יש דברים שקורים ויש דברים שאומרים", מסבירה דיצה אור (57), אמו של אבינתן אור שנחטף ממסיבת ה"נובה", כשאני שואלת אותה על הדיווחים הרבים סביב עסקה קרובה. שנה חלפה מאז מומשה עסקת החטופים, ובמציאות הנוכחית, שהרכיב הכי משמעותי בה הוא חוסר ודאות, נשאלת השאלה אם לא נותר אלא להיאחז ברמזים אופטימיים שיכולים להצביע על תרחיש עתידי אחר. הצהרתו של טראמפ, שטען כי "אם החטופים לא ישוחררו עד 20 בינואר, מי שמחזיק בהם ישלם מחיר כבד"; הדיווחים על רצון חמאס בעסקה; הניסיון מצד ארגון הטרור להרכיב רשימות של שמות ומיקום החטופים ברצועה; וההערכה המתגברת בישראל שעסקה אכן קרובה - לכאורה מצביעים על סיום קרב. אך האם זה אכן כך?
"גם אנחנו ניזונים מהתקשורת, אף אחד לא מעדכן אותנו בצורה מסודרת", היא ממשיכה. "יש עובדות ויש שמועות. מאז העסקה שכן יצאה לפועל, המציאות הייתה תקועה במשך שנה, ומציאות של תקיעות היא המציאות הקשה ביותר. טראמפ נבחר, ב־20 בינואר הוא ייכנס לתפקיד וזו עובדה, סוריה נפלה וזו עובדה, ואלה עובדות מעודדות, כי הנה המציאות משתנה. אבל לצד העובדות יש גם שמועות, וגם מבחינת השמועות ישנם שני סוגים של שמועות - יש דיווחים על התקדמות, ומצד שני יש הכחשות שאנחנו עדיין רחוקים והדרך ארוכה. הדיווחים האופטימיים מגיעים לרוב מגורמים זרים, וההכחשות מגיעות מצידה של ישראל והממשלה, ואז את צריכה להחליט למי להאמין".
למי?
"אני לא מאמינה למצרים וחמאס. אנחנו יותר מאמינים להנהגה שלנו. אבל מצד שני יש גם היגיון בכך שאולי ההנהגה שלנו לא רוצה שהדברים יתפרסמו כי זה עלול לעכב את העסקה. לכן הם מטשטשים ומערפלים בכוונה. אבל כשניזונים משמועות, אין באמת במה לאחוז. אז אנחנו שואלים את הגורמים השונים, ובשבוע שעבר גורם בכיר אמר לנו שאנחנו עוד רחוקים, שהשמועות שקריות. שאומנם יש עכשיו תנאים אחרים שכולם יודעים אותם, אבל המשא ומתן עוד ארוך. זה לא יקרה בקרוב".
מה כן עומד עכשיו על הפרק?
"יש שלוש אפשרויות של עסקה. הראשונה היא שכולם חוזרים בפעימה אחת, ועל זה אנחנו נלחמים כמשפחה מנובמבר הקודם, שהעסקה הבאה תהיה על כולם, בבת אחת, אחרת חמאס ימשוך את זה. אבל הגורם שדיברנו איתו אמר לנו שאין סיכוי, שזה בכלל לא על השולחן. האפשרות השנייה היא שתהיה עסקה על כולם שתתבצע בפעימות. המאפיין שלה יהיה שכל הפעימות יהיו מסוכמות מראש, כלומר שנדע מתי, מי, כמה חטופים משתחררים בכל פעם ומה המחירים לכל פעימה, הם גם מסוכמים מראש. לזה, אנחנו מתנגדים, כי אנחנו לא מאמינים לחמאס, גם בעסקה של נובמבר (23') חמאס עצר לפני הסוף. היו נשים שהוא לא שחרר. אבל בכל מקרה, גם זה לא על השולחן. האופציה השלישית, שהיא זאת שנדונה עכשיו, היא שתהיה עסקה רק על רקע הומניטרי. כאשר מי שמגדיר את החטופים ההומניטריים הוא חמאס. לפי ההגדרה של חמאס, מדובר בקשישים, פצועים, חולים ונשים. רק על זה מדברים עכשיו, לא מזכירים את הגברים הצעירים, הם אפילו לא בדיון. אבל רוב החטופים כבר בערך שנה מתחת לקרקע, גם מי שהוחזקו מעל לקרקע בהתחלה. אחרי שנה כזאת הם כולם תחת הגדרה הומניטרית. מי יכול לשרוד בבריאות הגוף ובבריאות הנפש בתנאים האלה? לכן החלוקה ההומניטרית לא רלוונטית, וצריך לדון בכולם בבת אחת".
