"אין לי דרך לתאר במילים כמה אני נהנה להרגיש את החופש", אומר עזאם עזאם, שמציין היום 20 שנה בדיוק לשחרורו מהכלא המצרי, שבו היה כלוא שמונה שנים ו־30 יום באשמת ריגול לטובת ישראל. “בכל יום אני מרגיש את יום השחרור שלי כי אני טועם את טעם החופש. אני לא תלוי במישהו שאני צריך לבקש ממנו לפתוח לי את הדלת, או לאפשר לי ביקור. אין לי דאגות כאלה. יש לי, כמובן, דאגות אחרות, כמו לכל אזרח – שיהיה יותר טוב למשפחה, לילדים ולנכדים".
נראה שאתה לא מקבל את החופש כמובן מאליו.
“בן אדם מטבעו לא מעריך את מה שיש לו בידיים, עד שזה לא נגזל ממנו, וחבל. צריך להעריך את הדברים לפני שמאבדים אותם. מי שאמר שאין מחיר לחופש, צדק במיליארד אחוזים. אי אפשר להמיר את החופש בכסף. אין דבר שמשתווה לחופש".
2,950 יום בכלא
עזאם, 62, דרוזי־ישראלי מכפר מע’אר בצפון, עלה לכותרות בארץ ובעולם לאחר שב־5 בנובמבר 1996 נעצר על ידי שירותי הביטחון המצריים באשמת ריגול לטובת ישראל. “עבדתי כמכונאי במפעל האופנה ‘תפרון’ בארץ, ואחרי שמונה שנים הבעלים החליטו לפתוח מפעל במצרים, בשותפות עם איש עסקים מצרי", הוא מספר.
“כמו כולם, ידעתי ששורר שלום בין ישראל למצרים, ובזמן שישראלים רבים טיילו בקהיר, אני עבדתי שם חמישה חודשים כדי להביא פרנסה למשפחתי. הרגשתי בטוח שם. ואז, כרעם ביום בהיר, בתום יום עבודה מפרך, כשהגעתי למלון בקהיר שבו שהיתי, ירדתי מהרכב, ופנו אליי ארבעה אנשים לבושים בבגדים אזרחיים. הם שאלו אם אני עזאם עזאם, וכשאמרתי להם ‘כן’, הם התנפלו עליי, כיסו את עיניי, כבלו את ידיי, השליכו אותי לתוך רכב ונסעו".
מה עבר לך בראש באותם רגעים?
“הייתי משוכנע שחוטפים אותי ולא ידעתי אם אחזור יותר הביתה. זו הייתה אי־ודאות מוחלטת. האנשים שעצרו אותי לא הציגו את עצמם, ובצורה שבה עצרו אותי, זה היה מפחיד. לא ידעתי בידיים של מי אני נמצא. בהתחלה חשבתי שנפלה טעות, ורק בהמשך התברר לי שאלה אנשים מהמודיעין המצרי. לקחו אותי למקום לא ידוע. חשבתי לעצמי שאני נמצא במצרים, מדינה שרחוקה שמיים וארץ מהדמוקרטיה, ואמרתי לעצמי שאין חזרה משם. זה היה קשה לעיכול".
לאחר 20 ימים שבהם, לדבריו, נחקר בעינויים, פגש עזאם לראשונה את קונסול ישראל במצרים דאז, שוקי גבאי. “שוקי היה הישראלי הראשון שפגשתי מאז המעצר, ודיברנו בעברית, ואז ‘קמתי לתחייה’", הוא משחזר. “נגולה אבן מליבי כי הבנתי סוף־סוף שישראל יודעת איפה אני נמצא. איתרו אותי, ועכשיו המצרים לא יכולים להעלים אותי. הייתה לי תקווה גדולה שלא אהיה שם הרבה זמן, כי אני חף מפשע. הרגשתי שאני בידיים טובות, ואני מתכוון לזה שישראל מטפלת בשחרורי, אבל לצערי הייתי בכלא 2,950 יום".
