בדיוק לפני 14 שנים, בין ה-שני לשישי בדצמבר 2010, התרחש אחד מאסונות הטבע הקשים ביותר בתולדות מדינת ישראל – אסון הכרמל. השריפה, שפרצה במהלך חג החנוכה, כילתה אזור נרחב בכרמל והשפיעה על חייהם של עשרות אלפי אנשים.
בשריפה נספו 44 בני אדם, וכ-17,000 תושבים פונו מבתיהם. האש האדירה כילתה קרוב ל-25 קמ"ר (25,000 דונם) של יערות וחורשים, והרסה מיליוני עצים יחד עם בתי מגורים ושטחים נרחבים בפארק הכרמל וביישובים הסמוכים לו. בין האזורים שנפגעו היו עספיא, שכונת דניה בחיפה, טירת כרמל, מגדים, כפר האמנים עין הוד, כפר צבי סיטרין ועין חוד.
השרפה בכרמל, שהחלה ביום אחד, הפכה במהרה לאסון השריפה הקשה ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל, ואף הוגדרה כאסון האזרחי החמור ביותר עד לאסון הר מירון בשנת 2021.
בעקבות הטרגדיה, ממשלת ישראל ביקשה ממבקר המדינה לחקור את האירוע. ביוני 2012 פורסם דו"ח מקיף שבדק את הניהול וההתנהלות של שירותי הכבאות וההצלה בישראל, והצביע על ליקויים משמעותיים שנדרשו לתיקון כדי למנוע אסונות דומים בעתיד.
יובל ברק, כיום דובר מחוז חיפה בכבאות והצלה, חוזר לאותו יום כאילו היה אתמול. באותה תקופה, הוא היה כבאי צעיר בתחילת דרכו, והזיכרונות מהאירוע עדיין חרוטים בראשו. "עבדתי אז בתחנת הכיבוי חיפה״, הוא מספר. "זה היה בוקר שגרתי אחרי משמרת לילה ארוכה שבסיומה חזרתי הביתה לישון בדירתי בקיבוץ יגור. בשעה 11 בבוקר, בת הזוג שלי העירה אותי פתאום. 'יובל, יש שריפה ענקית׳, היא אמרה, אני חושבת שצריכים אותך".
ברגע ההוא, מספר ברק, משהו באוויר השתנה: "קיבוץ יגור שוכן למרגלות הכרמל, וכשיצאתי החוצה, הרגשתי את ריח השריפה צורב בנחיריי. השמיים מעל הקיבוץ היו מכוסים ענן כבד של עשן אפור שהתנשא מעל ההרים".
הטלפון הנייד שלו רטט. "הסתכלתי וראיתי שפספסתי שיחות מהתחנה״, הוא מתאר. "מיהרתי להתארגן ונסעתי לשם במהירות. כשהגעתי, המראה בתחנה היה כאוטי, אנדרלמוסיה שלמה. כבאים מכל עבר, רבים מהם כבר הגיעו מהבית, מתכוננים לצאת לקרב מול הלהבות. תוך זמן קצר", הוא ממשיך, "עלינו שבעה כבאים, רכובים על משאית הכיבוי, והתחלנו בנסיעה לכיוון השריפה".
"התחלנו את עבודת הכיבוי בנחל אלון. בעודנו מכבים מוקדים קטנים של שריפות, הקולות מהשטח לא השאירו מקום לספק – רחש האש המתקרבת היה בלתי ניתן להתעלמות. ברגעים האלה, כשחזית השריפה התקדמה לעברי, לא יכולתי שלא לחשוב: 'אם היא תגיע בעוצמה אליי, אני אשפריץ מים על עצמי ואנסה להגן על עצמי", משחזר.
"באיזשהו שלב, קראו לי להפסיק את הכיבוי ולרדת מטה להשאיר זרנוקים במקום. זה היה חריג – בדרך כלל, כשהמשימה מסתיימת, אנחנו מקפלים את כל הציוד ויוצאים מהשטח בצורה מסודרת. אבל הפעם ההוראות היו אחרות: 'תשאירו הכל ותגיעו לחפ״ק׳. כשנאספנו בחפ״ק, הבנו שמשהו חריג קורה, לאט לאט החלו להתפשט שמועות על אירוע גדול. דיברו על כך שנפגעו מפקדים".