ונראה שזאת העסקה המתגבשת?
"עכשיו אנחנו מאוד מאוד מאוד (ועוד הרבה פעמים) נחרדים מכוונת ראש הממשלה להפקיר את הגברים הצעירים, בעסקה חלקית. מגורמים הכי בכירים אנחנו שומעים שיש לנו סיבות טובות מאוד לדאגה. חלק קטן מאוד מהחטופים יחזרו. מי שמופקר מאחור, שיסתדר. ראש הממשלה כשל בהגנה על אזרחיו ב־7 באוקטובר, ועכשיו הוא ביודעין מפקיר אותם לגורלם. רק ה' יכול להציל".
ההשלכות לכך גורליות.
"כולנו יודעים שבשביל עסקה הומניטרית משלמים, ומשמעות המחיר היא חיזוק חמאס - וחיזוק חמאס פירושו הרחקת הסיכוי שהגברים הצעירים יראו אור יום. זה מייאש וזה מדכא, ובעצם אומרים לנו 'חכו שנים' במקרה הטוב. זה עוד יותר מתסכל שאין אפילו התעקשות על כך שהצלב האדום ייכנס, שנדע לפחות מה מצבם, שיהיו מספרים ברורים: מי נמצא איפה, מי בחיים, מי מוחזק בידי מי".
בדיון החירום שנערך בבית בנשיא לפני עשרה ימים דיברה נועה ארגמני, בת הזוג של אבינתן שנחטפה עימו, על אוזלת היד הפושעת של הצלב האדום. היא סיפרה כי נותרה פצועה, חבולה ומדממת לאחר חטיפתה ואיש לא הגיע לעזור, לא מטעם הצלב האדום ולא רופאים אחרים, עד כדי כך שכשהיא שבה ארצה, נאמר לה בידי הרופאים שהיא נס רפואי. דיצה: "בשנה הזו היו לי פגישות עם טייסים שנשבו במלחמת יום כיפור. הם סיפרו לי עד כמה התנאים שלהם היו קשים, עד שהגיע הצלב האדום. ברגע שהם נרשמו על ידי הצלב האדום התנאים השתפרו, זה עדיין היה מחריד כמובן, אבל לפחות הם קיבלו מזון, שמיכות בחורף, יכלו להתקלח. ואפילו על זה מדינת ישראל לא מתעקשת בהקשר של החטופים".
אז איך יוצאים מפגישה כזאת?
"מרוסקים. האופטימיות שלנו לא באה מההנהגה או מההובלה של העם, היא באה ממקום אחר, היא באה מהאמונה. אני אף פעם לא יצאתי מפגישה בתחושה שהם יודעים מה לעשות כדי להחזיר את אבינתן וכל החטופים הביתה. אני תמיד יוצאת בתחושה של חוסר אונים, שבפניי חוסר חזון ולחץ, כניעה. לכן אני משתדלת לבוא מעל המציאות, לראות את היעד. ככה גם הגענו עד הלום כמדינה, ולא צריך להיות דוסית בשביל להבין את זה, גם בן־גוריון היה כזה. הרי הוא בעצמו אמר 'בארץ ישראל, אדם שלא מאמין בניסים הוא אדם לא ריאלי'. המנהיגים הציונים היו כאלה. אם ההנהגה בסגנון של היום הייתה מנהיגה לפני קום המדינה, לא הייתה לנו היום מדינה. לכן תמיד אחרי פגישה כזאת אנחנו יושבים ביחד כמשפחה ואוספים את עצמנו, מחזירים את הרוח האופטימית, ההתחזקות מבפנים".