ב־24 באפריל 1997 החל משפטו של עזאם בקהיר. התביעה טענה שהוא העביר מסרים מהמוסד לעמאד א־דין איסמאעיל, אחד ממנהלי העבודה המצרים במפעל, שטען בחקירתו כי גויס על ידי המוסד במהלך שהותו בישראל. עזאם ומדינת ישראל הכחישו, ועדיין מכחישים, שעזאם היה מעורב בריגול, אבל ב־31 באוגוסט 1997 הוא הורשע, ונגזרו עליו 15 שנות מאסר עם עבודות פרך. על איסמאעיל נגזר מאסר עולם עם עבודות פרך.
“מה שמחזיק אסיר במקום כזה, מלבד המשפחה והתקווה שהאמת תצא לאור, זה האדרנלין, הכוח והאנרגיות שאתה סופג ושואב מהביקורים. ביקורים של אנשי שגרירות ישראל במצרים, שלא עזבו אותי לרגע, ובהמשך ביקורים של נציגי הממשלה, אם זה חברי כנסת או שרים. מאוחר יותר הבנתי שראש הממשלה, בנימין נתניהו, שבדיוק נבחר בפעם הראשונה, ונשיאי ארצות הברית וצרפת עוסקים בנושא, אז האמנתי שלא ייקח הרבה זמן עד שאחזור הביתה", הוא מסביר.
“לצערי, זה נמשך ונמשך, וגם ראשי המדינות החזקות בעולם לא הצליחו לשכנע את נשיא מצרים חוסני מובארכ לשחרר אותי. לא קל להיות מבודד בכלא במצרים, ללא שום תנאים. ישנתי על רצפה מכורכר, השירותים והמקלחת שלי היו דלי. לאט־לאט, עם הביקורים של השרים וחברי הכנסת, וגם של בני משפחתי, התנאים שלי שופרו קצת. אחד התנאים הכי חשובים היה טרנזיסטור שדרכו קלטתי רשת ב’ וכך ידעתי מה מתרחש בישראל".
במהלך שהותו של עזאם בכלא המצרי כיהנו בישראל שלושה ראשי ממשלה: נתניהו, אהוד ברק ואריאל שרון. “בסופו של דבר, שרון ז"ל כנראה ידע איך להתנהל מול המצרים, וידע איפה ללחוץ כדי להביא לשחרורי – ושוחררתי", אומר עזאם.
איך מתאקלמים בארץ, בבית, אחרי שמונה שנים בכלא המצרי?
“בהתחלה זה היה מאוד קשה. אתה חוזר להיות אבא, בעל, חבר וקרוב משפחה, אבל מה שנתן לי את היכולת לחזור ולחיות את החיים הרגילים אלה האנשים שביקרו אצלי בבית. אנשים שהגיעו מאילת, ממטולה, מבאר שבע ומתל אביב, מכל מקום אנשים באו לחזק אותי. לא היה חשוב להם שהואשמתי בריגול, ושאני דרוזי, אלא היה חשוב להם שאזרח מדינת ישראל כמוני ישב בכלא על לא עוול בכפו. מה שסייע לי להתאקלם זה שהם האמינו לי שני חף מפשע וששילמתי מחיר כבד על דבר שלא עשיתי. לאט־לאט הבנתי שאני חייב לחזור לעצמי".
עד כמה החיים בכלא מלווים אותך היום?
“זה עבר שאי אפשר למחוק. שמונה השנים שלי בכלא יישארו אצלי בזיכרון עד יומי האחרון".
"פספוס גדול של המדינה"
בתמורה לשחרורו של עזאם מהכלא המצרי, ישראל שחררה שישה מחבלים מצרים, שתכננו לבצע פיגועים בשטח ישראל. עזאם הפך לסלב. הוא זכה לחיקוי מוצלח של מריאנו אידלמן ב"ארץ נהדרת" (“אני מודה, מודה, מודה"), השתתף בריאליטי “הישרדות VIP" ובשנת 2005 אף השיא משואה בטקס יום העצמאות. עם זאת, עזאם בחר להתמקד בשגרת יום צנועה, וב־15 השנים האחרונות הוא עובד כאיש בבז"ן, בתי זיקוק לנפט בחיפה. “זה מקום שבו אני מרגיש שמעריכים אותי ומכבדים אותי", הוא אומר. “אני מפרנס את המשפחה שלי בכבוד, קם בכל בוקר מבסוט לעבודה וחי את החיים הנורמליים".
