"חשוב לי שבראש ובראשונה תזכיר את המוזיאון למורשת אלי כהן בהרצליה", פותחת את השיחה נדיה כהן, בת ה-89, אלמנתו של אלי כהן, כנראה המרגל הידוע ביותר בתולדות ישראל, שכּונה “האיש שלנו בדמשק" והוצא להורג בבירת סוריה ב-1965.
“זו הגשמת חלום שהיה לי במשך יותר מ-40 שנה וזו ההנצחה הכי טובה שיכולתי לעשות עבור אלי ובעיקר עבור הדורות הבאים, שיגדלו על מורשתו".
"במשך השנים אספתי כל חפץ, כל כתבה, כל תזכורת וכל פריט שקשורים לאלי, ועם הזמן נערמו עשרות ארגזים מלאים. כך, בעצם, הוא מלווה אותי ואת הילדים שלנו כל הזמן. זה עוזר לי להרגיש את אלי קרוב אליי. חשוב לי לציין לשבח את ראש עיריית הרצליה בעבר, משה פדלון, ואת ראש העיר הנוכחי, יריב פישר, שהקצו את המקום ואת המשאבים להקמת המוזיאון הזה, שהוא בית ספר למודיעין, בית ספר להיסטוריה, בית ספר לאהבת הארץ. בעצם, הוא מציג את כל מה שאלי היה ואת כל מה שאלי תמיד יישאר".
עבודה במפעל ממשלתי
המוזיאון, ברחוב הנדיב 2 בהרצליה, נפתח ב-2022. הוא סוקר את קורות חייו של כהן, משורשי משפחתו בסוריה, דרך מצרים, העלייה לארץ, המשפחה שהקים והמסלול המודיעיני שעשה, עד שהיה, כמרגל ישראלי, אחד האנשים המשפיעים ביותר בשלטון הסורי. שילוב מעניין של תמונות, סרטונים, חפצים אישיים, מכתבים וסיפורים מחיה לעיני המבקרים את סיפור חייו של האיש.
“בכל פעם שאני מבקרת במוזיאון אני חוזרת אל אוקטובר 1964, לרגעים שבהם נפרדנו בפעם האחרונה, כשהוא סיים את ביקורו בארץ והיה צריך לחזור לסוריה", כהן נזכרת.
“אלי הסתכל עליי וציפה שאחייך, שאחבק ושאברך אותו לשלום, אבל זה לא קרה. שנינו בכינו, כשהוא ידע שאין סיכוי, ולוּ הקלוש ביותר, שהוא יחזור הביתה. הקדנציה שהוא חתם עליה במוסד עמדה להסתיים, והוא רצה לחזור לארץ, להיות עם המשפחה, איתי ועם הילדים".
"אבל במוסד לא קיבלו ולא כיבדו את בקשתו, וזה שבר את הלב שלו, שלי ושל הילדים שלנו – סופי הבכורה, עירית האמצעית ושי הקטן, שהיה אז בן שלושה שבועות. אלי השאיר אחריו ילדה בת 4, ילדה בת שנתיים ותינוק, שלא הספיקו להכיר אותו. החלום שלו היה לחזור הביתה ולתפקד כאבא וכאיש משפחה, אבל אנשי המוסד שהעסיקו אותו קרעו את הלבבות שלנו כשלא אפשרו לו זאת".
מהמעט שהוא הספיק – איזה אבא הוא היה?
“אבא מקסים. אלי היה מגיע לביקורים של שבוע-שבועיים, ובכל ביקור היה נכנס למיטות של הבנות, רצה לחבק ולהשלים את כל החודשים שבהם הוא נעדר מהבית. הוא צחצח לבנות את הנעליים, הלביש אותן ויצא איתן החוצה כדי להגיד לכולם: ‘תראו אילו ילדים יש לי!’".
כהן נולד לפני 100 שנה, ב-6 בדצמבר 1924, באלכסנדריה שבמצרים, למשפחה ובה שמונה ילדים. הוריו, שהיגרו למצרים מחלב שבסוריה, חינכו אותו לציונות.
לאחר שסיים את לימודי התיכון היהודי באלכסנדריה, התקבל ללימודי אלקטרוניקה באוניברסיטת אלכסנדריה. בשנת 1944 הוא הצטרף לתנועה הציונית "בני ברית" ולתנועת הבונים החופשיים.
מגעיו עם המודיעין הישראלי החלו כבר ב-1952, ולבקשת אנשי המודיעין, ביניהם חברי חוליית “העסק הביש" (כינוי שניתן לפעולת טרור במסווה, שישראל ביצעה במצרים), הוא שכר חדר באלכסנדריה. על קשריו עם חברי החוליה, שנעצרו וחלקם הוצאו להורג, נחקר כהן במצרים, אבל נוקה מחשד לריגול נגד מצרים.
