא תועדה מעט לאחר השעה 19:00, כשהיא נכנסת למרכז הקליטה, לבושה בטרנינג ורוד, מעליו חצאית שחורה והיא נועלת נעלי ספורט לבנות. היא בילתה עם חברותיה, והן חילקו עלונים למועמד הליכוד בבחירות המקומיות בקומות המרכז, והגיעו לקומה מינוס 4. זמן קצר לאחר מכן היא נעלמה. החיפושים הקדחתניים החלו מיד, עם הפעלת צוותי חקירה ולמעלה מ־1,800 מתנדבים.
ירוס: "בלילה (בפנימייה) לוקחים לנו את הטלפונים, אז הפלאפון שלי לא היה אצלי. רק בבוקר התקשרו למנחה ולמדריכה שלי ואמרו להם מה שקרה. המדריכה שלי נכנסה לחדר והעירה אותי. נראה לי שזה היה בסביבות 6 בבוקר או 5 ומשהו. היא אמרה לי שאני צריכה ללכת הביתה, שאלתי אותה 'למה? מה קרה?', היא אמרה שלא קרה כלום אבל זה מה שאני צריכה לעשות, ללכת הביתה. לא הבנתי, חשבתי שזה בגלל אבא שלי. הוא היה בדיוק באתיופיה ועדיין יש שם מלחמה, אז חשבתי שאולי קרה לו משהו במלחמה. אבל אז דודה שלי התקשרה אליי ואמרה לי שהיימנוט נעלמה. אמרתי לה שזה לא הגיוני כי רק דיברתי איתה לפני כניסת שבת והכל היה כרגיל, אז איך יכול להיות שהיא נעדרת?".
מתי הבנת שזה באמת מה שקרה?
"דודה שלי באה לאסוף אותי במונית עם סבתא שלי. הן גרות בקריות. עדיין חשבתי שאם הן באו, אז זה אומר שמשהו קרה לאבא והמשפחה לא רוצה שאני אבהל. לא האמנתי לה שהיא סיפרה לי על היימנוט. אבל אז נכנסתי לטיקטוק, לפייסבוק, לאינסטגרם, ראיתי את כל הפרסומים והייתי בשוק".
אתן מגיעות למרכז הקליטה?
"כן, הביאו אותי לפה".
מה את רואה כשאת מגיעה?
"בכל מרכז הקליטה הייתה משטרה. היו צריכים להחזיק את אמא שלי, כי היא בכתה ואז התעלפה. אני זוכרת שהיא אמרה 'לקחו לי את הילדה שלי. לקחו לך את אחותך'. אני הייתי בהלם, עדיין לא הצלחתי להאמין, אפילו עוד לא בכיתי מרוב שהייתי בהלם. היה לי קשה לקבל את זה".
כשאמא אמרה ש"לקחו" את היימנוט, היא הבינה משהו על ההיעלמות שלה?
"לא. היא אמרה לי את זה מהלחץ שלה. היא לא באמת ידעה אם לקחו אותה או לא".
ירוס, כדוברת העברית הטובה ביותר במשפחתה, מצטרפת לכוחות המשטרה במקום. היא מתארת כיצד הפעילו כוחות המשטרה "אזעקה" מדומה על מנת שכל הדיירים במבנה יתפנו למקלט וכך הם עברו דירה־דירה. הם אפשרו לה לראות את מצלמות האבטחה והיא מתארת היום כי "רואים את היימנוט כשהיא נכנסת, אבל לא רואים שהיא יוצאת. כלומר יש תיעוד לכניסה, אבל אין תיעוד ליציאה".
כמה כניסות יש למרכז הקליטה?
"יש את הכניסה הראשית, ולמטה יש שלוש יציאות, של גוש א', גוש ב', גוש ג'. וזהו".
ומצלמות האבטחה נמצאות אך ורק בכניסה הראשית?
"יש גם למטה, אבל לא ראו בהן כל כך טוב. לכן אם מישהו לקח אותה, יכול להיות שיצאו איתה מהיציאות שנמצאות בקומות מינוס למטה. שאלתי את המשטרה אם בדקו בכל הבתים, הם אמרו שכן. אבל גם אני עברתי איתם לבדוק עוד פעם. הם בדקו, הפכו ופתחו הכל. אפילו מקררים, תיקים, הם נכנסו עם הכלבים. אני הייתי איתם ועדיין לא האמנתי, חשבתי שאני בכלל מדמיינת את זה. אני גם רואה הרבה סרטים אמריקאיים מהוליווד ובסרטים האלה שחוטפים גם מסתירים בקירות, אז חשבתי שהיא אולי באחד הקירות, או שיש קיר באיזה בית שמרכז הקליטה לא יודע עליו. לכן הם בדקו גם את הקירות. הם בדקו אם יש קיר שנראה שבדיוק צבעו אותו מחדש, ועדיין לא מצאו שום דבר. גם היו אלפי מתנדבים שבאו לחפש. כולם יצאו לשטח לחפש אותה, אפילו באו עם סוסים".