איך עברה עליך השנה האחרונה?
“שמע, שלומי כמו שלומם של כל אזרחי מדינת ישראל בעקבות מה שאנחנו עוברים במלחמות בעזה ובלבנון. כולי דאגה לחטופים, לחיילים, למפונים ולאזרחים. בן הזקונים שלי קצין בחיל האוויר, אז הדאגה שלי הייתה כפולה, גם לו".
דיברת על כך שנתניהו פעל לשחרורך. מה דעתך על טיפולו בנושא החטופים, להבדיל?
“באמת להבדיל אלפי הבדלות: אני הייתי מוחזק במדינה שיש לה נשיא, ויש עם מי לדבר. ידעו איפה אני נמצא, והיו לי ביקורים. ידעתי שמדינת ישראל שומרת עליי. אני לא משווה בשום פנים ואופן את שמונה השנים שבהן שהיתי בכלא בקהיר ליום אחד במנהרות בעזה אצל בני העוולה האלה. כל יום שעובר על החטופים בשבי הוא גיהינום, וקשה לי לתאר את זה כי אני לא עברתי מה שהם בוודאי עוברים".
"לדעתי, יש פה פספוס גדול של מדינת ישראל. בפעימה הראשונה, כששוחררו החטופים הראשונים, היה צריך להיות יותר לחץ על מנת לשחרר את כל שאר החטופים, בכל מחיר. אחרי זה היינו יכולים לחזור בכל רגע להילחם ולחסל את המחבלים. אני גם לא בטוח שהלחץ האמריקאי אחרי בחירתו של טראמפ יביא תוצאות. נראה מה יהיה במעשים. בעניין נתניהו, בזמנו, כשנעצרתי, מדינה שלמה עמדה על הרגליים ונתניהו הפעיל את כל הקשרים שלו בכל העולם למען שחרורי", אמר.
"אני לא יודע מה קרה אחרי 20 שנה, למה הוא מתנהג בצורה כזו. לדעתי, ביבי היה יכול ללחוץ ולהחזיר אותם. אני לא יודע אם הרכב הממשלה מנע את זה ממנו, אבל ביבי היה יכול לגמור את זה כבר בעסקה הראשונה. הייתה כאן טעות, והממשלה לא טיפלה בנושא החטופים כמו שצריך. בכל יום שעובר הם נמקים שם. אני מתפלל שהם יחזרו כמה שיותר מהר הביתה", הוסיף.
בשנה האחרונה ראינו שוב את המחיר היקר שהעדה הדרוזית משלמת כאן: 12 לוחמים נהרגו בקרבות, 12 ילדים נרצחו בהתקפה על מג’דל שמס. וברקע יש כעס של בני העדה הדרוזית בישראל על חוק הלאום.
“בכל הזדמנות אני קורא לממשלת ישראל, ולא משנה מי ראש הממשלה, לבטל את חוק הלאום או להכליל בו את העדה הדרוזית. העדה הדרוזית לא צריכה להוכיח את נאמנותה למדינת ישראל אחרי כל כך הרבה שנים של שירות צבאי ושל מחירים כבדים ששילמנו בדם, שהתערבב עם הדם של אחינו היהודים. אני לא רוצה להבדיל בין חייל יהודי ובין חייל דרוזי, כולנו ישראלים וחיילים. מי שמגן על המולדת, לא משנה אם הוא יהודי או דרוזי".
"חוק הלאום הכעיס את העדה הדרוזית, אבל עם כל הכעס הזה עדיין נשארנו נאמנים, ואף פעם לא קמנו ואמרנו שאנחנו נגד המדינה. לא קם ולא יקום דרוזי אחד שיגיד שהוא לא רוצה לשרת בצבא בגלל החוק המטומטם הזה. אנחנו מקווים שהחוק יתוקן. אני, כדרוזי, לא מחפש להקים מדינה דרוזית. יש לנו מטרה אחת – לשמור על מדינת ישראל ולחזק אותה. אנחנו אזרחים סוג א’, ולא סוג ב’", סיכם.