בשנת 1957, בעקבות הרעה במצבם של יהודי מצרים אחרי מבצע קדש, עלה כהן עם משפחתו לישראל והתגורר בבת ים. הוא התפרנס מתרגום עיתונות ערבית באמ"ן, ולאחר מכן עבד בהנהלת חשבונות ב"משביר המרכזי". ב־1959 נשא לאישה את נדיה, עולה מעיראק, אחותו של הסופר המנוח סמי מיכאל.
“הייתי צעירה מאלי ב-11 שנים, והתאהבתי בו ממבט ראשון", היא מספרת. “ראיתי בו גבר אמין, שאפשר לסמוך עליו, ואהבתי מאוד את תנועות הגוף שלו. הוא היה מרשים. ראיתי בו שותף לחיים. שמחנו מהחיים הצנועים שבנינו לנו בבת ים, חיים מלאי ציונות ואהבת המולדת".
בשנת 1960, כשעזב כהן את עבודתו ב"משביר המרכזי" לטובת הכשרתו כמרגל במוסד – נדיה לא ידעה על כך דבר. “הוא סיפר רק שהעבודה החדשה שלו קשורה למפעל סודי שקשור לממשלה, והחל להיפגש באופן קבוע עם גבר צעיר ונחמד שביקר אצלנו לעיתים תכופות", היא מספרת. "אז לא חשדתי בכלום, גם כשזה נראה לי קצת מוזר. בשלב מסוים אלי סיפר לי שהוא נוסע מטעם העבודה להביא חלקי חילוף לכלי נשק ישראליים. הנסיעה הזו ארכה שמונה חודשים, שבמהלכם התכתבנו כל הזמן".
באותה נסיעה, לארגנטינה, בנה כהן את דמותו של כאמל אמין ת’אבת, איש עסקים סורי, בן למשפחה עשירה שהוריו נפטרו והוא משוטט בעולם בחיפוש אחר קרובי משפחה נוספים.
בנסיעתו השנייה לחו"ל כהן כבר נכנס לסוריה, ובינואר 1962 הוא הגיע לדמשק בדמות של אזרח סורי השב למולדתו לאחר שנים בנכר. כהן שכר דירה בסמוך למטה המטכ"ל הסורי בדמשק, והחל להתיידד עם אישים מהצמרות הצבאית והפוליטית. אישים אלה שיתפו אותו עם הזמן במידע רגיש, שאותו העביר כהן למוסד.
“בשלב מסוים הרגשתי שאלי משתנה", אומרת אלמנתו. “הוא התחיל לדבר בניב סורי, דבר שלא היה אופייני לו, כמצרי, וענד טבעת על האצבע, שגם זה לא אפיין אותו. בכל פעם שהוא ראה את דאגותיי, אלי אמר לי שהוא עושה את מה שהוא עושה למעננו. החיים שלנו השתנו, ואת כל ההיריונות עברתי לבד כי אלי היה בסוריה. היינו חצויים – הוא שם, ואני והילדים פה. זה היה קשה".
לסגור את המעגל
גם לאחר 60 שנה כמעט, נדיה כהן כועסת ומלאה בטענות נגד המוסד. “גם כשהוא כבר היה בסכנת חיים ממשית, והמפעילים שלו ידעו את זה, הם לא ריחמו עליו", היא מאשימה.
“לא רעדו להם הידיים. אלי היה כלי עבורם, לא בן אדם. למרות שהם אישרו לו לפעול בסוריה לזמן מוגבל, ברגע שהוא נע בחופשיות בין שרים, אנשי שלטון ומפקדי צבא סורים, המפעילים ראו בו פרה חולבת. הם כבר לא הסתכלו על הרצונות שלו לגדל משפחה ועל הגעגועים.
“אלי ידע כבר שהוא נלכד ברשת של הסורים, והמפעילים שלו נתנו לו להילכד ברשת הזו. זה היה ברור ושקוף. לנסיעה האחרונה הוא נסע בניגוד לרצונו. הכריחו אותו באותו שלב להעביר הרבה מסרים והעמיסו עליו משימות קשות. בשלוש הנסיעות האחרונות שלו כבר חשדתי שאלי עוסק במשהו אחר ממה שהוא סיפר לי, והוא הסביר שהדברים אומנם סודיים, אבל לא משהו שמתקרב לריגול".
ב־24 בינואר 1965 סוריה הודיעה רשמית על מעצרו של כהן, שכּונה “Master Agent". במהלך חקירתו הוא עונה קשות. “ביום שבו התברר שתפסו את אלי, בצירוף מקרים או שלא, חלמתי שתופסים אותו", מספרת כהן. “החלום היה בדיוק בשעה שבה הוא נתפס. רק שבוע לאחר מכן הודיעו לנו שהוא נתפס. מאז, הוא מלווה את הילדים ואותי בחלומות. הוא אף פעם לא מחייך בחלומות שלי, הוא תמיד בפנים כועסות".
