יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה הוא הזדמנות להתבונן בהתמודדות הזוגית והמשפחתית הקשה שכרוכה בפציעה. שני זוגות מספרים על הטלטלה, על המחירים ועל הדרך לחזור למסלול החיים. "בונים מחדש את המערכת המשפחתית", הם מתארים.
בחרתי להתמודד עם הקושי כי האפשרות השנייה הייתה להתפרק. אין לי את האפשרות כרגע להיות חלש ולהראות כמה קשה לי. צריך להפגין חוזק בשביל ליאת והבנות", אומר אופיר צביאלי, בעלה של רס"ב ליאת צביאלי, שוטרת במחוז דרום, שנפצעה ב־7 באוקטובר באזור מסיבת הנובה.
"הפציעה היא שיעור לחיים. אנחנו לא אנשים שאוהבים לבקש עזרה, ופתאום מצאנו את עצמנו מבקשים עזרה, אם זה עם הילדים, או בעבודות הבית. בכל הטלטלה הזו אתה יודע לאן אתה נכנס, אבל לא יודע איך תצא", מתארת נעמה גולדשטיין, רעייתו של רס"ן שלומי גולדשטיין, רופא שיניים בקבע, שנפצע בעזה במהלך המלחמה.
היום מציינים את יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה. אומנם, הפצועים חווים על בשרם את הפגיעה הפיזית והנפשית, אבל גם בני ובנות זוגם ומשפחותיהם חווים טלטלה.
פתאום סיעודי
שלומי ונעמה גולדשטיין נשואים 20 שנה, הורים לחמישה ילדים בגילים 9־15, ומתגוררים בירושלים. בני הזוג צביאלי מאופקים נשואים 25 שנה והם הורים לארבע בנות בגילים 12־22.
גולדשטיין, 43, נפצע בדצמבר 2023. "אני שייך ליחידה 6017 לזיהוי חללים", הוא מספר. "במהלך המלחמה היה מידע מודיעיני על היתכנות להימצאות של גופות חטופים בעזה. נשלחתי לשם עם הצוות שלי ונפצעתי מפצצת מרגמה שנורתה על הכוח. סבלתי מפגיעת רסיסים בגוף. הייתי מאושפז שלושה חודשים במרכז הרפואי שיבא תל השומר, שם נותחתי פעמיים, ואז המשכתי לשיקום של חמישה חודשים בהדסה הר הצופים. חזרתי לצבא אחרי שבעה חודשי שיקום. אני כבר מקבל מטופלים, מטפל בחיילים מאוגדת איו"ש. במקביל אני ממשיך בשיקום, בפיזיותרפיה ובהידרותרפיה בבית הלוחם וגם נמצא בשלב שלפני ועדות שקובעות אחוזי נכות".
צביאלי, 47, הייתה בין השוטרים שאבטחו את מסיבת הנובה וסייעו למבלים להיחלץ. לאחר שמחבלים הגיעו לחפ"ק, נזרק לעברה רימון. היא נפגעה מרסיסים, אבל הצליחה לנסוע ברכב על כביש 232, תחת יריות המחבלים. השוטרת שהייתה איתה ברכב נורתה ברגל. שתי השוטרות ירדו מהרכב והצליחו להתחבא בשיחים עד שעות הצהריים, אז הגיע למקום צוות מסתערבים וחילץ אותן. בנוסף לפצעי הרסיסים, צביאלי סבלה מקרע בברך, מפגיעה בשמיעה ומהפרעות בקצב הלב. היא הגיעה למרכז הרפואי סורוקה ולאחר טיפול שוחררה לביתה. "למחרת הייתי אצל פסיכיאטר", היא מספרת. צביאלי עדיין לא חזרה לעבודתה. היא נמצאת בתהליך שיקום, צריכה לעבור ניתוח בברך ומתמודדת עם פוסט־טראומה.
"אני זוכרת את הפנים והקולות של האנשים שפינינו מהרחבה במסיבה למתחם האוהלים", היא משחזרת. "ניסינו להרגיע אותם. הבטחתי להם שיחזרו למשפחות, למרות ששיערתי שגם אני לא אחזור וגם הם לא. אבל היה אסור שהם יאבדו תקווה. אנחנו, השוטרים, עשינו את הכי טוב שלנו במציאות שנקלענו אליה. עשינו הכל כדי להציל חיים. עד היום אני גם חיה עם תחושת אשמה על כך שלא כל החברים השוטרים שהיו איתי ב־7 באוקטובר חזרו הביתה".