כשירוס מתארת שוב ושוב כיצד לא הצליחה לעכל את המתרחש, אין זה מפתיע. עם כוחות משטרה מתוגברים ואלפי מתנדבים שחיפשו אחריה, בהחלט קשה לתפוס כיצד ילדה בת 9 נכנסת לתוך מבנה ונעלמת. "זה כאילו האדמה בלעה אותה. איך זה הגיוני שהיא פתאום נעלמת לנו מתוך המרכז?", היא אומרת, "גם אמרנו להם שיבדקו את כל המצלמות שיש מסביב והם בדקו, אין מצלמות אבטחה שהם לא בדקו. אבל לא הצליחו לגלות כלום, לא היה שום רכב מוזר, שום אנשים מוזרים שאולי היו שם באותו שעה, כלום. לא יודעים כלום".
מי ראה אותה אחרונה?
"מהמשפחה, אמא ראתה אותה, ולפני שזה קרה, היא הייתה עם חברות שלה, הן חילקו פלאיירים שהביאו להן כי היו כאן בחירות. זה גם מוזר, כי יש פה בתים שאמרו שהיא הביאה להם פלאייר, אז באמת איך יכול להיות שהיא פתאום נעלמת?".
כלומר גם כשהיא חילקה את הפלאיירים היא הייתה בתוך מרכז הקליטה.
"כן, היא לא יצאה מהשטח של מרכז הקליטה. אין סיכוי שבלילה היא הייתה יוצאת בעצמה. היא פחדה מאוד מהחושך, אפילו בבית היא לא נשארה בחדר חשוך".
לכן את חושבת שחטפו אותה?
"כן, אבל אז אני מנסה לחשוב מי יכול בכלל לחטוף אותה, ולמה דווקא רק אותה? למה בחרו בה? כי אם נגיד אלה מחבלים שחוטפים ילדים, הם לא היו חוטפים רק אותה. הם היו חוטפים כמה ילדים".
"רב הנסתר על הגלוי", אמר קצין משטרה בכיר המצוי ברזי החקירה ל"מעריב" עוד בימים הראשונים לחיפושים. "אנחנו הופכים כל אבן בכל מקום אפשרי כדי לאתר בדל של פרט במטרה להתחקות ולהגיע אל מיקומה של הילדה. זוהי משימה ראשונה במעלה מבחינתנו ונעשה הכל על מנת לאתרה". אולם כמעט שנה עברה, ובינתיים רק נערמות ספקולציות והשערות באשר לגורלה של היימנוט. כך למשל הושווה המקרה שלה למקרה הנער מוישי קליינרמן, שנעלם בהר מירון במרץ 2022, כשהוא בן 16 בלבד - אם כי לא התגלה שום קשר בין שני המקרים. השערה אחרת היא שנחטפה לאזור אחר ואולי איננה כבר בארץ. וישנה גם עדות חברתה של היימנוט, שהמשטרה שללה לבסוף. "החברה שהייתה איתה אמרה שהיו שני חרדים שלקחו אותה", אומרת ירוס, "היא אמרה שהיו להם פאות ושאחד מהם החזיק תיק ביד שלו. היא אמרה שהוא לקח את היימנוט, השכיב אותה על הגב שלו ולקח אותה. היא גם אמרה שהשני ניסה לקחת גם אותה, אבל היא הצליחה לברוח".
ולמה המשטרה שללה את העדות?
"כי הם אמרו שהעדות שלה הייתה מבולבלת. היא אמרה שהן יצאו לגן שעשועים, אבל הבעיה הייתה שלא ראו אותה ואת היימנוט במצלמות יוצאות ממרכז הקליטה וגם יש פה שלושה גני שעשועים מאחור. בכל פעם היא אמרה להם שזה קרה בגן שעשועים אחר, פעם אחת היא אמרה שזה קרה בצד ימין, פעם בצד שמאל. היא בכל פעם שינתה את העדות, כנראה מהלחץ. זה לא הוביל לשום דבר".
