"נאלצנו לשנות את הרגלי החיים": ההתמודדות של בעלי המוגבלויות בצל המלחמה

"שגרת היום היא סוּפר־חשובה לאנשים שלנו. היא מעניקה להם ביטחון, ודאות, הכל מאוד ברור. כשסדר היום מתערער, כל המציאות שלהם מתערערת", מסבירה הילה וקנין, מנהלת מערך דיור "אקים" בצפת, הכולל שני הוסטלים ודירה, שבהם מתגוררים 40 דיירים עם מגבלה שכלית בתפקוד בינוני־גבוה, מגיל 16 ועד גיל 76.

"השבוע הוא השבוע הראשון שבו גם התלמידים שגרים אצלנו החלו ללמוד באופן מלא, וגם המבוגרים חזרו לתעסוקה באופן מלא. זו תחושה נהדרת, כולנו מאוד מתרגשים. עברנו המון בשנה החולפת ואנחנו מסתכלים באופטימיות זהירה על המצב ומקווים שהשקט יישמר ושהשגרה תימשך".

היום חל היום הבינלאומי לזכויות אנשים עם מוגבלות. "אקים", ארגון ארצי הפועל לטובת אנשים עם מוגבלות שכלית ובני משפחותיהם, מעניק מדי יום שירות ל־2,400 ילדים ובוגרים בתחומי התעסוקה, הדיור, החינוך והפנאי. 530 מהם מתגוררים ב־64 מסגרות דיור של הארגון ברחבי הארץ. רבות מהמסגרות נאלצו בשנה האחרונה להתאים עצמן למצב החדש שנוצר עקב המלחמה.

מכולת מאולתרת

"היינו חייבים להיות מאוד יצירתיים במלחמה", מדגישה וקנין, ומספרת שטרום ימי המלחמה, הדיירים במסגרות הדיור בצפת היו יוצאים לפעילויות שונות בחלקו הראשון של היום: התלמידים ללימודים, בני 20 ומעלה להתנדבות בבסיסי צה"ל באזור במסגרת תוכנית "שווים במדים", והבוגרים יותר לעבודה – חלקם במרכזי יום שבהם מדריכים מלווים אותם, ואחרים במקומות עבודה רגילים בצפת, בראש פינה ובסביבה. בשעה 15:00 נהגו לחזור להוסטלים, להתקלח, לאכול ארוחה קלה ולעסוק בפעילות פנאי. שגרה זו הופרה לגמרי עם תחילת המלחמה.

"בהתחלה הכל נסגר, מקומות עבודה ובתי ספר", מתארת וקנין. "כולם היו בבית, לא יצאו החוצה – וזה מערער את כל שגרת היום. האנשים שלנו היו רגילים לצאת לא רק לעבודה, אלא גם להסתובב בעיר, ללכת להופעות, לשבת בבתי קפה. הכל ביום אחד נסגר. ואז אנחנו, הצוות, היינו צריכים לייצר לכולם שגרת יום חלופית בתוך המסגרות".

עד כמה זה היה מורכב?
"זה היה מאוד מורכב. כדי ששגרת היום החלופית תהיה באמת מעניינת, ואנשים ישתפו פעולה, היא צריכה להיות יצירתית מאוד. הבנו שהמלחמה לא הולכת להסתיים תוך כמה ימים והכנו ממש תוכנית: באיזו שעה הם מתעוררים, איזו פעילות יש בבוקר, בצהריים, אחר הצהריים.

"בין החבר'ה יש כאלה שיותר עצמאיים, יש שפחות, והיינו צריכים לבנות תוכנית מאוד מגוונת כדי שכולם ימצאו את עצמם בתוך הפעילות. כל יום שכללנו את התוכנית, ראינו מה עובד, מה פחות עובד, כשברקע, כמובן, נמצאות כל הזמן המשפחות שחרדות ליקיריהן".

באופן הזה התנהלו בדיור אקים בצפת עד חודש מרץ, אז, לדברי וקנין, "הדיירים כבר התחילו לעבוד באופן חלקי. ולתלמידים, שלפני המלחמה למדו בקריית שמונה, נפתחה שלוחה חלופית באזור חצור, שם הם למדו בקפסולות".