כחודש לאחר שכהן נלכד נפתח משפטו בסוריה. רוב המשפט התקיים בדלתיים סגורות וחלקו נערך והוצג בטלוויזיה. כהן לא הואשם בריגול, אלא בעבירה קלה יותר, כביכול – כניסה לתחום שאסור לאזרחים. העוברים עבירה זו, על פי החוק הסורי, צפויים לעונש מוות. הסיבה לאי־האשמתו של כהן בריגול הייתה חששם של בכירים סורים שמשפט כזה יחשוף את כשליהם בשמירה על ביטחון שדה.
“תקופת המשפט שלו הייתה קשה מאוד", כהן משחזרת. “אלו היו ימים של עינוי, כשברגע אחד המוסד סיפר לנו שיש סיכוי שהוא ישתחרר, וברגע אחר אמרו לנו שאין סיכוי. שמעתי על גזר הדין של אלי ברדיו. אף אחד לא אמר לי שנגזר עליו מוות בתלייה. את תמונות התלייה של אלי ראיתי רק בעיתונים".
ב־18 במאי 1965, בשעה 3:30 לפנות בוקר, אלי כהן בן ה-40 נתלה בכיכר מרג’ה בדמשק לעיני עוברים ושבים. לאחר מותו הוא הועלה לדרגת סגן אלוף. כהן נקבר בדמשק, והסורים לא נענו לבקשה להבאת גופתו לקבורה בישראל. לימים נטען כי מקום קבורתו בסוריה לא נודע.
“אני מאמינה שכל ראש מוסד שם בתוך ליבו משימה, להביא את גופתו של אלי לקבורה בארץ, באדמה שהוא נלחם למענה", אומרת כהן. “בכל פעם שראיתי סימנים לכך שיש ללחוץ ולהזכיר את חשיבות העניין, עשיתי זאת, אבל עדיין מחפשים את גופתו. עכשיו, כשאנחנו מתחילים איכשהו לראות את אופק הסיום של המלחמה שאליה נקלענו, סוריה שוב מדווחת על השערות בעניין מקום קבורתו של אלי. זה נותן לי תקווה שאולי יקום מישהו, אפילו ערבי שאינו יהודי, שיהיה לו זיק של אכפתיות ורגש אוהב לאלי, ויאתר את קברו ויסגור לנו את המעגל בהבאת גופתו לקבורה בישראל".
איך התמודדת אז, כאם חד־הורית לשלושה ילדים קטנים, עם האובדן?
“לא הייתה לי ברירה. אם אני חיה – זה בזכות הילדים שלי. אחרי שאלי הוצא להורג לא הייתה משמעות לחיים שלי. לא הסתכלתי במראה, לא עניין אותי איך אני נראית ומה אני לובשת, לא היה אכפת לי מעצמי. אבל הילדים העמידו אותי על הרגליים כדי לטפל בהם. לא היה מישהו אחר שיטפל בהם, בכאבים, בשיברון הלב ובמחלות שלהם. ידעתי שאם יקרה לי משהו, לא תהיה להם משענת. אלי היה המשענת שלנו. הוא נוכח בחיי ובחיי הילדים כל הזמן, הוא מלווה אותי בכל החלטה, מדריך אותי ונמצא איתי בכל רגע. הוא חי בתוכי".
כהן משקיעה את מלוא מרצה בהנצחת מורשתו של בעלה. הקמת המוזיאון בהרצליה, עיר מגוריה, היא פסגת ההנצחה בעיניה. “המוזיאון משאיר את אלי חי", היא אומרת. “אנשים שמבקרים במוזיאון מספרים לי שהם התרגשו ובכו בביקור".
להתרשמותך, עדיין זוכרים את אלי כהן?
“מאוד. עד היום אנשים אומרים לי שהם גדלו על אלי, שבשבילם הוא גיבור, ציוני, מלח הארץ. אני מקווה מאוד שאחרי הקמת המוזיאון, השלב הבא יהיה להכניס את אלי למערכת החינוך. אני מקווה ששר החינוך ידאג לכך, כי זה כל כך חשוב".
איך את חושבת שצריך לזכור אותו?
“כאדם. אדם צנוע, שאהב את ארצו יותר מאת גופו ואת נשמתו. כשהוא היה בפסגת העשייה שלו, הוא התהלך כאילו הוא באוויר, כאילו הוא לא נגע ברצפה. והוא חלם לספר בעתיד על עצמו, ולא שאני אנציח אותו".
ממשרד ראש הממשלה נמסר בשם המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים: "לאורך השנים, מאז נפילתו של אלי כהן הי"ד, המוסד מלווה את נדיה ומשפחתה, ומוקיר עמוקות את המחיר הכבד ששילמו על שירותו. אלי כהן הי"ד מהווה דוגמה ומופת ללוחם אמיץ, שתרומתו לביטחון המדינה ולאזרחיה לא תסולא בפז, ומדינת ישראל חבה לו חוב גדול על כך".