מה את חושבת שקרה?
"לפעמים כשאני מתחילה לחשוב על כל האפשרויות, אז הראש שלי מפסיק לחשוב. יש הרבה שאלות שאני שואלת את עצמי, איך לקחו אותה? מי יכול לקחת אותה? כי זה לא הגיוני שהיא נעדרת כבר מעל עשרה חודשים מבלי שחטפו אותה. היא לא ילדה שאוהבת להסתובב, היא לא אוהבת לצאת לבד, היא לא יוצאת מהשער של המרכז קליטה. אבל אין לי תשובה לשאלות שאני שואלת וגם אף אחד לא יכול לענות לי. בהתחלה גם אמרו לי: 'היא בתוך הבניין'. אז אם היא בתוך הבניין, תביאו לנו אותה. זה לא הגיוני שזה נמשך מעל לעשרה חודשים. לכן אני אומרת שבהתחלה אפילו לא הצלחתי לבכות כי לא הצלחתי להאמין שהיא באמת נעדרת".
מתי הצלחת לבכות בפעם הראשונה?
"כשראיתי את אמא שלי מתעלפת מרוב בכי. היה לה ממש קשה. המילים שהיא הוציאה מהפה גרמו לי להאמין. בהתחלה גם לא הייתי הולכת לישון, הייתי יושבת עם המשטרה למקרה שיהיה משהו חדש, שאולי יגידו לנו שהם מצאו אותה. בגלל שאבא שלי היה באתיופיה, היינו צריכים לדאוג גם לו. גם לו היה קשה, ובגלל המלחמה הוא לא יכול היה לצאת משם, הם סגרו את כל הכבישים ולא הייתה דרך להוציא אותו. בינתיים חלק מהאנשים ממש המציאו עליו סיפורים".
איזה סיפורים?
"ראיתי בטיקטוק איך אנשים כותבים שאולי הוא לקח אותה, שאולי ההורים רבו והתגרשו והוא לקח אותה לבד. כל מיני סיפורים כאלה. הייתי רואה את התגובות של אנשים וכולם שאלו איך אבא עדיין לא פה, ושזה אומר שהוא בטח לקח אותה. העיתונאים שהיו באים לראיין אותנו גם היו שואלים אותי איפה הוא ולמה הוא לא פה. והמשטרה חקרה אותו בסוף. אבל הוא נסע לאתיופיה כי אמא שלו הייתה חולה".
זה בטח נורא קשה גם להתמודד עם ההיעדרות של אחותך וגם עם ההאשמות כלפי אבא.
"אנשים פשוט לא חושבים מה עובר על המשפחה. חלק אפילו אמרו: 'תראו את האמא, היא לא נראית כמו מישהי שהבת שלה נעדרת'. הם פשוט היו ממציאים סיפורים, אבל אנחנו יודעים מה אנחנו עוברים. בסוף הפסקתי לקרוא את התגובות, כי זה היה משגע אותי. אבל אני כן זוכרת שקראתי תגובה אחת שהיה כתוב בה שכנראה אם לא מצאו אותה, אז היא לא בחיים. אני עניתי בחזרה, כתבתי 'תתביישי לך, אנחנו מנסים לחזק את עצמנו ולהתמודד עם כל הדברים, אז איך את אומרת שהיא לא בחיים?'. אני באמת אומרת, תחשבו קצת על המשפחה. דודה שלי לקחה לי את הפלאפון באיזשהו שלב כדי שאני לא אקרא את התגובות. זה היה קשה להתמודד עם הכל. האחים הקטנים שלי היו שואלים שאלות כל הזמן, הם לא הבינו מה קורה, הם לא רגילים לראות את המשטרה. זאת באמת התקופה הכי קשה שהייתה לי בחיים".
מאז הלילה ההוא עבר זמן רב. היימנוט גדלה בשנה. בתפילה במרכז ציינה משפחתה את יום הולדתה בלי לדעת היכן היא ומה עלה בגורלה. "במשטרה אומרים שהם עובדים, אבל הם הפסיקו כבר", אומרת ירוס. "זה מעצבן, כי גם הרבה אנשים אמרו לי שאם נגיד היימנוט הייתה בצבע עור של כולם, לא היה לוקח להם הרבה זמן למצוא אותה. זה כואב לשמוע את זה וגם כואב לראות שהם לא עובדים".
גם את מרגישה שאם לא הייתם משפחה שעלתה מאתיופיה היו מתייחסים לזה אחרת?