היום את אופטימית?
"לי זה כן מרגיש קרוב מאוד. אני מרגישה שעכשיו ביבי מקפל את האירוע לקראת העימות עם איראן. במצב היום, כשחמאס כבר מפורק במידה רבה מאוד בעזה, כשסוריה נפלה, כשחיזבאללה מוכה וישראל הפגינה עוצמה צבאית מרשימה ביותר, אנחנו יכולים לעצור את הלחימה בעזה בתמורה לעסקה כוללת של כל החטופים, בפעימה אחת. עם שלטון טראמפ בפתח, נראה שהאפשרות להכות שוב בחמאס, אם יהיה בכך צורך, תהיה יחסית קלה".
השיחות בינינו מתחילות בסוף נובמבר. שבועיים אחר כך כבר שוב ישתנה העולם. "תראי כמה עבר מאז", אומרת לי דיצה בשיחת טלפון, "שבוע עבר מאז שנפגשנו והמציאות חדשה לגמרי". אבל בביתה ביישוב שילה שבדרום השומרון, לצד כל השינויים יש גם חיכיון ארוך מדי. אנחנו נפגשות תחילה בשישי בצהריים, שבת קרירה עומדת בפתח וריח המרק ממלא את הבית. כאן הקימה דיצה את משפחתה, כאן אבינתן גדל עם ששת אחיו ואחיותיו. ממרפסת ביתה נשקפת שילה הקדומה, שבעברה הייתה המרכז הרוחני של שבטי ישראל. בסלון הנעים נודע לנו על פיגוע שאירע במסלול שבו נסענו, זמן קצר לאחר שעברנו בו. לרגע, הוא הופך לתזכורת נוספת לחוסר הוודאות.
דיצה, שאמה נפטרה לפני כארבעה חודשים, יודעת עד כמה התזכורות הללו כואבות בכל פעם. אבינתן, בנה השני, נחטף כשהיה בן 30, היום הוא כבר בן 31 וטרם שב לביתו. הוא נולד, גדל ולמד בשילה, הדריך בבני עקיבא, למד בישיבה תיכונית נתיב מאיר בירושלים, למד בישיבת שבי חברון בעיר חברון ואחר כך התגייס לצה"ל ושירת ביחידה מובחרת. באוניברסיטת בן־גוריון למד הנדסת חשמל, ובשנתיים שקדמו ל־7 באוקטובר עבד בחברת ההייטק Nvidia (אנבידיה) וגר בתל אביב. "Nvidia לצידנו, בצורה מעוררת השתאות, ממש מההתחלה", מבקשת דיצה לציין.
כשדיצה מתייחסת לשנה האחרונה, היא מסמנת בידיה תנועה של רכבת הרים, אבל היא מכנה את המסלול כ"ירידות וירידות אחרות". "עוד אין ממש עליות", היא מסבירה בצער. השינויים הקיצוניים והאכזבות מייצרים תוואי עגום מאוד. "אנחנו חיים בתוך הטראומה", היא משתפת, "כל רגע שעובר והוא לא פה, זו טראומה בתוך טראומה, במיוחד בבוקר, זה הזמן הכי קשה ביממה".
למה דווקא אז?
"כי אני פותחת את העיניים והכל עולה. אני מבינה שוב שאבינתן לא פה, שהוא חטוף, שאנחנו במלחמה, שאנחנו לא יודעים עליו שום דבר, ההלם מהמציאות עולה מחדש, בבת אחת, בכל בוקר".
