במשך שנה וחודשיים נמצאו כיתות הכוננות באזורי קו העימות הסמוכים לגבול עם לבנון בדריכות מתמדת, כשירי חיזבאללה לעבר היישובים לא פסק, ולצידו החשש מחדירת מחבלים. עכשיו, עם הפסקת האש ל־60 יום, כיתות הכוננות משנות היערכות, אבל לא מורידות דריכות.
מלווים תושבים עד הדלת
“עכשיו אנחנו קצת פחות מתמקדים בעניינים מבצעיים נטו, אלא פועלים בעיקר לסייע לתושבי מטולה לבקר בבתים שלהם אחרי תקופה ארוכה שבה לא יכלו להתקרב לאזור", מסביר מפקד כיתת הכוננות של מטולה, אמיר שושני. “אנחנו מאפשרים כרגע רק לתושבי מטולה להיכנס ליישוב, מהסיבה הפשוטה שהמקום עדיין בעייתי מאוד מבחינת תשתיות, מבחינת מבנים קורסים ועוד דברים שמסכנים את מי שלא מכיר את האזור".
גם התושבים מתבקשים בינתיים לנוע אל הבתים ומהם, ולא להסתובב בשטח שחלקו עדיין לא נסרק. “אחד הדברים העיקריים שמנחים אותנו כשתושב מגיע הביתה לראשונה, הוא ללוות אותו עד דלת הבית, ולפעמים גם לפתוח לו את הדלת כי היא כבר לא נפתחת במפתח, גם כשהבית לא נפגע", שושני מספר.
“בעיקר חשוב לנו לתת לו את הרגעים האינטימיים לראות בשקט את הבית, מראה לא פשוט, בלי שאנשים מבחוץ יסתכלו עליו או יצלמו אותו. אנחנו לא רוצים ליצור אצל התושבים תחושה של ‘חיות בכלוב’, שמישהו מביט בהם במצב הזה. חשוב להדגיש שמבחינתנו הפסקת האש היא בדיוק כשמה, הפסקה. אנחנו לא יודעים כמה זמן היא תימשך, זה לא בידיים שלנו. אז כרגע יש תקופה שבה אנחנו מאפשרים לאזרחים לבוא לבתים שלהם וגם לסדר אותם לקראת חזרה אפשרית. אבל אנחנו לא רוצים שהם יחזרו לגור בבתים כי זה עדיין מסוכן.
:כשתיגמר הפסקת האש, ותתקבל החלטה שמחזירים את התושבים, אנחנו רוצים שהתשתיות יהיו מוכנות. כרגע קשה מאוד לגור במטולה, גם למי שהבית שלו תקין, כי הכבישים עדיין לא תקינים, מערכות החשמל לא תקינות, הביוב והניקוז לא תקינים, אין קופת חולים, אין סניף דואר, ובכלל, היישוב לא במצב של לקבל תושבים. אבל אנחנו עובדים עם המועצה המקומית כדי לשקם כמה שיותר".
המשפחה שלך לא נמצאת במטולה?
“הילדים שלי גרים באזורים אחרים, ואשתי כרגע בשלבי חזרה. למרות שהבית שלנו לא נפגע מירי, יש הרבה נזקים שצריך לתקן כדי שאפשר יהיה לחזור הביתה. למשל, מים שהיו על הגג חדרו אל כל מערכות החשמל וגרמו לכך שצריך לסייד, לטייח ולנקות את כל הבית. זה בטח ייקח כמה שבועות עד שנוכל להחזיר לחיים את הבית ואת העסק שלנו, הצימרים, ולחזור לשגרה מסוימת".
מה היו האתגרים העיקריים של כיתת הכוננות במטולה בשנה החולפת?
“זו הייתה שנה מטלטלת, עם הרבה מאוד פעילויות מבצעיות שלקחנו בהן חלק. היו לנו השנה שלושה פצועים מכיתת הכוננות, והיו חיילים שנהרגו לידנו, וראינו בהם חלק מאיתנו. אחד הדברים הקשים שהיו לאחרונה הוא האירוע שבו עומר ויינשטיין וארבעה פועלים תאילנדים שלו נהרגו במטולה.
״האתגרים שלנו היו תוך כדי תנועה: להתקין מצלמות בשטחים בעייתיים, לחלץ אנשים תחת אש, לכבות שריפות, לתחזק מערכות חשמל שקרסו. למדנו להפעיל מערכות רחפנים שנתנו לנו שליטה מלמעלה. זה הכלי היחיד שיכול לספק לנו תמונת מצב בלי להיחשף ולהיפגע מהאש שנורתה. עברנו הרבה מאוד דברים, ואנחנו עדיין לומדים אותם. לדעתי, באיזשהו מקום כתבנו את ‘תורת ההפעלה’ של אירועים כאלה לעשרות השנים הבאות".
נשארים בכוננות שיא
“אני מעל 400 ימים במילואים, בצוות כיתת הכוננות של קיבוץ שניר, שבו אני חי עם אשתי ושלושת הילדים שלא היו בבית מעל שנה", מספר ליאור שלף, שבימים כתיקונם הוא מורה דרך ובעלים של חברת טיולים בצפון. “כרגע, עם הפסקת האש, עברנו לשלב של האתגר המנטלי, אבל בשנה האחרונה כיתת הכוננות שלנו הייתה בסיטואציה של איומים בחדירה ובירי רקטי. במקביל, אנחנו יישוב חקלאי, אז גם המשימות החקלאיות נפלו עלינו, כחברי כיתות הכוננות.