"בשנת 2010, עוד היינו בעידן של טלפונים פשוטים, לא סמארטפונים כמו היום, ותחושת אי הוודאות הייתה גדולה. ראיתי סביבי אנשים שבוכים. ברגע אחד, פקדו עלינו לעלות על טנדרים עם הציוד ולהתארגן לכניסה לקיבוץ בית אורן – המטרה הייתה להציל כמה שיותר אנשים", מספר ברק.
״אמרו לנו שאין את מי כבר להציל״
"כשהגענו לצומת הקיבוץ, הורו לנו ללבוש מערכות נשימה ולהתארגן לכניסה לשטח. התחלנו לרדת כ-200 מטרים במורד הדרך, ואז הגיעה כבאית ראשונה. רק מאוחר יותר הבנו שממנה חילצו את אהובה תומר ז״ל. תוך כדי ההתקדמות, לפתע קיבלנו הוראה לחזור אחורה. 'אין מה לעשות שם, תחזרו חזרה' - אמרו לנו".
באותו רגע יובל ויתר הכבאים לא הבינו את משמעות הדברים, שלאט לאט החלו להתבהר: "הבנו שהיה שם אוטובוס שנלכד בלהבות, צוערים, שוטרים וכבאים נשרפו חיים למוות – ובשלב שהגענו לשם, כבר לא היה את מי להציל".
כאמור, במהלך השריפה והניסיונות לכבותה, אוטובוס שהוביל צוערים שנשלחו לתגבר את פינויים של אסירי כלא דמון נקלע לסופת אש בין מחצבות קדומים לבית אורן. האוטובוס נלכד באש ונשרף. 37 מבין ארבעים נוסעיו נספו, רובם צוערי קורס הקצינים של שירות בתי הסוהר. באסון זה נספו גם שלושת הכבאים דני חייט, אורי סמנדייב והנער צופה האש אלעד ריבן בעת ניסיונם להציל את חייהם של יושבי האוטובוס. עוד מצאו את מותם נהג האוטובוס, ושלושה קציני משטרה - ליאור בוקר, אהובה תומר ויצחק מלינה, שניסו לסייע לנוסעי האוטובוס הבוער.
״גופות שרופות היו מוטלות על הכביש״
"לאחר שקיבלנו הוראה, נאמר לנו לעלות לגבעת וולפסון – יישוב קטן עם שבעה בתים הממוקם בלב פארק הכרמל. המשימה הייתה להגיע לשם כדי להציל אנשים שנלכדו באש. יצאנו לשטח בשתי כבאיות, והעלייה לשם הייתה אתגר משמעותי. הדרך הייתה שביל עפר תלול, ובכל מקום מסביבנו האש בערה בעוצמה. לא רחוק משם, בעיקול הכביש הידוע כיום כ'עיקול המוות', נחשפנו למחזה מצמרר, אמרו לנו שכדאי לא להסתכל לעברו. גופות האנשים שנספו באותו האוטובוס היו מוטלות על הכביש, זהו היה מראה סוריאליסטי שלא ניתן לשכוח. לא היה ניתן לזהות פנים או תווי אדם, צלם אנוש אבד לחלוטין. הגופות נראו כמו עופות בתנור מרוב שהיו חרוכות מהאש, עם כמה שזה מצער לתאר זאת".
"האוטובוס היה בדרכו לכלא דמון כדי לפנות אסירים. במהלך העלייה בכביש התלול, השוטרים שנסעו בו קיבלו הנחיה להסתובב ולחזור על עקבותיהם. בעודם מנסים להשלים את סיבוב האוטובוס במקום הצר, התקדמה השריפה במהירות עצומה. תוך דקות ספורות הלהבות הקיפו את האוטובוס ולכדו את הנוסעים בתוכו, מבלי שתהיה להם אפשרות להימלט", תיאר.