נעמה ואופיר זוכרים היטב את הרגע שבו קיבלו את ההודעה שיקיריהם נפצעו. "קראתי באחת הקבוצות בטלגרם על ירי והרוגים במסיבת הנובה וידעתי שליאת עובדת שם", נזכר אופיר צביאלי. "כתבתי לה בוואטסאפ 'תעדכני אותי בבקשה, או רק תפתחי את הוואטסאפ כדי שאראה שאת מחוברת'. תוך כדי זה קיבלתי הודעת פרידה ממנה. הייתי בדילמה מאוד קשה, אם להניע את האוטו ולחפש אותה, או להישאר עם ארבע הבנות בבית באופקים בזמן שיש מחבלים בעיר. נשארתי בהתחלה עם הבנות. מאוחר יותר הנחיתי את הבנות לא לפתוח לאף אחד ונסעתי לסורוקה".
"אנחנו דתיים, זו הייתה שבת. כששלומי התקשר, בהתחלה לא ענינו לטלפון", מספרת נעמה גולדשטיין. "רק בפעם השלישית ענינו. הוא לא רצה להלחיץ, אמר: 'הכל בסדר, אל תגיעו'. האמנתי לו. הגעתי לבית החולים במוצאי שבת, לקראת סוף הניתוחים שהוא עבר".
"בשגרה אני רגיל לטפל באנשים, ופתאום אני הופך להיות סיעודי ב־100%", מתאר גולדשטיין. "בהתחלה לא יכולתי אפילו לרדת מהמיטה, לא יכולתי לזוז או לעשות כלום. פרופ' ישראל דודקביץ, מנהל האגף לרפואה שיקומית, הגיע ואמר: 'אל תדאג, נוציא אותך על הרגליים'. היו אנשי צוות מדהימים במחלקה, היו גם המון מבקרים, מתנדבים, חברים שלי מהתיכון שהיו סביבי. עם ישראל ממש נתן לי כוח לעבור את התקופה הקשה הזאת. וחשוב לי כאן גם להעביר מסר: בבית חולים עוטפים אותך באהבה, ואז, כשאתה יוצא החוצה, אתה רואה את השנאה בין חלקי העם, וזה פוצע מחדש. חשבתי שבאיזשהו מקום העם שלנו למד משהו, אבל אני רואה שאנשים לא מבינים את חשיבותה של האחדות".
אירוע משנה חיים
"הפציעה של שלומי הייתה אירוע משנה חיים", אומרת אשתו נעמה. "מהצד שלי, זה היה לנהל אופרציה חדשה. יש לי ילדים, יש לי בעל בבית חולים ויש לי גם העבודה שלי. המטרה הייתה שכולנו נצא מזה בסופו של דבר שפויים. מאוד השתדלנו שהילדים ימשיכו במסגרות שלהם, השתדלנו לשדר עסקים כרגיל ולהכניס את הסיפור הזה לאיזשהו לו"ז. היו ימים שבהם לא הייתי מגיעה לבית החולים, והבת הגדולה הייתה עם שלומי. היו ימים שהגעתי אליו אחר הצהריים עם הילדים, והם לא הכי אהבו לבוא לבית החולים. בעיקר בשבוע הראשון היה קשה להם לראות את המראות. נעזרתי בתקופה הזו בפורום נשות הפצועים, קבוצת השווים שלי, שמבינה מה אני עוברת. אחרי ששלומי חזר הביתה קיבלנו מעטפת מבית הלוחם, שמסייע גם למשפחות עצמן, שגם הן סוג של פצועות".
איך הפציעה השפיעה על המערכת הזוגית והמשפחתית שלכם?
שלומי: "מאדם שהיה מעורב ופעיל בבית, אתה פתאום מסגל לעצמך סוג של חיים לבד, מחוץ לבית, מוקף באנשים אחרים, פחות עם המשפחה. ואז אתה חוזר הביתה ומגלה שהדברים ממשיכים, ואתה בעצם תקוע. אבל אני מראש לא ויתרתי לעצמי, ניסיתי להתנייד לבד על קביים. המטרה הראשונה הייתה לחזור לעצמאות".
