״אנחנו המגדלור של הצפון״: סיור ביישוב שחטף את הפגיעה הקשה ביותר מחיזבאללה

קיבוץ מנרה, הנמצא על קו הגבול הצפוני ונמנה על יישובי המועצה האזורית גליל עליון, ספג פגיעות כבדות במהלך המלחמה האחרונה. עם 164 נזקים מתועדים – מתוכם מעל 40 מבנים שנפגעו באופן קשה עד קשה מאוד ועוד 30 שנפגעו באופן בינוני – מצא עצמו הקיבוץ הקטן עומד מול אתגרי שיקום עצומים. בנוסף לנזקי המבנים, נפגעו גם שטחים חקלאיים ותשתיות מרכזיות, דבר שגרם לשיבוש עמוק באורח החיים של הקהילה העתידה לחזור.

בימים אלו הקיבוץ נמצא בשלבים הראשוניים של תהליך השמאות, במסגרתו נבדקים כלל הנזקים – בבתים הפרטיים, במבני הציבור, בתשתיות הקרקעיות ובתשתיות שמעל הקרקע. בראיון ל-״מעריב״, יוחאי וולפין, מנהל קהילת מנרה, חושף את המצב בקיבוץ שנפגע בצורה הקשה ביותר במהלך המלחמה : ״המצב אצלנו שונה מאוד משאר היישובים בצפון. היקף הנזקים בקיבוץ הוא כה רחב ומשמעותי, עד כי שיקום מלא צפוי להימשך זמן רב. המשמעות היא שחברי הקהילה לא נדרשים לקבל החלטות מידיות או לבצע שינויים דחופים, מה שמאפשר לנו לקחת רגע לנשום ולהיערך בצורה מושכלת בתוך המורכבות של המצב הנוכחי״.

הקיבוץ - נקודת תצפית ישירה של חיזבאללה

״אנו נמצאים בשלב ההתחלתי של תהליך השמאות, שבו נבחנים הנזקים שנגרמו לכל הבתים ומבני הציבור – הן מתחת לפני הקרקע והן מעליה. רק לאחר השלמת הערכות אלה נוכל להתחיל בתהליכי השיפוץ, הניקיון והשיקום. מאחר שרוב המבנים נפגעו בצורה קשה, חזרה לחיים רגילים אינה אפשרית בטווח הקרוב״, אמר.

בחודשיים האחרונים, הקיבוץ כולו הוגדר כשטח צבאי סגור: ״לא ניתן היה להגיע לקיבוץ במשך תקופה ארוכה, שכן השכונה הדרום-מערבית שלנו נמצאת בנקודת תצפית ישירה של חיזבאללה, מה שהפך את הגישה לאזור למסוכנת במיוחד. מרבית הזמן, האזור היה מוגדר כשטח צבאי סגור, מה שמנע כל כניסה לשטח. למעשה, במשך החודשיים האחרונים, כל שטח הקיבוץ היה שטח צבאי סגור. גם כעת, אנו מבקשים מאנשים לשקול בזהירות את הגעתם: מי שחייב להגיע, מוזמן לעשות זאת, אך מי שאין לו צורך דחוף – עדיף שיימנע. מי שמחליט להגיע, נדרש להיות ערני במיוחד״.

״מנרה הוא מגדלור״

ואכן, בימים האחרונים מבקשים תושבים לחזור ולבדוק את בתיהם, אך המציאות הממתינה להם קשה במיוחד: ״הדרכים פתוחות והקיבוץ נגיש, אך התנאים בבתים רחוקים מלהיות רגילים. ברוב הבתים אין כרגע חשמל, מים או גז, והתשתיות נפגעו באופן קשה מאוד מהירי ומהנוכחות הצבאית. במהלך הלחימה אף נפגע צובר גז, שכלל מאה בלוני גז, מה שהוביל לדליקה נרחבת בסביבה. נוסף לכך, הכבישים והמדרכות בקיבוץ ספגו נזקים משמעותיים, ורוב התשתיות המקומיות נהרסו ויש צורך דחוף בשיקומן״.

עבודת השיקום תוכל להתחיל רק לאחר שהשמאים יסיימו את הערכתם: ״רק אז נוכל להתחיל בתיקונים, בהריסת מה שצריך, ובבניית תשתיות חדשות. אנו רואים בעבודת השיקום לא רק משימה טכנית אלא גם מסר חשוב: אנחנו רואים בעצמנו מגדלור של הצפון. השם "מנרה", שמשמעותו בערבית "מגדלור", מסמל את נחישותנו לחזור, לבנות מחדש את הקיבוץ בצורה יפה וחזקה יותר, ולחזור הביתה כקהילה מאוחדת. עם זאת, אנו מצפים מהמדינה להפגין את אותה נחישות בתמיכה כלכלית משמעותית ובדאגה למעטפת ביטחונית איתנה, שהיא הבסיס להכל״, מזכיר וולפין.