לקחי הכרמל: כיצד אסון השריפה עיצב מחדש את מערך הכבאות בישראל
השריפה בכרמל ב-2010 לא הייתה עוד אירוע טראגי – היא שינתה מהיסוד את התפיסה של מערך הכבאות וההצלה בישראל. "עד המקרה, שריפה בשטחים פתוחים נתפסה אצלנו בכבאות כמשימה פשוטה יותר. יש בה יותר חמצן באוויר, היא פחות מסוכנת, ובטח שלא חשבנו שהיא יכולה לגבות חיי אדם. באותה תקופה, כבאים הגיעו לעבודה מתוך תחושת שליחות, אך גם מתוך ביטחון שנחזור הביתה בשלום. אף אחד מאיתנו לא העלה על דעתו ששריפה בשטח פתוח תוביל לאובדן חיי אדם של כבאים״.
אותם מראות קשים, בהם גופות חרוכות וחזיתות אש בלתי ניתנות לשליטה, לימדו את הכבאים לקח חשוב על הסכנות והמורכבות של שריפות בשטחים פתוחים. "אחרי שקרה המקרה, עלו דיבורים בתוך הצוות על איך להתמודד עם אש בעוצמה כזו. דיברנו על אפשרויות כמו לנסות לעבור דרך האש, להיחשף לכוויות מינימליות ולהינצל", נזכר ברק.
האסון בכרמל הוביל לשינויים דרמטיים במערך הכבאות. "מאז 2010, הארגון עבר מהפכה – הן ברמה הטכנית והן ברמה התרבותית״, מסביר ברק. "קמו אגפים חדשים, הצטיידנו ברכבים חדישים, והקמנו טייסת כיבוי עם 14 מטוסים ייעודיים, שעומדים בכוננות גבוהה. פעם, היינו מסתמכים על מטוסי ריסוס מותאמים, והיום יש לנו מטוסים שמיועדים אך ורק לכיבוי שריפות".
כיום, היערכות לימים מסוכנים מתחילה הרבה לפני האש. "אנחנו משתמשים במדדים מדויקים כדי לחזות את רמת הסיכון, מעבים כוחות, מכינים צוותים, ואפילו מפעילים את טייסת הכיבוי מבעוד מועד״, מסביר ברק. "אם ב-2010 לא הבנו לגמרי את המשמעות של מזג אוויר קיצוני וכיצד הוא משפיע על השריפות, היום אנחנו יודעים להתכונן בצורה הרבה יותר טובה".
שינוי תפיסתי עמוק
האסון בכרמל גם עיצב מחדש את המוסר הארגוני של מערך הכבאות. "הלקח הגדול ביותר שלמדנו הוא שחיי אדם הם המצפן שמנחה אותנו. לא משנה כמה שטחים יישרפו, כל עוד זה לא כרוך באובדן חיי אדם – זו הצלחה. זו המטרה שמובילה אותנו בכל פעולה שאנחנו עושים", אומר ברק.
השריפה השאירה חותם בל יימחה גם על הטבע עצמו. "יער שצומח - לוקח לו שנים רבות להשתקם. בכרמל, הטבע משקם את עצמו, אבל מה שהיה כבר לא יהיה. במקום אורנים עבותים, צומחים היום מינים חדשים, וזה מזכיר לנו שגם הטבע עובר שינוי".
אותו לקח מהכרמל התבטא גם במלחמה האחרונה. "בניגוד ל-2010, אז 'ידענו ולא עשינו מספיק', הפעם נערכנו בצורה טובה יותר. עיבינו את מערך הכבאות, שיפרנו את התפיסה המבצעית שלנו ושמנו את שיתוף הפעולה בין הגופים בראש סדר העדיפויות״, מסביר ברק. היום, הוא מוסיף, "אנחנו פועלים מתוך מטרה ברורה – לשמור על חיי אדם ולהבטיח שמה שקרה ב-2010 לא יחזור על עצמו. זו האחריות שלנו".