ב־7 באוקטובר הייתה דיצה בירושלים. "הייתי אצל אמא שלי כשהתחלנו לשמוע אזעקות", היא משחזרת. "באזעקה הראשונה חשבנו שזאת טעות או תקלה, אבל האזעקה נמשכה שלוש דקות מלאות. אחר כך הייתה כבר עוד אזעקה ועוד אזעקה והבנו שקורה משהו, אבל לא פתחתי את הסלולרי כי אנחנו שומרים שבת".
ולא ידעת שאבינתן במסיבה?
"לא ידעתי כלום. ידעתי רק שיש אזעקות. העובד של אמא שלי, שמטפל בה, ראה בסלולרי את הסרטונים הראשונים עם הטנדרים. התחלנו לשמוע את השכנים יורדים למקלט ועולים שוב, אבל את אמא שלי אי אפשר היה להוריד, כי אין מעלית. הבנו שאין לנו מה לעשות ואין סיבה לחלל שבת, הרי אנחנו לא מצילים אף אחד, אז פשוט נישאר בבית ונחכה".
ואם תהיה בשורה היא תגיע?
"למה שתהיה בשורה? תחשבי על החיים שלנו לפני 7 באוקטובר. בצהריים הלכתי לישון, ובשעה 15:00 בערך שמעתי צעדים מתחת לחלון ואז שמעתי דפיקות בדלת הבית. אמרתי לעצמי שאני לא פותחת, שאני נשארת במיטה. בסוף העובד של אמא שלי פתח ושמעתי את תומר וחיימיץ (חיים יצחק - מ"ב), הבת והבן שלי".
הופתעת?
"כן, ידעתי שהם לא היו בירושלים בשבת, אז מה פתאום אני שומעת אותם פה? וזה כבר עורר חשש. ואז הם דפקו בדלת של החדר שלי ולא רציתי לפתוח, לא רציתי לתת לזה להיכנס לחיים שלי. רציתי שזה יישאר בצד השני של הדלת. הם דפקו ודפקו ואני התעקשתי".
ברגע הזה כבר כן עוברות השערות על בשורה שעלולה להגיע?
״לא. אבל אני יודעת שמשהו נורא עומד בצד השני של הדלת, ולכן אני לא אפתח לו. בסוף הם פתחו את הדלת. ראיתי את שניהם ואת הפסיכולוג של המועצה. וכשאת רואה משלחת כזאת, כבר לא נשאר אלא לשאול: 'מי? מה קרה?'. תומר, הבת שלי, ענתה במילים הכי פשוטות: 'יש התקפה נוראית בדרום וחטפו את אבינתן', ככה".
כלומר כבר בשבת בצהריים המילה "חטפו" עולה על דל שפתותיכם.
"הם אמרו, אני לא. לקח לי המון זמן להגיד אותה, עד היום היא שורפת לי בשפתיים".
בסרטון שפורסם עוד בשעות הבוקר של 7 באוקטובר רואים בבירור את בני הזוג אבינתן אור ונועה ארגמני מובלים יחד משטח מסיבת ה"נובה" לכיוון עזה. היא על אופנוע, מתחננת לעזרה, והוא ברגל. מאז נפרדו דרכיהם. על רגע הפרידה שלהם תדע דיצה לספר רק לאחר מבצע ארנון, על שמו של רפ"ק ארנון זמורה ז"ל, שנערך ב־8 ביוני 2024 ובו חולצו ארבעה חטופים ישראלים, ביניהם ארגמני. בינתיים, בשבת שמחת תורה בירושלים, ההלם מכה בחוזקה והשאלות רק נערמות.
"פשוט ישבתי על הכיסא בבית של אמא שלי וחיכינו למוצאי שבת", מתארת דיצה. "זה היה שעון קיץ עדיין, אז היו עוד איזה חמש שעות לפנינו. לא היה מה לומר, רק הרגשתי צמאה, יבשה. אחר כך הפסיכולוג אמר לי שזאת תגובה של הגוף לטראומה. הגוף רוצה לשתות מים. הוא לא רוצה לאכול, לא לדבר, כלום, הוא בהלם".