עד כה, מרבית שטח הקיבוץ נותר בלתי נגיש, והשמאים טרם הצליחו להעריך את הנזקים שנגרמו. גם כיום, במנרה אינם יודעים באופן מלא מהו היקף הפגיעות, שכן בתים שנפגעו עלולים לגלות נזקים חמורים ביסודותיהם, דבר שעשוי לחייב הריסה ובנייה מחדש. עיקר הפגיעות נגרמו כתוצאה מירי טילי נ"ט, שגרמו לשריפות רבות בקיבוץ. כיתת הכוננות התמקדה בעיקר בכיבוי השריפות, אך האתגרים שהציבו טילי הנ״ט - הובילו להרס שטחים נרחבים והכבידו על ההתמודדות.

בין חוסן, חשש, געגוע וחוסר אמון

בניגוד למצב הפיזי הקשה, הקהילה במנרה מציגה חוסן יוצא דופן, תחושת אחדות מרשימה וגאווה גדולה. חברי הקיבוץ מתגייסים באופן מתמיד לשמור על הקשרים הקהילתיים באמצעות מפגשים פיזיים, מפגשים בזום ועדכונים שוטפים: ״אנו מקיימים מאמצים מתמשכים להגיע לכל חבר קהילה, גם אם הוא נמצא רחוק מאוד מהקיבוץ, כדי להבטיח שכל סיוע לו הוא זקוק - יינתן בזמן״.

״במהלך שיחת קהילה שקיימנו השבוע בזום, התייחסתי למגוון הרחב של רגשות שמציפים אותנו בתקופה הזו - ציר שמתחיל בתקווה וממשיך בחשש, חוסר אמון, געגוע ועצב״, ממשיך לתאר מנהל הקהילה וולפין. ״כל רגש שעולה הוא לגיטימי, וחשוב לתת לו מקום, כי זה חלק מהתהליך שאנו עוברים כקהילה. יחד עם זאת, נותרת השאלה המרכזית - כיצד נתמודד עם המציאות הביטחונית החדשה ואילו מנגנונים יבטיחו את ביטחוננו?״, הוא תוהה, ועדיין אין לו תשובה ברורה.

דרישה ל-3 שכבות הגנה על הקיבוץ

״קשה שלא לחשוב על תרחישי ה-7 באוקטובר, שממשיכים ללוות את כולנו, בעיקר כאן בצפון. מדובר באירוע שנצרב עמוק בתודעה של כל בית בישראל, ועל אחת כמה וכמה אצלנו, בגבול הצפוני״, אומר ומבהיר כי על מנת להבטיח שקט וביטחון אמיתי, במנרה דורשים שלוש שכבות הגנה: ״השכבה הראשונה היא השכבה המדינית - ההסכם שנחתם בימים אלו חייב לכלול מנגנוני בקרה והרתעה שיבטיחו שחיזבאללה לא יוכל לשוב ולבנות את תשתיותיו כפי שעשה עד ה-7 באוקטובר. אמנם אין לנו שליטה על ההיבטים הפוליטיים, אך אנו מקווים שההסכם מגובה במהלכים צבאיים חזקים שישדרו מסר ברור״.

עוד מוסיף כי השכבה השנייה והלא פחות חשובה היא הפריסה הצבאית על הגבול: ״אנו דורשים נוכחות משמעותית של צה"ל, שונה בתכלית מהמצב שהיה לפני כן. לא מדובר רק בנוכחות הגנתית, אלא ביכולת התקפית מיידית שתאפשר לפגוע בכל גורם עוין או חשוד. אסור לחזור למצב שבו מחבלים מתקרבים לגדר בכסות של "רועי צאן" או "שומרי יערות", כפי שאירע לאחר הסכם 1701 בשנת 2006״.

בעיניי וולפין, השכבה השלישית להגנה היא חיזוק מרכיבי הביטחון בתוך היישובים עצמם: ״כאן מדובר באחריות המשותפת שלנו ושל המדינה, לכלול פיתוח אמצעים טכנולוגיים כנגד טילים מדויקים כמו טילי נ"ט, ולעבות את המערכים הפנימיים של היישוב. אני מקווה שכבר כעת מפתחים תכניות שיחזקו את ההגנה על יישובים כמו שלנו״.

שברירות הפסקת האש

״שלוש שכבות ההגנה הללו צריכות להיות מבוססות על עובדות ומנגנונים קונקרטיים שיבטיחו את ביטחוננו. עם זאת, חשוב לציין שאנחנו עדיין לא מבינים לעומק את ההסכם שנחתם, ויש צורך דחוף לבחון את מנגנוני האכיפה ולוודא שהם יוכלו לעמוד באתגרים שצפויים להגיע. אנחנו נמצאים בשלב שבו אנו מנסים להבין תוך כדי תנועה מה המשמעות של הפסקת האש הזו, שעדיין מרגישה שברירית מאוד״.

