בעוד העולם מתמודד עם אתגרים היסטוריים ובוחן את מנהיגיו על בסיס יומי, פסגת הג'רוזלם פוסט במיאמי לשנת 2024 הסיטה את תשומת הלב אל עבר קולם של אלו המעצבים את מנהיגות העתיד של העם היהודי בארץ ובתפוצות. בין הקולות המרתקים ביותר שנשמעו בוועידה היא הסופרת, היזמית והפילנתרופית אולסיה קנטור - דוגמה חיה לאומץ הדרוש ליצירת עתיד טוב יותר.
המסע של אולסיה עלול להישמע בטעות כמו סרט- עליה, הימלטות מזוגיות אלימה, והישרדות שבסופה היא בנתה את עצמה לכדי דמות מובילה בתחום הפילנתרופיה בישראל – והוא עדות אמיתית לכוחה של הרוח האנושית.
חייה של קנטור השתנו באופן דרמטי כשהיגרה מברית המועצות לישראל לפני 30 שנה עם בעלה דאז, וכמו שהוזכר מעלה, המעבר היה רחוק מלהיות חלק. "התאהבתי בישראל מיד", היא נזכרת, "אבל בעלי לא בדיוק חלק את ההתלהבות שלי. הוא נכנס לדיכאון, לא הצליח לקבל את המציאות הישראלית ולא התחבר או אהב את הצליל של העברית".
ככל שהזמן חלף, הפערים בין קנטור לבן זוגה לשעבר גדלו ולמרבה האימה הובילו לבסוף להתפרצות אלימה ששינתה את חייה לנצח. "העובדה שהחזקתי את התינוקת שלי, בת שמונה חודשים בידיים - לא עצרה אותו. זה היה כל כך מפחיד שפשוט ברחתי", היא מספרת.
אבל גם הבריחה המיידית לא הביאה איתה הקלה. בזמנו קנטור עוד לא דיברה עברית, לא היו לה חברים בישראל, לא היה לה כסף והיא לא ידעה לאן לפנות. נוסף על כל הצרות, מהר מאוד קנטור גילתה שבן זוגה רוקן את חשבון הבנק המשותף שלהם והותיר אותה חסרת כל. "ניסיתי לקנות אוכל לתינוקת, אבל כרטיס האשראי לא עבד", היא מספרת. "כשהצלחתי לדבר עם הבנק והם סיפרו לי מה בעלי עשה, הייתי בהלם. להותיר אותי חסרת כל היה הרסני כמו האלימות הפיזית. לא נשאר לי כלום".
דווקא בנקודה הנמוכה ביותר שיכלה לדמיין, קנטור מספרת שהתחיל השינוי הגדול, כאשר שני שוטרים שראו אותה בוכה ברחוב עם תינוקת בין הידיים לא עברו על כך לסדר היום, פנו אליה, ועוד באותו היום לקחו אותה למקלט לנשים מוכות. "ביליתי שנה במקלט", היא אומרת. "הייתי חייבת לבנות את חיי מחדש, מאפס".
במקלט היא התחברה עם נשים מרקעים מגוונים – יהודיות, ערביות, ישראליות יוצאות אתיופיה, דתיות וחילוניות. למרות ההבדלים, לנשים הללו היה משהו במשותף, וההתמודדות מוססה את כל ההבדלים, ואיחדה אותן סביב החוויה המשותפת שלהם. "היינו יחד בגלל שהיה לנו אויב משותף," היא מסבירה – "האלימות". הסולידריות הזו עוררה בקנטור הבטחה: "כשיהיו לי האמצעים והאפשרות, אני אנסה להחזיר לחברה הישראלית את הטוב, התמיכה ותשומת הלב שהיא העניקה לי".
חדורת מטרה, קנטור התחילה לבנות מחדש את חייה. היא עבדה בעבודות מגוונות – מניקוי בתים ועד חלוקת עיתונים, שקעה בתרבות הישראלית ולמדה את השפה. "היה לי חשוב להפוך לחלק אמיתי מהחברה הישראלית", אמרה.