ראית את הסרטון?
"עד מוצאי שבת לא נגעתי בטלפון. השיקול הוא תמיד אם יש פיקוח נפש, שכמובן דוחה שבת. אם היה לי מה לעשות, ברור שהייתי פותחת, אבל לא היה. במוצאי שבת הילדים רצו להראות לי את הסרטון ולא יכולתי לראות אותו. רק הצצתי, ראיתי שתי שניות ועצרתי. לקחו שבועיים עד שראיתי את כל הסרטון. עד היום אני משתדלת לא לראות אותו".
בעקבות 7 באוקטובר אנחנו לא רק מתורגלים בלחכות לבשורה, אלא פתאום גם נאלצנו להתמודד עם מצבים שלא הכרנו קודם.
"זה בדיוק מה שאני אומרת תמיד. יש כל מיני סוגים של אסונות שאנחנו מכירים. פגשנו אותם בחיים, במעגלים רחוקים, יותר קרובים, לפעמים ממש באופן אישי. יש לנו עבורם כלים פנימיים כדי להכיל, להתמודד, לפעמים אפילו לצמוח בסוף. אבל זה היה כמו מכת ברק, שבבת אחת הכתה באופן הכי עוצמתי שאפשר ומכל הכיוונים. מכת ברק שלגמרי כיבתה את האור. לא היו לנו שום כלים להתמודד עם המציאות הזאת. אחרי שתומר אמרה לי את זה, נהיה לי חושך מוחלט, וחושך זה אומר בלי מחשבות, בלי רגשות, בלי אוויר, כאילו חדלתי מלהתקיים. אחרי איזה רגע, שאני לא יודעת לומר כמה זמן הוא היה, חזרתי לעצמי, ואז התחיל מבול של שאלות: מה זה נחטף? מי חטף אותו? איפה הוא? מה קרה לו? מתי הוא יחזור? מה אני יכולה לעשות? איך אני אדבר איתו? וכמובן שלא הייתה שום תשובה לשאלות האלה, עד היום".
הסרטון העניק לפחות איזושהי תשובה?
"כשהילדים ניסו לעודד אותי איכשהו, לחזק אותי, אז הבן שלי אמר 'תראי אמא, לפחות אנחנו רואים בסרטון שהוא נחטף בריא ושלם'. אבל שאלתי אותו, מה מעודד בזה? הרי זה מה שקרה באותו הרגע, מה קרה שנייה אחר כך, אנחנו לא יודעים. אבל הם התעקשו שלפחות אנחנו רואים שהוא נחטף, ובאמת היו כאלה שנעלמו ולקחו חודשים עד שהצליחו לשחזר מה קרה להם ולהביא את השרידים שלהם לקבורה. אבל באותו היום עוד לא ידענו איזה סיפורי זוועה יתגלו, ולכן רק אמרתי להם 'מה מעודד בלדעת שאבינתן נמצא בידיים של האנשים הכי אכזריים והכי שונאים שיש על כדור הארץ, איך אפשר להתחזק מהידיעה הזו?'. אבל אז הבת שלי אמרה לי משפט שהולך איתי עד היום והוא שנותן לי כוח, היא אמרה לי: 'אמא, אבינתן לא בידיים של חמאס, אבינתן בידיים של השם'. וזה מחזק אותי ונותן לי משמעות, כוח ותפקיד".
את פיסות הפאזל של רצף האירועים שקדם לחטיפה נועה השלימה למשפחה. "באותה שבת הוא בא לנועה בבאר שבע", מספרת דיצה, "ובהחלטה של הרגע האחרון הם החליטו ללכת למסיבה. הם הגיעו ב־4:30, לא הספיקו כלום. ב־6:29 כבר התחילה ההתקפה. יש תמונה של אבינתן ונועה בחניון חצץ, הם נשענים על הרכב. זה צילום מסך מווידיאו שמישהו צילם וסרק את כל הזירה, אבל הוא התמקד בהם. כשנועה חזרה היא סיפרה לנו שאבינתן אמר לה בשלב הזה: 'איזה מזל שאת לא אחת כזאת שפוחדת מכמה טילים'".
