כותבת מור אקוע, אחותו של בועז מנצורה ז"ל, בן 17 במותו, מבת עין, תלמיד במכינה קדם צבאית שנהרג ב־5 בספטמבר בתאונה בין אוטובוס לרכב פרטי בכביש 367 בגוש עציון:

"בועז, אחי הקטן והאהוב, היה אור שהאיר את כל הסובבים אותו. הוא השאיר אחריו מורשת שאנחנו, המשפחה, נמשיך תמיד להפיץ ולשמר כדי שכמה שיותר נפשות יכירו אותו ואת סיפורו וישאבו ממנו כוחות והשראה".

"בועז היה נער עדין, רגוע, שקט ומופנם, אבל בשקט שלו הייתה עוצמה חזקה, שסחפה אחריו את כולם. הוא הקדיש את חייו לנתינה ולעזרה לזולת, ואת כל זאת הוא עשה בשקט. הוא היה עוזר לאנשים בלי שיבקשו ובלי לקחת קרדיט. הצניעות והמידות הטובות היו חלק בלתי נפרד ממנו ומהאישיות שלו. היו לאחי שאיפות נורא גבוהות, כשהמטרה העיקרית שלו הייתה להגיע לקומנדו או לסיירת מטכ"ל. זה היה בראש מעייניו, והוא אפילו הלך למכינה הקדם צבאית 'עז שלמה' ביישוב מרכז שפירא כי הוא רצה להתחזק מבחינה פיזית ומבחינה תורנית. הוא שילב בין הגוף לנפש"

"בועז השקיע מזמנו למען הצלחה של אחרים. אם היה רואה ילד שנמצא בצרות, או מתקשה במשהו, כולל בהיבט החברתי, הוא היה יושב ומדבר איתו שעות. מעודד אותו, מתחבר אליו ועוזר לו להתמודד עם הקשיים. בשבעה גילינו לכמה נערים וילדים הוא עזר, וזה הדהים אותנו, אך לא הפליא. הוא היה מסתכל על כל אחד בגובה העיניים, ידע להוביל אנשים בפשטות. הוא היה רואה אנשים, רואה מה הם צריכים וכיצד ניתן לעזור להם. והוא ידע כמה הוא שווה ומצליח בכל מה שעשה, אבל אף פעם לא התנשא, וזה מה שגרם לכולם להקשיב לו. הוא היה מנהיג בלי תואר".

"היה בינינו פער של 14 שנה, ועם זאת, הייתה בינינו קרבה גדולה. הוא היה דוד אהוב מאוד על הילדים שלי, דוד מסור לכל האחיינים שלו. כל אחיין הרגיש אצלו מיוחד. הוא היה סגור, כזה שלא מראה הרבה רגשות, אלא מאמין במעשים. אם אמרת לו תודה על העזרה ונתת לו חיבוק, הוא היה טופח לך על השכם, אומר ‘שטויות’, מחייך ועובר הלאה".

בועז מנצורה ז''ל (צילום: באדיבות המשפחה)
בועז מנצורה ז''ל (צילום: באדיבות המשפחה)

"בחודשים האחרונים לחייו בועז עבד עם אבא שלי בעסק לחומרי בניין, מהבוקר עד הערב. את המכינה הקדם צבאית התחיל בועז ביום רביעי 4 בספטמבר, בצהריים, וביום חמישי בערב, לאחר יום פעילות שבו הצטיין, הוא נהג ברכב שלו בחזרה הביתה, כשאוטובוס עבר מולו בסיבוב. הם התנגשו, ובועז נהרג במקום".

"בשבעה מצאנו בארון שלו הרבה דברים שהוא כתב. בועז אהב מאוד לכתוב והיה ממציא משפטים. למשל: 'כאשר אלוקים פותר את הבעיות שלך – יש לך אמונה שיש לו את היכולת. כאשר אלוקים לא פותר את הבעיות שלך – זה כי יש לו אמונה שיש לך את היכולת'".

מור אקוע (צילום: פרטי)
מור אקוע (צילום: פרטי)

"ב־11 בינואר 2024 בועז כתב מכתב שמצאנו במגירתו. הוא כתב על שאיפותיו לשנה הזו, שנה שבה הוא איבד את חייו: 'אני בועז מנצורה, רוצה להשתפר בפן המנטלי, בפן הפיזי ובפן הבינאישי. הסיבה שאני קם בבוקר היא כיוון שיש לי דברים לעשות: להעלות את הסטנדרטים שלי ואת הציפיות שלי מעצמי. מטרתי היא ללמוד כמה שיותר על עצמי, ולהכיר את עצמי טוב יותר, ובכך אוכל להשתפר'".