מסעה כפילנתרופית החל לפני יותר מעשור, כשהקימה את הקרן שלה. הפרויקטים שלה התמקדו תחילה בעיקר במקלטים לנשים מוכות ובתמיכה בילדים ונשים שחפצות לפתוח דף חדש, לאחר מכן היא הרחיבה את הפעילות שלה למגוון תחומים. "תמכתי בפרויקט שיקום ברשות העתיקות", היא פירטה, "מתוך אמונה בשימור המורשת התרבותית של ישראל. רציתי לעבוד עם רשות העתיקות כדי לעזור לחשוף את התרבות הישראלית והיהודית".
בשבעה באוקטובר 2023, כשמדינת ישראל התעוררה למתקפה ההרסנית ששינתה את הכל, קנטור הבינה שצו השעה הוא להפנות את כל המשאבים שברשותה לטובת מאמצי שיקום. היא הקימה קרן חדשה, לב אש, כדי לטפל בצרכים של הקורבנות, החל מניצולי פסטיבל המוזיקה, הנובה. "פגשתי נערה שהייתה היחידה ששרדה מבין חבריה", היא מספרת. "בכל פעם שמקשיבים לסיפור כזה, הלב נשבר לרסיסים".
דרך עבודתה עם לב אש, החלה קנטור להיפגש עם חיילים ובני משפחותיהם, ולמדה ממקור ראשון על הפצעים הפיזיים והנפשיים שהותירה המלחמה. "המדינה לא הייתה מוכנה להתמודדות עם טראומה בהיקף כזה", קנטור מסבירה, ומתארת את הביקוש האדיר למטפלים ולתמיכה נפשית, שהניעו אותה להרחיב את היקף הקרן כדי לסייע לחיילים הפצועים ולמשפחותיהם.
ההערצה שלה לחיילי צה"ל ניכרת. "הם הפכו עבורי לסמל של עוצמה רוחנית ועמידות", היא אומרת. למרות פציעותיהם, קנטור ציינה, "הם אמרו לי, אחד אחרי השני, 'היינו עושים את זה שוב, גם אם היינו יודעים שנאבד את הידיים, הרגליים או את הראייה שלנו'".
עבודתה של קנטור לא מתמקדת רק במתן מענה מידי, אלא גם בטיפוח אחדות ותקווה בקרב הישראלים כולם. היא מתארת סצנה מרגשת במתקן שיקום: "היה שם חייל מאוקראינה, חילוני לגמרי, וחייל נוסף שהיה חצי מרוקאי, חצי בלגי, דתי. הם לא הכירו לפני המלחמה, אבל עכשיו הם בלתי נפרדים".
בהסתכלות אחורה לנאום שלה בוועידת ג'רוזלם פוסט מיאמי האחרונה, קנטור מהרהרת בתפקידה של הפילנתרופיה בעיצוב מנהיגות יהודית עתידית. "זה הרגע שבו אתה שואל את עצמך לא מה המדינה יכולה לעשות בשבילך, אלא מה אתה יכול לעשות בשביל המדינה", היא אומרת, תוך שהיא מהדהדת את מילותיו המפורסמות של ג'ון פ. קנדי.
המסר שלה לעם היהודי בישראל ובתפוצות הוא מסר של תקווה ואחריות. האתגרים של הקהילה דורשים אחדות ונחישות, שקנטור עצמה מגלמת בעבודתה. "הגיבורים הללו לוקחים אחריות על עתידם בידיהם שלהם", היא אומרת על החיילים הצעירים. "זו המדינה שלי, והייתי עושה את זה שוב, בכל מחיר".
מסעה של אולסיה קנטור מזכיר לנו שמנהיגות אמיתית לא צומחת מפריבילגיה, אלא מנחישות והתמדה. המחויבות שלה להחזיר לחברה ולעורר השראה באחרים לעשות אותו הדבר מבטיחה כי עתידה של המנהיגות היהודית ייבנה על ערכים של עמידות, חמלה ואחדות.
הכתבה מתפרסמת בשיתוף עם מיזם לב אש