"כן. כי אנחנו לא מכירים את התרבות ואנחנו לא מכירים את מערכות החוק, ואנחנו לא יכולים ללחוץ עליהם. קשה לנו אפילו להתמודד עם זה. אנחנו סומכים עליהם והבאנו להם הכל, אבל אם זאת הייתה משפחה ישראלית, הם היו יושבים להם על הראש עד שהם יעשו את העבודה שלהם כמו שצריך. אני לא חושבת שהם עדיין עובדים, אני חושבת שהם כבר הפסיקו. גם ביקשנו מהם שיחליפו את ההגדרה של התיק - מתיק נעדרת לתיק חטופה. היא כבר מעל עשרה חודשים לא פה, זה לא נראה שהיא רק נעדרת".
ואם הם יגדירו את התיק של היימנוט כתיק של חטופה?
"אם הם יחליפו את התיק לתיק חטופה, אז יתייחסו אליה אחרת. במקרה של נעדרת, אפשר רק להתפלל שהשם יחזיר אותה אלינו. עם זה אין מה לעשות. אבל אם מגדירים אותה כחטופה, אז ישאלו שאלות: מי לקח אותה, למה לקח אותה, איך לקח אותה".
איך הם הגיבו על הבקשה שלכם?
"הם אמרו שכשתהיה להם הוכחה הם יחליפו את זה. אבל אני שואלת, אם הם לא עובדים, אז מי יביא להם את ההוכחה? הם צריכים להביא לנו את ההוכחה. גם ביקשנו מהם שיעדכנו אותנו לפחות פעם בחודש, מה הם הספיקו לעשות, מה הם עוד רוצים לעשות, אבל הם לא מעדכנים. גם כשאנחנו מתקשרים, הם אומרים שהם לא יכולים".
כשאתם מתקשרים לבקש עדכון הם אומרים לכם שהם לא יכולים לעדכן?
"בפעם האחרונה הייתה להם שיחה עם אבא. אני לא יכולתי לבוא כי היה לי מבחן בבית הספר. אחרי הפגישה התקשרתי בעצמי למשטרה כדי לשאול מה הם אמרו. אני מעדיפה שהחוקרים יגידו לי מה הם אמרו, כי אבא מקבל את המידע בתרגום, ומה אם המתרגם לא תרגם לו כמו שצריך? אז ביקשתי מהמשטרה שיגידו לי מה הם אמרו לאבא, איך הם מתקדמים, אם יש עוד עדויות. אבל הוא אמר שהוא לא יכול להגיד לי, ואם הוא לא יגיד לי, אז למי הוא יגיד? אני המשפחה ואני מעל 18".
ואת דוברת העברית הטובה ביותר במשפחה.
"נכון. אז הם כל הזמן אומרים לנו שהם בודקים ושהם עושים את העבודה שלהם, אבל זה לא נראה שהם באמת עושים. ילדה בת 9 נעדרת כבר עשרה חודשים ולא יודעים איפה היא ומי לקח אותה?".
ואין להם שום קצה חוט עכשיו?
"שום קצה חוט. אנחנו לא יודעים מה לעשות חוץ מלהתפלל ולהאמין. קשה לקבל את זה, אבל אין ברירה".
איך זה לחיות עשרה חודשים בתוך חוסר ודאות כל כך מוחלט?
"זה מאוד קשה. בחיים שלי לא ציפיתי שאני אהיה בסיטואציה כזאת. לפני כמעט שבועיים הייתי בכיכר החטופים ופגשתי את המשפחות. סיפרתי להם על היימנוט והרגשתי שאנחנו באותה הסיטואציה, למרות שהם יודעים שחטפו אותם ויודעים אצל מי הם נמצאים ואנחנו לא יודעים כלום. אבל הרגשתי שאנחנו מבינים אחד את השני, הרגשתי שאני מבינה אותם והם מבינים אותי. גם אמרתי להם 'מכל האנשים שנמצאים פה, אני היחידה שמבינה אתכם, כי גם אני עוברת את אותו הדבר'".
את מאמינה היום שהיא עדיין בחיים?
"כן. כי זאת התחושה של אמא. היימנוט יצאה מהבטן של אמא, ואם חס וחלילה היה קורה לה משהו, אמא הייתה מרגישה את זה, היא הייתה חולמת את זה. היא מהדם שלה. לא רק אמא, גם אבא וגם אנחנו, המשפחה, היינו מרגישים את זה".
מה את מקווה שיקרה עכשיו?
"נס".