כותב ידידיה אנקרי, אחיו של הרב אהרן אנקרי ז"ל, בן 42 במותו, אב לתשעה, מהיישוב עלי בבנימין, שנהרג ב־27 בנובמבר בתאונה בין משאית לרכב פרטי בכביש 60, סמוך לצומת מעלה לבונה:

"אהרן, אחי הגדול, הענק, זה סוד, כמה שהנשמה מתחבאת בגוף, כמה לא רואים את האור והגודל, את ניחוח הטוב שנמצא בנו כל עוד הנשמה בגוף. ומשהיא יוצאת – כמה ניכר הטוב, מתוק ושורף וכואב. כואב המרחק של הזמן מהגוף, כואבת הידיעה שיש מצב שבאמת לא ניפגש עוד, לא בגוף, לפחות. כואב לגלות את גודל קומתך, את מלוא הדרך שהסתרת בענוות קודש. לדעת שהייתי נוכח ואח אוהב ואח טוב לך, אבל גם אח טוב, לפעמים לא יודע להעריך את אחיו מספיק".

"נכון, תודה לאל אנחנו שבט. נכון, בורכתי במשפחה ובילדים. נכון, עבודה ומילואים וחוגים ותורים והגשמה וכאלה – הכל נכון. אבל כואב לדעת כמה גדול אתה וכמה לא תפסתי. כמה עכשיו אני שותה את השיעורים שלך ביוטיוב ומתענג. פשוט רווה מתורת מים חיים. כמה פלא זה לעבור על הסרטונים בלי לפתוח ולהראות לבכורה שלי את התמונות המקדימות ולומר לה: 'תראי, כמעט כל השיעור הוא מחייך'".

הרב אהרן אנקרי ז''ל (צילום: באדיבות המשפחה)
הרב אהרן אנקרי ז''ל (צילום: באדיבות המשפחה)

"כואב לראות את קהילת הקודש של בית הכנסת שלך 'אור הנחל' בהר חומה, שהיית להם לרב והם אומרים כי היית להם לאב. לראות את הגעגוע שלהם לאיש פלא שחי בשכונתם, שצחק איתם לאורך כל שיעור התורה, שאהב אותם כל הדרך לחמין של שבת בבוקר".

"מבהיל לראות את קהילת הקודש בעלי, שלהם היית רב רק לחודשיים, מדברים עליך בהשתאות ובנשיאת עיניים. מפליא איך בשבילי היית אח, פשוט אח שכיף לשחק איתו כדורמים או לצחוק מהצגות מוגזמות במפגשי משפחה. מפליא ומפחיד לראות אדם שהיה לאחי, וכל כולו מסירות נפש. כל כולו לכבוד העם הקדוש היושב בציון, בארץ הטובה עלינו: לומד 24 שנים בישיבה, לומד כי זאת התורה שלנו – כי עכשיו תורו, להעביר וללבות את לפיד החוכמה במרוץ הדורות. 24 שנים זה כמו שלושה דוקטורטים, רק בלי לחפש את התואר, בלי לבקש את ההעלאה. לעבוד בעבודות דחק כדי להחזיק את משפחתך היקרה והאהובה".

"תשעה ילדים לתפארת הקמתם, אתה ורעייתך היקרה. במסירות נפש לרעיון הגדול מסך חלקיו, כמשפחה, שולחים אותך ללמוד, לשקוד, להתחבר - ממש להיות אחד עם התורה. תורה שתקרב בין אדם לעצמו, לאלוקיו. תורה שתקרב בין אדם לחברו. תורה שתקרב בין איש לאשתו, בין עם לארצו, בין עם לעצמו, בין קצוות העם – איזה יפה זה לשמוע את דרכך המבורכת, לפתוח חדשות לרגע ולהקשיב לעומק הבקשה של כלל הציבורים בישראל".

"היית בכל מקום, נושא ונותן באמונה, אבל הלב היה במקום הנכון – בבית: בשעת ציור עם הילדים, בטיולים בכל רחבי הארץ עם רעייתך והחמודים, בסיפורים עם דמויות שהמצאת לפי מועדי השנה בקשר הכי עמוק ונוכח של איש עם משפחתו".

ידידיה אנקרי (צילום: פרטי)
ידידיה אנקרי (צילום: פרטי)

"איזו השראה אתה! אז נכון, בגוף לא ניפגש עוד, אבל אני רוצה לומר לך תודה על אחווה, על תורה, על מים חיים, על דרך ללכת בה, על דרך לחיות בה, לחיות ולפגוש בך שוב – עמוק, עמוק, בלב החיים עצמם. אוהב אותך, אוהבים אותך, כולנו".