האומץ שאבינתן זיהה בזוגתו, ניכר גם עם שובה ארצה. "כמו כל המדינה אמרתי לעצמי: מי יודע מה היא עברה ובאיזה מצב היא חזרה?", אומרת דיצה. "חשבתי שבטח יעברו שבועות ארוכים עד שהיא בכלל תוכל לדבר איתנו או לפגוש אותנו. אבל הופתעתי הכי בעולם כשלמחרת, ביום ראשון, התקשר אליי הקצין שמלווה אותם ואמר לי שנועה רוצה לראות אותנו, שנבוא. הייתי בהלם, עניתי שבטח, שאנחנו מבטלים הכל ובאים. פגשנו אותה באיכילוב, הביאו אותה לשם, כי אמא שלה כבר הייתה בימיה האחרונים. היינו כולנו, ולפני שנכנסנו הכנו את עצמנו שאנחנו לא שואלים שאלות. אנחנו לא יודעים מה מצבה, על מה היא יכולה לדבר, מה יותר מדי כואב, ולכן ניתן לה להוביל. נכנסנו, התיישבנו איתה במעגל והיא פתחה ואמרה: 'אני פה בשבילכם ואני אספר לכם כל דבר שאני יודעת. תשאלו כל דבר שאתם רוצים'".
זה לא מובן מאליו.
"היא הייתה מדהימה, הייתי באורות ממנה. לאורך כל הפגישה היא הייתה כזאת אמיצה וחכמה ונדיבה. היא ממש הייתה שם בשבילנו. אני זוכרת שהצוות הרפואי עמד מסביב והם אמרו לה שהיא מתאמצת מדי ושכדאי להפסיק, אבל היא התעקשה ואמרה להם שכל עוד אנחנו רוצים לשמוע היא פה. היא לא הסכימה לסיים".
מה היא סיפרה?
"היא סיפרה לנו שכשהתחילה ההתקפה, הם עלו לרכב שלה. הם באו ברכב של אבא שלה, נסעו דרומה, נתקלו ביריות ומיד חזרו חזרה. הם ניסו לנסוע צפונה ושם עצרו אותם לוחמים. הם אמרו להם לא להמשיך כי יש מארב גם בצומת הבא ואף אחד לא עובר אותו חי, היו שם עשרות מחבלים. הם חזרו בחזרה למסיבה, ואז נועה שאלה את אבינתן: 'אז מה עכשיו?', והוא אמר לה 'לתוך השדות'. הם נסעו כמה קילומטרים, אבל ירו על הג'יפ שלהם עד שהוא נתקע. הם נטשו אותו והמשיכו לרוץ, התחבאו בשוחה מאוד עמוקה. משם אבינתן התחיל לשלוח הודעות לחברים שלו. יש לנו צילומי מסך מהסלולרי שלהם, הסלולרי שלו אוכן אחר כך בעזה. ההודעה האחרונה הייתה ב־10:20".
מה קרה לאחר מכן?
"היא סיפרה לנו שאותה לקחו על אופנוע, ואותו ברגל ומאותו רגע היא לא ראתה אותו. בתוך עזה העבירו אותה מספר פעמים ממקום למקום, ובכל מקום שהיא הגיעה אליו היא שאלה עליו, היא נתנה את השם שלו ותיארה אותו ולא ענו לה. אנחנו באנו למפגש עם נועה עם תקווה מאוד גדולה שהיא תספר לנו על אבינתן, כי מבחינת המודיעין של הצבא לא ידענו כלום, והיא מאוד חיכתה שאנחנו נספר לה. היה לה מאוד קשה לשמוע שאנחנו לא יודעים לומר שום דבר".