ביום רביעי האחרון, יוחאי ניצל את הפסקת האש כדי לבקר במנרה - והיה עד מקרוב לפעילות של צה"ל באזור: ״מולנו, בכפר מיס אל-ג׳בל, ניתן היה לראות את הצבא פועל בנחישות, כשהוא מרחיק את המחבלים באמצעות ירי חי ושימוש בטנקים. האזור היה רועש לאורך כל היום, כשמדי פעם המחבלים ניסו לשוב לכפר וצה"ל הגיב מיידית. המציאות הזו ממחישה את השבריריות של הפסקת האש הנוכחית. מדובר במצב שלא מאפשר להסיק מסקנות חד משמעיות כרגע. אנחנו מנסים להבין את הדברים תוך כדי תנועה״.

שיקום מנרה: בין 150 מיליון ל-250 מיליון ש״ח

תהליך השיקום של מנרה צפוי להיות ארוך ויקר. ההערכה הראשונית עומדת על סכום שבין 150 ל-250 מיליון שקלים, מכספי מס רכוש. "פתחנו גם בקמפיין גיוס המונים, כי המדינה לא מכסה את כל ההוצאות של השיקום״, מסביר וולפין. "יש אזורים בקיבוץ שבהם השיקום יימשך שנה-שנתיים. כל מבני הציבור בקיבוץ ניזוקו - חדר האוכל, המועדון, המרפאה, המזכירות, גני הילדים ומבני החינוך הבלתי פורמלי – זקוקים לשיפוץ או לבנייה מחדש״.

נאור שמיע, יו"ר צוות החירום היישובי (צח"י) של מנרה, מוסיף:  "כ-70 אחוזים מהבתים בקיבוץ נפגעו. אנחנו כבר בשלב התכנון העתידי, אבל ברור לנו שהחזרה לא מיידית. חלק מהתושבים שוהים בגדות, חלקם במלון נוף כנרת. כרגע אנחנו מתמקדים ב'איך' לחזור ומה לשקם קודם״.
הקיבוץ - במרחק כביש מהגבול

שמיע סבור כי המתווה הנוכחי של ההסכם אינו נראה מבטיח, משום שהוא מאפשר לחיזבאללה לשוב לפעילות קרובה לגבול: ״גם אם המתווה עצמו טוב, כל המשמעות טמונה ביכולת לממש אותו. אם ניתנו הנחיות ברורות שלא להתקרב לכפרים או לגדר, אז הפרות צריכות להיענות בתגובה תקיפה. אם לא נאכוף את ההסכם ומה שהוחלט בו, נמצא את עצמנו בבעיה חמורה בעתיד״, הוא מזהיר.

״המיקום שלנו, במרחק כביש מהגבול, מדגיש את השאלה הקריטית איך הצבא יאכוף את ההסכם. האמון בצבא הוא לא דבר שנבנה מחדש בין לילה, יש כאן צורך בעובדות בשטח שייצרו תחושת ביטחון, לא רק להיום או למחר, אלא גם לחודשים ושנים קדימה. זהו מבחן מתמשך, ולא פתרון נקודתי או זמני״, מזכיר.

"אם הצבא ימשיך להתנהל כפי שהתנהל לפני ה-7 באוקטובר, האמון של התושבים לא יחזור. צריך להיות ברור שכל לבנוני שמתקרב לגדר – מסכן את חייו, כל מי שנוגע בגדר – נורה. אם חיזבאללה מתחיל לחפור מנהרה, יש לתקוף מיד. חייב להיות אזור חיץ ברור, ואם אין כזה – יש לפחות לנקוט פעולות נחושות בכל פעם שחמוש מתקרב לגדר. אין מקום להססנות״, הוא אומר ומזכיר כי טרם ה-7 באוקטובר, כמעט בכל חודש, התרחשו אירועים בהם מחבלי חיזבאללה נגעו בגדר - ללא תגובה מצד צה״ל.

חזרת הקהילה לחיים

שמיע, שנשאר בקיבוץ לאורך כל המלחמה, מתאר כי ״התשתיות במנרה במצב בלתי שמיש – אין גז, אין חשמל, אין מים. מבנים שרופים, כבישים פגועים, קווי תקשורת מנותקים. אפילו אנטנות הסלולר של חברות התקשורת לא פועלות באזור״.

״בימים האחרונים יחסית שקט, כי לא מפציצים ולא תוקפים, אבל המצב עדיין לא בטוח. הקהילה שלנו קיבלה הנחיה להימנע מהגעה בימים הקרובים, כדי לראות אם באמת מתממשת הפסקת האש וכדי לנהוג בזהירות יתרה״. מנרה, קיבוץ קטן אך נחוש, עם 260 תושבים מגיל ינקות ועד רחל רבין בת ה-100, מתמודד עם אחת התקופות הקשות בתולדותיו.

אך בנחישות ובחזון, חברי הקיבוץ נחושים לשוב, לשקם ולבנות מחדש – לא רק את המבנים, אלא גם את תחושת הביטחון והקהילה: ״חשוב לנו להביט קדימה ולתכנן את העתיד, וזה החלק המדהים אצלנו. כמובן שכולנו חוששים, אבל אנחנו נחושים לא לתת לפחד לשתק אותנו ולחזור הביתה. לפחות רובנו. אנו ממשיכים לתכנן, לחשוב קדימה ולפעול כדי להחזיר את הקהילה שלנו לחיים״, מסכם שמיע.