לינק לתרומה

כותב זמיר ורדי, בנה של מרתה ורדי ז"ל, בת 85 במותה, מנתניה, שנהרגה ב־17 בנובמבר בתאונה כשמיניבוס פגע בה בזמן שחצתה כביש במעבר חציה בנתניה:

"אמא יקרה שלי, היא יצאה מהבית כמו שהיא יוצאת תמיד, השקתה את העציצים, דאגה שמכונת הכביסה והמייבש יהיו ריקים, הכיור נקי, הבית מסודר ומצוחצח. התאפרה, התגנדרה, התבשמה והלכה ברגל לעשות בדיקות דם בקופת החולים. כשהיא הגיעה למעבר החציה ברחוב סלומון, 100 מטר מהבית, הגיע משום מקום מיניבוס גדול שפגע בה חזק, באמא שלי, אישה בת 85, על מעבר החציה. היא הוטחה בעוצמה על הכביש. אמבולנס הגיע תוך שלוש דקות. הפרמדיק אמר שהיא עדיין הייתה בהכרה, אולי ניסתה להגיד לו משהו, לא הבינה מה קרה".

"אולי היא רצתה להגיד לו שיש לה שלושה בנים ואחות, ושיקראו לנו. אולי היא חשבה שעדיין לא כדאי לטלפן ולהטריד אותנו, כי אנחנו תמיד עסוקים. אבל היא לא יכלה לדבר. העלו אותה לאמבולנס והרדימו אותה. תוך חמש דקות הייתה בלניאדו. תוך רבע שעה בניתוח. בדימום בראש ניתן לטפל רק בתל השומר. תוך שעה הגיעה לשם. צילמו לה את הראש והבינו מיד. לקחו אותי ואת אחי ערן לחדר צדדי כדי לבשר לנו: דימום גדול בראש – מוות מוחי. משהו שגם בגיל צעיר הוא בלתי הפיך".

מרתה ורדי ז''ל (צילום: באדיבות המשפחה)
מרתה ורדי ז''ל (צילום: באדיבות המשפחה)

"אמא הייתה מחוברת להנשמה ולמשככי כאבים. הילדים שלי באו להיפרד. הם נישקו אותה והחזיקו לה את היד, וכולם בוכים. היא הייתה סבתא כל כך טובה ואוהבת. נשבר לי הלב לראות אותם. ירד הלילה, כולם הלכו. נשארתי לבד על הכיסא לידה, נרדם לכמה שניות ואז לרגע חושב שאולי זה חלום, ולא באמת קרה. אני מלטף לה את הראש ואת הפנים, מנשק לה את המצח ומחזיק לה את היד, היא עדיין חמה. דברים שלא עשיתי מעולם".

"גם אף פעם לא אמרתי לה שאני אוהב אותה. כמה דפוק הייתי כל השנים. כעסתי עליה הרבה שנים על דברים שעשתה, והיא הרגישה שמעולם לא סלחתי לה. אז עכשיו, כשאני מחזיק לה את היד והיא כבר לא בהכרה, אני מבקש ממנה שתסלח לי. אני מבקש ממנה אלף סליחות. היד שלה עדיין חמה, אני לא מאמין שזה עומד להיגמר".

"היא הייתה אמא וסבתא מיוחדת במינה. כל יום הולדת של כל ילד ונכד לווה במתנה ובברכה משובחת ומיוחדת – לא כזו שמוצאים בגוגל. היא הייתה איתנו בכל תחנות החיים, חלק בלתי נפרד מכל תמונה משפחתית. בכל פעם שבאה דאגה להיכנס עם עוגה שמיוחדת רק לה ושאין בשום קונדיטוריה".

זמיר ורדי (צילום: פרטי)
זמיר ורדי (צילום: פרטי)

"הייתה מודרנית וטכנולוגית ברמות־על. בגיל 85 נהגה עם ווייז לבד לאחותה בקצרין. טסה לבד בכל שנה לאחי מיקי בארצות הברית. שלטה בכל רזי הוואטסאפ והייתה פעילה בפייסבוק ובאינסטגרם, התכתבה במיילים עם כל המוסדות וגם החזיקה פקס לטובת אלו שעדיין לא התקדמו".

"היא התנדבה ב'יד שרה' במשך עשר שנים, הלכה לחדר כושר והרימה משקולות עד יומה האחרון. לא ויתרה לעצמה בשום פרמטר. היא הייתה חיונית, מטופחת, נקייה, ובדיאטה באופן קבוע. אהבה באופן חולני את המחמאה: 'את בת 85? לא יכול להיות! מקסימום 70 הייתי נותן לך'. היא גם תמיד התפללה שהקב"ה ייקח אותה רגע לפני שהיא הופכת לסיעודית ורגע לפני שהיא מתחילה לסבול. ושייקח אותה יפה, כמו שהייתה בחיים. נראה שהוא ביצע את משימתו. קצת מוקדם מדי. את תחסרי לנו כל כך. אוהב אותך, אמא".