איך בישרו לך על החילוץ?
"שתי חברות שלי הגיעו בריצה לבשר לי שנועה חולצה. זאת הייתה שמחה אדירה שאין כדוגמתה, ומצד שני זה גם מאוד הבליט את החוסר, כי אבינתן ונועה היו ביחד כבר קרוב לשנתיים, הם באו ביחד למסיבה והם נחטפו ביחד. והנה היא חוזרת לבד, ואבינתן נשאר בחושך, בגיהינום".
החושך שמתארת דיצה מבטא גם את האפלה שהמשפחה עצמה נמצאת בה. "מהרגע שהוא נחטף לא ידענו שום דבר במשך חודשים", היא מספרת, "רק אחרי זמן מסוים אמרו לנו שהוא אצל חמאס וקיבלנו אינדיקציה של חיים, זהו. היו לנו שלוש אינדיקציות, האחרונה הגיעה לפני שמונה חודשים, מאז אנחנו לא יודעים כלום. זה קשה מאוד וזה גם מכעיס, אנחנו רואים את היכולות של המודיעין על זרועותיו השונות בלבנון, אנחנו רואים את היכולות באיראן אלפי קילומטרים מכאן, ופה במרפסת שלנו איבדתם אותו? בחצי השנה הראשונה אמרתי 'בסדר, אל תספרו לי גם אם אתם יודעים. אני לא צריכה לדעת, אני צריכה שתחזירו אותו', אבל אחרי חצי שנה המצב היה שונה, והרגשנו שונה".
כיום, בצל ההשערות לקראת עסקה, אני מבקשת ממנה לשוב לשנה שהייתה. "האסון הוא שהיו כל כך הרבה סבבים, ואף סבב לא הבשיל לעסקה", היא אומרת ומתארת כיצד הגיעה לכביש הגישה הפנימי המוביל לקריה כבר ביום השלישי למלחמה. שם עמדה, יחד עם בני משפחה וחברים נוספים של אבינתן, אוחזת בשלטים ומשוחחת עם כל בכיר צבא וכל מדינאי שעצר את האוטו והיה מוכן לשמוע. "בחצי השנה הראשונה המסר שלנו כמשפחה היה - גם בשלטים וגם בשיחות שקיימנו עם מי שעצר - שאנחנו רוצים לתת גב, כוח ולחזק. אבל אחרי חצי שנה משהו נשבר. הרגשתי שבעצם ההנהגה מדשדשת במקום, לא עושה את מה שצריך והיא לא מביאה את אבינתן. חשוב לי לומר, אני מדברת על אבינתן כי הוא הכי קרוב אליי, אבל אני מתייחסת לכל החטופים. העמדה שלנו הייתה שכדי להחזיר את החטופים צריך להכריע את חמאס. כי כל עוד חמאס בעמדת כוח ושליטה, הוא לעולם לא יחזיר אותם. הרי הוא לא חטף אותם על מנת להחזיר אותם, גם לא תמורת כל האסירים שהוא ביקש".
כבר יותר משנה דיצה עושה כל שביכולתה על מנת להחזיר אליה את בנה. "אני נורא פעילה״, היא מעידה, ״אבל האמת היא שאני מרגישה שאני פשוט מחכה. אני מרגישה שנכנסנו לאיזו מנהרה כזאת, ואנחנו הולכים, הולכים, הולכים בתוך החושך, כפופים, כמו בנקבת השילוח, וזה רק נהיה יותר קשה במובנים רבים. יש קשיים שאחרי הרבה זמן לומדים איך לחיות אותם, פה זה הפוך, זה כמו משקל שנהיה יותר ויותר כבד עם הזמן. ואני מחכה לצאת מהצד השני. ברור לי שיוצאים מהצד השני, אבל אני לא יודעת מתי זה יקרה״.
אבל בהתנהלות היומיומית את לא רק מחכה.