את מדמיינת את רגע המפגש איתה?
"כן. אני מדמיינת את כל מה שאספר לה. אני רוצה לספר לה מה אנחנו עוברים. לפעמים אני דואגת שאולי היא מרגישה שאנחנו לא מחפשים אותה, כי זה לוקח הרבה זמן. אז אולי היא שואלת למה המשפחה שלה לא באה לחפש אותה, להציל אותה. אבל היא לא יודעת מה אנחנו עוברים באמת, אנחנו הופכים אבן־אבן בשביל למצוא אותה. אם היא הייתה שומעת אותי או אם היא הייתה יכולה לקרוא את זה, הייתי רוצה לומר לה שכל המשפחה אוהבת אותה ושלא שכחנו אותה, שאנחנו מחפשים אותה".
ברגע הזה בשיחה קשה לעצור את הדמעות. ירוס בוכה בשקט, כפי שהיא מדברת, בשקט. היא נערה צעירה שכובד החיים הונח עליה בערב אחד ואין לדעת מתי יוכלו להסיר אותו מכתפיה. כעבור מספר רגעים היא ממשיכה, "עצוב לי", היא משתפת. "זה מרגיש שאחרים שכחו, שרק המשפחה סובלת עכשיו".
מי שכח אותה?
"אפשר להגיד שכולם. על החטופים כולם שומעים, הממשלה עוזרת להם, אבל גם היימנוט היא חלק מעם ישראל, היא גם אזרחית. אז נכון, בהתחלה כן חיפשו אותה ועשו את כל מה שהם יכולים לעשות. אבל עם הזמן כבר שכחו אותה, לא מדברים עליה. אני מאמינה שהרבה אנשים מתפללים עליה, ושיש הרבה אנשים שחושבים עליה, אבל זה לא מספיק. אנחנו גם צריכים עזרה ללחוץ על המשטרה. המשפחה שלנו באתיופיה לא מאמינים שבאמת עברנו לישראל עם כל מה שקורה".
מה הכוונה?
"בכל העולם יודעים שלישראל יש הרבה טכנולוגיה והיא דואגת לאזרחים שלה, אז איך זה הגיוני שהיימנוט נעדרת מעל לעשרה החודשים והמשטרה לא יודעת כלום? איך זה הגיוני שאין אפילו התקדמות? החוקרים גם כל הזמן מעבירים את התיק למישהו אחר, אז זה בכלל קשה. איך נוכל לסמוך שזה לא יקרה לעוד ילדים אם לא נמצא את היימנוט? איך כל אחד יכול לסמוך שהילד שלו לא ייעלם כמו היימנוט, כשכבר עשרה חודשים לא מוצאים את אחותי הקטנה? זה מרגיש שאנחנו לבד".
מה עוד קשה?
"קשה לי כשאני מדמיינת מה היא אולי עוברת. אני זוכרת שאחותנו הקטנה יום אחד החליטה להדליק נר להיימנוט. כששאלנו אותה למה, היא אמרה שהיא רוצה להתפלל ולהדליק לה נר למקרה שלא מביאים לה אוכל ושתייה. כי אנחנו באמת לא יודעים אם היא אוכלת או לא. גם עכשיו מתחילה תקופה של חורף, מה אם חס וחלילה היא תהיה חולה. או מה היא עושה בזמן אזעקות. אמרתי לך, היא פחדנית, אז מי יכול לחבק אותה ולהרגיע אותה? אין לה אף אחד שיכול להרגיע אותה ולחבק אותה ולדאוג לה".
בגיל שבו נערות אחרות עסוקות בהשלמת בגרויות, גיוס לצבא או אהבה ראשונה, ירוס נאלצת להתמודד עם אתגרים אדירים. "אני אפילו לא רוצה לדמיין מה יקרה בעתיד", היא משתפת, "אני באמת לא יודעת איך ממשיכים לחיות כרגיל כאילו לא קרה כלום. אני פה בבית עכשיו, אבל מנסה להיות גם פה וגם שם, כלומר באולפנה, כי יש לי בגרויות. אבל אם אני לא אעזור למשפחה, אף אחד לא יעזור להם. הם עוד לא יודעים עברית מספיק טוב ופחות יודעים איך ללחוץ על המשטרה, ואני מבינה בדברים האלה קצת יותר מהם. אבל כמו שאמרתי, גם חשוב לי שתהיה לי בגרות טובה, כי אם לא תהיה לי, אז אני לא אוכל להתקדם לחיים טובים בעתיד. זה קשה, באמצע השיעור יכולות לעלות לי מחשבות רעות, ואז אני לא מרוכזת, גם כשאני רוצה ללמוד, אבל הסיטואציה שכל המשפחה עוברת קשה. לאמא לא קל בכלל. אפילו אתמול היא הייתה בבית החולים, היא לא הרגישה טוב".