המצב הזה נמשך עד אוגוסט, "אז התחילה מלחמה מאוד עצימה בצפון, ולא רק שאנשים שוב לא יכלו לצאת לפעילויות, אלא כבר נאלצנו לשנות את הרגלי החיים שלנו", וקנין מספרת. "צפת חטפה המון. היו טילים שנפלו 200 מטר מהמקום שלנו. למזלנו, הכל היה בסדר. אבל במצב כזה אנשים כבר לא יכלו לישון בחדרים שלהם כי היו חייבים להיות ליד מרחבים מוגנים. בהוסטל המרכזי שלנו יש מקלט בקומה התחתונה, במקום שבו נמצא הסלון. הפכנו את הסלון לחדר שינה, אבל זה גם יצר אתגרים כי לא כולם הולכים לישון מוקדם".

איך באמת מתגברים על הבעיה הזו?
"בקומת הביניים עשינו פינות ישיבה ותלינו טלוויזיה. כשחלק מהדיירים ישנו בקומת הסלון, אחרים יכלו לראות טלוויזיה ועדיין להיות קרובים למרחב מוגן".

גם רצון הדיירים לביצוע קניות דרש מווקנין ומאנשי צוותה אלתורים. "הדיירים אמרו לנו שהם רוצים לקנות דברים", היא מספרת. "אלתרנו סוג של 'מכולת' בתוך המבנה שלנו. לקחנו שני ארונות גדולים, צבענו אותם, רכשנו דברים שהם ביקשו שיהיו – חטיפים, שתייה, שוקולדים, מחזיקי מפתחות – ופתחנו את המכולת הזו.

"ראינו שהדיירים מאוד אוהבים את המכולת, ועכשיו אנחנו פותחים אותה פעמיים בשבוע. בתחילת נובמבר הדיירים כבר חזרו לפעילות בקפסולות, הן בעבודה והן בלימודים, ועכשיו סוף־סוף חזרנו לשגרה מלאה. אם הכל יהיה בסדר, ביום שישי הקרוב כבר נוכל לצאת איתם לעיר".

אתגר האזעקות

"כשהמלחמה החלה, האתגר הגדול היה למצוא להיכן להתפנות כי בממ"ד שלנו לא יכולים לישון 25 דיירים סיעודיים. אין בו מקום לכולם", מספרת ריינה סרוסי, מנהלת הוסטל דולב, אקים אשקלון, שבו מתגוררים 25 דיירים סיעודיים בני 60־68, עם מוגבלות שכלית, שנעזרים בכיסאות גלגלים ובהליכונים. בימי שגרה הם יוצאים בבקרים לתעסוקה במרכז יום.

איזה פתרון מצאתם לבעיית הממ"ד?
"ב־16 באוקטובר מצאנו את מעון נווה מנשה שבאזור פרדס חנה־כרכור. 19 מהדיירים שלנו עברו לשם. שישה דיירים נשארו בהוסטל באשקלון, וישנו שם בממ"ד. לחבר'ה שעברו הודענו שעוברים לפרדס חנה, למקום שבו לא יהיו אזעקות. הסברתי להם את המצב, ושאין מנוס מהמעבר כי אני רוצה לשמור עליהם. הם לקחו את זה כטיול. התלהבו שיוצאים מההוסטל, סוג של נופש. כשהגענו לנווה מנשה, היה מדהים. קיבלו אותנו בזרועות פתוחות, עם בלונים. עשו לנו חם בלב".

אבל הקושי לא הסתכם במציאת דיור חלופי וזמני. "היה מאוד מאתגר למצוא צוות שיהיה איתם בפרדס חנה, וגם צוות שיישאר באשקלון", אומרת סרוסי. "היה צוות שהיה מוכן להיות שבוע־שבועיים בפרדס חנה, ואז לחזור הביתה לכמה ימים, ושוב לנסוע לפרדס חנה. חלק מאנשי הצוות שלנו, שעבדו קודם באשקלון וגם גרים באשקלון, עזבו את העיר למשך כמה חודשים. ואילו אני הייתי צריכה להתפצל, לתת מענה בכל מקום, והייתי גם זאת שמסיעה את הצוות הלוך חזור".