״נכון, תמיד יש את האופציה להסתגר בבית ולתת למדינה, לצה"ל, לעשות את מה שהם יכולים עד שיחזירו את הילדים. אבל זה לא מתאים לי. אני לא מסוגלת לעשות את זה כשהבן שלי שם. אני נטרפת וצריכה לעשות כל מה שאפשר".
כשאני שואלת את דיצה מה אפשר, היא מדברת על התפקיד הציבורי שניצב לפתחה בשנה הזו ועל הנוכחות בשער בגין. למעשה, היא מתייחסת לעצרת שונה מהמחאה המוכרת על הכביש. בכביש על שם מי שנאם: "יהודים! אחים! לוחמים!" מתקיימות שתי הפגנות, שבבסיסן עמדות שונות לחלוטין. האחת, כאמור, החלה כבר ב־9 באוקטובר, והשנייה הצטרפה כעבור מספר חודשים. דיצה: "גיאוגרפית זה ממש אותו מקום, אבל לנו יש את הכביש שלנו ביציאה מהקריה, וההפגנה של המשפחות מהמטה היא על הכביש".
נשאלת השאלה איך ייתכן שאלה וגם אלה נפגשים באותו המקום עם אותה המטרה אבל לא משתפים פעולה. "זה אותו המרחב ואותה מטרה, אבל דרכי הפעולה הן שונות״, היא עונה, ״ה'איך' הוא שונה. היום אין חולק מה מצבנו, אין חולק על כך שאנחנו רוצים שכל החטופים יחזרו הביתה. המחלוקת היא על איך מגיעים מנקודה א' לנקודה ב'".
בשבוע הבא יחול חג החנוכה. "זה חודש כסלו", מבקשת דיצה להזכיר, "חודש של ניסים ושל אור. אני באמת מאמינה שהפתרון של המצב הקיומי, ההישרדותי שנקלענו אליו במדינת ישראל יהיה מתוך חיבור מחודש לשורשים שלנו ולחזון גדול יותר. אנחנו לא רק מתמודדים עם שבע חזיתות, משבר כלכלי וקיטוב חברתי, אלא אנחנו חייבים להתחבר ליעד גדול מזה בשביל לפתור את הדברים".
את מרגישה את זה גם במקרה האישי שלך?
"כן, הפתרון הנרחב שכולל בתוכו גם את הפתרון של אבינתן יבוא מתוך ההתחזקות וההתרוממות שלנו. בימים הראשונים למלחמה רצתי לרב שלי לספר לו מה קרה. המשפט הראשון שהוא אמר לי היה ׳השם יכול הכל׳. והמשפט שלו השלים את המשפט ששמעתי מהבת שלי רק כמה ימים קודם לכן. ניסים הרי קורים, וזה לא תלוי רק במצב הצבאי, בגינויים באו"ם או בביידן או בטראמפ. בסוף השם יכול הכל. החזרה של אבינתן היא רגע שכתוב כבר בשמיים, לכן כשיגיע הרגע שבו הוא צריך לחזור - הוא יחזור. בסוף השיחה איתו הוא נתן לנו כמה הנחיות, אחת מהן היא שניתן צדקה כל יום לזכות אבינתן ויחד עם הצדקה שנוסיף הקדשה לזכותו. הסיומת שלה היא ׳ותהיה ירידה לצורך עלייה גדולה׳. זאת תפיסת עולם".
תפיסת עולם חסידית.
״בדיוק. מה שעומד מאחוריה הוא שכל מה שקורה לנו מונהג, מושגח, כמו שאמרתי - עם תכלית. לכן, אין מצב שאנחנו חווים נפילה קשה וכואבת שהתכלית שלה היא לעלות חזרה לאותו המקום, התכלית היא שמתוך הירידה נגיע למקום יותר גבוה, וזה נקרא ירידה לצורך עלייה, וזה מה שאני מאחלת לאבינתן, לי ולכל עם ישראל".