מאז פרוץ המלחמה הנוכחית מטופלים רבים במטיב - המרכז הישראלי לפסיכו־טראומה - עדכנו כי הם מגויסים מחדש לתפקידי לחימה, חלקם הגדול לאותו הצוות ולאותו אזור הלחימה שבו כבר צולקו ונפגעו נפשית בעבר.
חלקם הודיעו על החלטתם להיענות לצו, אחרים שיתפו בהחלטה שלא להיענות, ורבים מהם הציגו התלבטות משמעותית: שאלות על נאמנות לצוות, רצון עמוק לנשיאה בנטל, רצון לתיקון לצד חששות מסבל נוסף ומהתפרקות - וספק לגבי יכולותיהם לעמוד שוב בלחימה. מצב כזה הוא ייחודי לישראל, ואין תיעוד של מחקר קודם הבודק חיילים עם PTSD (פוסט־טראומה) השבים לשדה הקרב. הנחת היסוד של המטפלים במרכז הטיפולי מטיב הייתה שבמצב מלחמה, אם תבוא, הנטייה של המטופלים ושל המטפלים תהיה לגונן על הנפש המתמודדת, אך המציאות הוכיחה אחרת - רבים בחרו לשוב להילחם.
ביחידת המחקר של מטיב יצאו לסדרת ראיונות עם לוחמי מילואים המתמודדים עם PTSD. התובנות במחקר, המובא כאן לראשונה, מציגות שלוש השפעות עיקריות של הלחימה על המטופלים, לא תמיד הן מגיעות יחד: אפשרות לחוויה מתקנת; הקושי להישאר בבית בזמן מלחמה; וגם במקרים רבים חוויה של כישלון בכל הקשור לניסיון לשוב ולהילחם והרצון לחוויה מרפאת, כשהתפקוד של הלוחמים נשמר, אבל הפוסט־טראומה רק מחמירה.
נ', לוחם מילואים בן 49 שהשתתף במחקר, אמר: "לא קיימת אפשרות אחרת מלהתייצב. המילואים הם העוגן שלי. לצערי, אני אומר, הם גם חבל התלייה".
מנגד, ב', בן 38, שהשתתף גם הוא במחקר, סיפר: "לא היו לי פלאשבקים או סימפטומים של PTSD במלחמה הזאת. להפך, הרגשתי שזה הטיפול הכי טוב שיכולתי לבקש, והפעם הצלחתי לשאת את כל הטראומות שלי מהפעם הקודמת, אז בשבילי המלחמה הייתה באופן משונה חוויה מתקנת לבריאות הנפשית".
שיר אליאס, חוקרת טיפולים חדשניים ב־PTSD במטיב, שערכה את המחקר, מספרת ל"מעריב": "ההתמודדויות הרבות שהמטופלים נתקלים בהן במהלך המילואים מביאות איתן פוטנציאל טיפולי משמעותי, אבל לצד זאת יש לחשוב על בניית אפשרויות של תפקידים עורפיים, שיכולים לאפשר שותפות ונשיאה בנטל לצד צמיחה והזדמנות של חזרה לקבוצה בלי להיות בחשיפה ישירה מדי לקרב. יש לבנות ולחזק מערכי תמיכה מתוך המערכת, ועל המטפלים להשקיע מאמץ במציאת כיוונים גמישים לסיוע ולשמירה ככל האפשר על הקשר הטיפולי עם המטופלים".