בנווה מנשה שהו הדיירים עד ינואר, ואז חזרו לאשקלון. "נהיה כבר רגוע יותר, פחות אזעקות, וגם האנשים, הן הדיירים והן הצוות, היו צריכים שגרה", מתארת סרוסי. "למשל, היה דייר שבמהלך השהות בפרדס חנה הרגיש מדוכא ורצה לחזור לאשקלון. הוא רצה את התחושה של הבית, בהוסטל המוכר לו, וגם התגעגע לחלק מהחברים שלו שנשארו שם. החזרנו אותו לאשקלון והוא חזר לחיים".

לדברי סרוסי, אחרי שכל הדיירים חזרו לאשקלון, הם חזרו גם לתעסוקה: "ההגעה לתעסוקה היא ברגל. זה קרוב להוסטל ויש שם ממ"ד". ועדיין, החשש הביטחוני לא פג: "היינו צריכים להתפלל שלא ייפול טיל באמצע ההוסטל ולקוות שכולם יצאו אחרי כל אזעקה בשלום. זה להסביר להם שהם צריכים להיות בממ"ד, ולחשוב עם הצוות איך לא לסכן אותם. היו לנו בעבר מבצעים, צוק איתן, עופרת יצוקה, הדיירים רגילים לאזעקות, למצבי חירום. בכל זאת, כשהייתה אזעקה במהלך היום, האתגר היה להכניס אותם לממ"ד תוך 30 שניות ולדאוג לביטחונם".

"המטרה שלנו הייתה שהדיירים יחוו את המלחמה באופן הכי רגוע שאפשר, כזה שלא יהיה טראומה עבורם", אומר זכאי בן אשר, מנהל הדיור של אקים באזור השפלה. "ברחובות, למשל, גרים אצלנו 68 איש ברמת תפקוד בינונית עד גבוהה. הם מחולקים לשני הוסטלים, האחד לאנשים מבוגרים, השני לצעירים. ויש עוד שש דירות בקהילה עצמה, שבהן גרים חבר'ה יותר עצמאיים".

רחובות אומנם לא הייתה במרכז המלחמה, אבל לדברי בן אשר, האזעקות מחייבות התמודדות: "הפחד גדול מאוד אצל כולם. המשימה שלנו הייתה קודם כל להפיג חרדה. הסברנו להם שהאזעקה אומנם מפחידה, אבל בסופו של דבר היא מצילה חיים. בנוסף לכך, תמיד יש לנו טלוויזיה דלוקה בחלל המרכזי ובחללים אחרים. אז פשוט הקרנו תכנים יותר מרגיעים – המון מוזיקה, סרטים מצחיקים, ומינימום אקטואליה".

מה עוד עשיתם כדי להרגיע?
"העברנו חבר'ה מהוסטלים לדירות, ולהפך. לדוגמה, היו כמה חבר'ה שגרים בהוסטל, שבו יש יותר אנשים ויותר רעש, והם הרגישו בלחץ. העברנו אותם למקום רגוע יותר, לדירה, שבה יש פחות אנשים ופחות רעש. עשינו התאמות בהתאם לסף החרדה של כל אחד".

במהלך השנה הזו, מדגיש בן אשר, "היה חשוב לנו לשדר שגרה, ושאנחנו ערוכים למלחמה הזאת. הדיירים עצמם הכינו תיקים למקרה של פינוי. ניסינו כל הזמן שהשגרה תימשך כרגיל מבחינת יציאה לעבודה, ללימודים, לפעילות פנאי ובילוי בקהילה. ניסינו לא להסתגר גם בימים שהיו אזעקות.

"באמצע המלחמה אפילו החלטנו שאנחנו לא מוותרים על החופשה של הדיירים, ויצאנו איתם לאילת לחמישה ימים. ואז 'למזלנו', כשהיינו במלון, פתאום בשעה 2 בלילה תפסה אותנו אזעקה בגלל ירי של החות'ים. אנחנו, הצוות, היינו בלחץ, אבל החבר'ה, מרוב שהם מתוקתקים ומדהימים, היו כבר בחדר המדרגות כשהגענו אליהם. הם אלה שהרגיעו אותנו".