נעמה: "הפציעה מטלטלת את החיים הזוגיים מהרבה בחינות. היו לנו עליות ומורדות ועדיין יש. כששלומי חזר, היה לו קשה למצוא את עצמו בבית, והיו מתחים וחיכוכים. לוקח זמן עד שכל אחד מוצא את הדרך שלו מחדש. זה ממש לא קל. יש בזה הרבה בכי ודמעות, הרבה תסכול. אנחנו מדברים על הדברים, משתדלים למצוא זמנים לצאת יחד, כדי לנסות להתקרב, אבל זה לא קל. גם לילדים זה לא היה פשוט. את בעצם בונה מחדש את המערכת המשפחתית. אנשים חושבים שהפציעה נגמרת ברגע שהפצוע חוזר הביתה, ואני אומרת שהיא רק מתחילה".
"לפני חודש אמרתי לאופיר שאני יודעת שהוא לא נשוי לאותה אישה שהוא התחתן איתה", מתוודה ליאת צביאלי. "אני השתניתי ב־180 מעלות, ואופיר התאים את עצמו למציאות החדשה. מאז האירוע אני מטופלת באופן קבוע אצל פסיכותרפיסטית פעמיים בשבוע ופסיכיאטר פעם בחודש, כולל טיפול תרופתי. אופיר עזב את העבודה שלו למשך עשרה חודשים והיה איתי. לא הייתי יוצאת מהבית בלעדיו. איבדתי לגמרי את הביטחון בסביבה. גם את כל מטלות הבית אופיר עושה. אני כבר לא עושה. כשמדברים על פוסט־טראומה, זה בדיוק זה: אין לך את הכוח לעשות את הדברים הכי פשוטים. מצד אחד, הנשמה יודעת שצריך לעשות. מצד שני, את לא מסוגלת. לקח לי הרבה מאוד זמן להבין שאני צריכה לחמול על עצמי".
לליאת חשוב מאוד להדגיש את הנושא הנפשי, גם ברמה החברתית: "הרבה יותר קל להכיל אדם כשרואים את הפגיעה הפיזית שלו, מאשר לראות מישהו בבית קפה שכולו רועד, ולא יודעים מה יש לו. צריך לזכור שאת הפגיעה הנפשית שלי ניתוח לא יכול לתקן. אנשים צריכים להיות יותר ערניים לאנשים שמסביב. העובדה שאנחנו נושמים לא אומרת שאנחנו חיים".
"זה היה קשה מאוד, אבל מבחינתי התמיכה הזו בליאת מובנת מאליה", מציין אופיר צביאלי. "רק אחרי עשרה חודשים התחלתי לעבוד שוב, בעבודה חדשה. אחרי שהתרגלנו כמעט שנה להיות יום־יום יחד, אז עכשיו, שוב, ליאת ואני לומדים לחיות אחרת. זו למידה מחדש בכל פעם".
"החיים בבית השתנו לחלוטין", מסכמת ליאת. "גם אופיר מטופל, גם ברמה הזוגית אנחנו מטופלים. זה בית שונה, בית חדש, בית שלומדים לחיות בו אחרת, ועדיין אנחנו אומרים תודה על מה שיש. אני גם מודה למחוז דרום באגף השיקום במשרד הביטחון, שמטפל בנו, לשרית טרייניס, מנהלת המחוז, שאפשר להתקשר אליה בכל שעה. גם ארגון נכי צה"ל ובית הלוחם עוטפים אותנו באהבה. המעטפת הזו מאוד חשובה, במיוחד למתמודדי נפש".
״השנה האחרונה היוותה ללא ספק נקודת מפנה בכל הקשור לשיקום הפצועות והפצועים, וזו השנה המורכבת ביותר בתולדות הארגון", אומרת לירון שגיא כהן, מנהלת אגודת ידידי ארגון נכי צה"ל. "למעלה מ־12,700 גיבורות וגיבורים, פצועי מלחמת חרבות ברזל, מצטרפים ל־53 אלף חברות וחברי ארגון נכי צה"ל, שנלחמים מדי יום את הקרב שאחרי הקרב. מטרתנו היא לסייע לפצועינו, ששילמו בגופם ובנפשם, לחזור לחיים מלאים כאזרחים פעילים ותורמים בחברה הישראלית. גם המעטפת המשפחתית עוברת תהליך משמעותי בשיקום, לאחר שחיי כל המשפחה השתנו. ארגון נכי צה"ל מלווה גם את בני המשפחה, שהם גיבורים בפני עצמם".