ואת מאוד דואגת לאמא.
"אני יודעת כמה כואב לה, אין כאב כמו כאב של אמא. אני בתור אחות דואגת להיימנוט, אבל לאמא יותר קשה. היא לא מראה לנו שקשה לה, כי היא לא רוצה שיהיה לנו קשה. אני בעצמי הייתי במצב מאוד לא טוב, לא הצלחתי לישון, הייתי חולמת חלומות רעים כל הזמן. אז הביאו לי פסיכולוגית, ובזכות הטיפול המצב שלי יותר טוב. אבל זה באמת הכי קשה לראות שלאמא שלך קשה ואת לא יכולה לעזור לה".
כמה אחריות יש על הכתפיים שלך.
"ואני עדיין רק בת 18, עוד מעט 19. אני צריכה להחזיק את כולם וגם לעבור את הכל בעצמי".
כשטפסאי, אביהן של היימנוט וירוס, מצטרף לשיחה, הוא אומר: "חשוב לנו שימשיכו לחפש אותה, שלא ישכחו אותה. אם מישהו ראה או יודע משהו שיכול לעזור לנו, שידבר איתנו, אנחנו גם מציעים פרס כספי של 350 אלף שקל למי שיעביר לנו מידע שיכול לעזור למצוא אותה".
הוא מוסיף ומסביר כי 200 אלף שקל מכספי הפרס גייסה המשפחה בגיוס המונים, ואילו ה־150 אלף הנותרים הגיעו בזכות הסוכנות היהודית, שהגדילה את הפרס. "המשטרה הפסיקה לחפש", הוא מוסיף בעצמו, "הם אפילו לא בודקים את המידע שאנחנו מעבירים להם כמו שצריך. אנחנו מבקשים שהם יעזרו לנו".
פניה המתוקות של היימנוט ניבטות מהתמונה שאביה נושא ומשלטים מעטים שמלווים את הדרך צפונה עם תמונתה. "ביקשנו ממרכז הקליטה שיעשו שלטים", מספרת ירוס, ואכן גם בסוכנות היהודית מתארים את הקמפיין הציבורי שהם הובילו לצד משרד העלייה והקליטה, שכלל מודעות בעיתונים ושילוט חוצות בתחנות הרכבת. פניה המתוקות, התמימות כל כך בולטות מיד, אך שלטיה נעלמים בין תמונות החטופים, ושוב ברור כי כל היבט בתעלומה הזאת הוא טרגי. "היא ילדה ספורטיבית", מתארת ירוס, "היא אוהבת ספורט, גם תכננו להכניס אותה לחוג ריקוד, כי היא ממש אוהבת ריקודים. היא גם מאוד מהירה, גם רצה מהר וגם מבינה הכל מהר, היא אהבה ללמוד. היא ילדה בת 9, שהעתיד מחכה לה, ובמקום שהיא תהיה עם חברים בבית הספר ותלמד, אנחנו לא יודעים איפה היא. זה הזמן שלה ללמוד ולשמוח להיות כמו בני גילה. אנחנו ממש מבקשים שלא ישכחו אותה, שיחפשו אותה. היא לא רק הילדה שלנו, היא הילדה של כולם".
ממשטרת ישראל נמסר: "מיד עם קבלת דיווח על אודות היעדרותה של היימנוט קסאו, החלו שוטרי משטרת ישראל לבצע פעולות איתור נרחבות לצד חקירה מתנהלת שכוללת מגוון שיטות ואמצעים. החל מראשית החקירה נציגי משפחתה של היימנוט מקבלים עדכונים קבועים על כיווני חקירה שנבדקים וכן על תוצאות כיווני חקירה שנבדקו בעבר. כל המידע מועבר למשפחה בעזרת מתורגמנים מטעם המשטרה, המשפחה או מרכז הקליטה. מטבע הדברים לא נפרט מעבר לכך על אודות החקירה המתנהלת או בנוגע לכל הפעולות ומהלכי החקירה, אולם נדגיש כי כל מידע וכיוון חקירה נבדק ביסודיות תוך הפעלת כלל האמצעים העומדים לרשות משטרת ישראל במטרה לאתרה".