״בין שזה עדר בקר ובין שמטעי אבוקדו – אנחנו היינו צריכים לטפל בהם כשהתושבים פונו מבתיהם. הירי של חיזבאללה נועד לפגוע לא רק בנו, פיזית, אלא גם בחקלאות שלנו. ככיתת כוננות נאלצנו להתמודד עם שריפות גדולות בשטחי המרעה שלנו. עברנו השתלמויות, הבאנו ציוד כיבוי אש, וזו נהייתה המציאות שלנו".
איך אתם נערכים לשגרה החדשה?
“המשימות של כיתת הכוננות עדיין פה. חשוב להבין שהפסקת האש היא רק ל־60 יום כרגע. אלה ימים קריטיים, ואנחנו מוכרחים להיות דרוכים לקראת כל תרחיש. אנחנו מתאמנים כל הזמן בתרחישי רפואה, בתרחישי כיבוי אש, בקרב מגע. כקיבוץ צמוד גדר, סביר להניח שנישאר בכוננות שיא עוד כמה חודשים טובים, אבל אנחנו ערוכים לזה. אני חושב שאנשים לא יחזרו כל כך מהר לקיבוץ, זה ייקח כמה חודשים.
״גם המשפחה שלי לא תחזור עד תום הפסקת האש, מלבד ביקורים בסופי שבוע או לילה בבית. הכל צריך להיות בעדינות. אנחנו רוצים לראות שהפסקת האש הזו יציבה, ולדעת שיש לנו קרקע יציבה לחזור אליה. שלא יהיה ספק, אנחנו נחזור הביתה בוודאות, אבל זה תלוי בביטחון, בזה שנוכל לשדר שגרה מסוימת לילדים, ובנפש שתהיה מוכנה לחזור".
אופיר רוב, תושב קיבוץ הגושרים, חבר זה כמה שנים בכיתת הכוננות בקיבוץ. מאז פרוץ המלחמה הוא משרת במילואים במסגרת כיתת הכוננות ועושה זאת ברציפות, עם הפסקה בת 25 יום בלבד. לדבריו, השנה האחרונה התנהלה ב"מתח מבצעי" מתמיד. “הייתה לנו שנה קשה, שבה גם נהרג חבר טוב שלי, ניר פופקו, מנפילת רקטה בקיבוץ", הוא מספר.
“יש אזעקות כל יום או יומיים ושריפות רבות בקיבוץ ובמושבים הסמוכים, ככה שכיתת הכוננות נאלצה להתמודד עם הרבה אתגרים. בחצי השנה הראשונה למלחמה גם כוח שיטור וכוח כיבוי אש לא יכלו להיכנס לאזור שלנו בגלל שכל הדרכים היו חסומות ומופגזות, אז מצאנו את עצמנו גם ככוח שיטור, גם ככוח כיבוי אש וגם כלוחמים, כשכל התמונות של 7 באוקטובר עוברות לנו בראש. זה מכניס אותך לסרטים, אבל אנחנו מוכרחים לעשות את זה, כי אם לא אנחנו, אין מי שיעשה. תקרא לזה ציונות, תקרא לזה הגנה על הבית – אבל זו תפיסת העולם של כולנו".
התושבים חזרו לקיבוץ?
“יש חלק שחזרו, אבל רבים עדיין לא מרגישים בטוח לחזור. אשתי ואני, למשל, שכרנו בית בקיבוץ נאות מרדכי, ולילדים יש מסגרת חינוך שם. אז לפחות עד סוף שנת הלימודים הם יהיו שם".
איך נראית השגרה של כיתת הכוננות עכשיו, עם הפסקת האש?
“אנחנו מתייחסים לאיומים בדיוק באותה צורה. אין לנו ירידה במתח או בכוננות בגלל הפסקת האש, נהפוך הוא – אנחנו יותר דרוכים לקראת כל תרחיש אימים שעלול להתממש במהלכה. לפני 7 באוקטובר הממ"ד שלי לא היה ערוך לשהייה של 72 שעות, וב־8 באוקטובר הוא כבר היה ערוך ומוכן לכך שהמשפחה שלי תשהה שם אם אני אצטרך לצאת החוצה עם הנשק ולחכות לכוח צבאי שיגיע, או לא יגיע. ככה שהחרדה קיימת, וגם המוכנות. למדנו ב־7 באוקטובר שאסור להקל ראש בשום דבר.
״אני מרגיש שלמדתי את כל המקומות בקיבוץ הגדול שלנו בעל פה, מה שלא היה קודם, ככה שאני יודע להגיע לכל נקודה מיד. גם ההיכרות של הצבא איתנו מאז 7 באוקטובר טובה יותר. מעריכים אותנו יותר, ואני חושב שזה חשוב להמשך כי ברגע שתפרוץ מלחמה אנחנו צריכים לעבוד יחד ולהכיר זה את זה, ולא שכל אחד כאן יצא עם הנשק להילחם בלי תיאום עם כוחות הצבא. בכל מקרה, אנחנו ערוכים לכל תרחיש".