קיבוץ מצובה בגליל המערבי, שנמצא במרחק של שני קילומטרים בלבד מגבול לבנון, ניצב כיום בפני אתגר עצום: שיקום לאחר למעלה משנה של לחימה, פינוי תושבים ונזקים שהותירו חותם כבד. השאלה המרכזית שמעסיקה את חברי הקיבוץ היא האם ניתן להחזיר את החיים למסלולם ולשמר את הקהילה שבנתה את המקום במשך עשרות שנים.
במהלך המלחמה, פונה הקיבוץ כמעט לחלוטין והשטחים ננטשו. רבים מהבתים סובלים מנזקים משמעותיים, כולל צנרות שהתפוצצו, רטיבויות, והזנחה שהצטברה במהלך התקופה שבה היו ריקים. בנוסף, המטעים ותשתיות המים נפגעו כתוצאה משריפות חוזרות ונשנות.
אחת הבעיות המרכזיות בקיבוץ היא סוגיית חזרת התושבים. רבים מהמפונים עדיין לא שבו לקיבוץ, וחלקם אף אינם בטוחים אם יחזרו בכלל. המשפחות הצעירות במיוחד, מתקשות לקבל החלטה לחזור למקום שבו תחושת הביטחון עדיין שברירית. בינתיים, הקיבוץ מנסה לשמר את התשתיות והמבנים שנותרו, אך היקף המשאבים הנדרש לשיקום מלא רחב בהרבה ממה שהוא מסוגל להעמיד לבדו.
התושבים מאמינים כי שיקום פיזי בלבד אינו מספיק – נדרשת תוכנית ארוכת טווח שתשלב ביטחון וצמיחה כלכלית, כדי להבטיח עתיד למקום שכה סמלי להיאחזות בקרקע בגליל. מצובה הייתה ותישאר גן עדן פוטנציאלי. אך ללא משאבים, חזון ותמיכה חיצונית – היא עלולה להישאר סימן שאלה כואב על הגבול הצפוני.
במרכז קיבוץ מצובה, מחוץ לחדר האוכל שמאז ומתמיד שימש כמרכז החיים של הקיבוץ, יושב שי צלאל ומתאר את המציאות המורכבת של החיים בסמוך לגבול עם לבנון. "אנחנו יושבים כאן, במרחק של שני קילומטרים בלבד מהגבול. כשמביטים צפונה, אפשר לראות את רכס הסולם – זהו קו הגבול בין ישראל ללבנון.
מצד שמאל זה ישראל, בכיוון ראש הנקרה, ומה שמולנו זה כבר לבנון: ואדי קטעיה ונחל נמר. מהאזור הזה סבלנו הרבה מאוד לאורך השנים, בעיקר מתקריות של חדירת מחבלים״.
צלאל מצביע על השטח שנראה מהקיבוץ ומסביר: "החלקים האלה, שרואים מצד שמאל, היו מאוד מיוערים. במהלך המלחמה, השריפות שפרצו שם חשפו שטחים שהיו מוסתרים. זה קרה בכוונה כדי לחשוף פעילות עוינת. חיזבאללה ישב ממש ממול, והרכס הזה היה מקור לאיומים חוזרים ונשנים״.
ב-8 באוקטובר, יום לאחר פרוץ המלחמה, תושבי הקיבוץ פונו. "הנוף נראה שקט ורגוע, אבל זו אשליה. מצובה נמצא במקום רגיש מאוד מבחינה ביטחונית. האזור סביב ואדי קטעיה הוא בעייתי במיוחד – זה המקום שבו תרחיש של חדירה מהירה מלבנון יכול לקרות בתוך דקות. מדובר במרחק קצר מאוד שמאפשר הגעה ישירה לקיבוץ״.
"המלחמה תפסה אותנו כמו את כל המדינה – עם המכנסיים למטה״, אומר צלאל בכנות. "אבל עם חברי הקיבוץ הצלחנו להקים מערך חירום בתוך זמן קצר. בשיתוף פעולה עם כיתת הכוננות והרבש"ץ, התמודדנו עם המצב ויזמנו פתרונות במהירות. הצבא עבד איתנו יד ביד, והיינו חלק בלתי נפרד מהלחימה באזור. הם נעזרו בנו, ואנחנו בהם – במיוחד בכיבוי השריפות הרבות שהשתוללו כאן״.
בשבועות הראשונים, האנשים שנשארו בקיבוץ חיו בתנאים קשים במיוחד: ״ישנו בחמ"ל, לא בבית, והאווירה הייתה של היסטריה מוחלטת. אנשים הסתובבו כאן עם גרזנים, רק כדי להרגיש שיש להם אמצעי הגנה כלשהו. זו הייתה מציאות קשה, אבל בזכות העמידה האיתנה של התושבים נוצרה תקווה״, משחזר צלאל.
אורנה, מזכירת קיבוץ מצובה, מספרת על החודשים הארוכים בהם נשארה בקיבוץ וניהלה את העניינים מקרוב, למרות החששות והקשיים: "זו הייתה תקופה מטורפת, מאתגרת מאוד. רוב הזמן הייתי בקיבוץ, כי התפקיד שלי לא אפשר לי להתרחק. כל שאר נותני השירותים לא היו כאן, והכל נפל עליי. פחדתי להישאר, לא אשקר. עבדתי בחמ"ל, והמשרד שלי היה המקלט״.
״בהתחלה, היה פחד ממשי מפלישת מחבלים. כל הבית שלי היה סגור, שרר חושך מוחלט, והיינו בהיסטריה – אי אפשר לומר אחרת. עם הזמן התרגלנו. למדנו לחיות באינטנסיביות הזו. אפילו בומים 'שלנו', של צה״ל - היו מקפיצים אותי. עד היום, כשאני שומעת בום, הלב קופץ. זה כבר הפך לאינסטינקט הישרדותי שהתקבע״.
לדבריה, התקופה דרשה הסתגלות מתמדת למצב משתנה. "שרדנו את התקופה, למרות שהייתה כל כך דינמית ולא צפויה. היינו צריכים לנהל את הקיבוץ ממקלטים. רוב הזמן הייתי במקלט עד חצות או אחת בלילה, ואז רצתי הביתה לישון שלוש-ארבע שעות וחזרתי לעבודה. ההתחלה הייתה קשה במיוחד – לפזר 1,500 אנשי קיבוץ במלונות היה אתגר אדיר״.
לדבריי צלאל, הנזקים שנגרמו לקיבוץ במהלך התקופה - היו משמעותיים. "המטעים שלנו נפגעו, תשתיות המים נהרסו, ויש נזקים שנגלה רק בעתיד. שטחים מסביב, ואפילו בתוך הקיבוץ עצמו, נפגעו, ואנחנו רק מתחילים להבין את היקף ההשפעה״.
צלאל מתאר את מצב הקיבוץ בתקופת הלחימה ואת העבודה שנעשתה מאז: "במהלך המלחמה, עם טבע הדברים, הקיבוץ נהיה מוזנח מאוד – ממש ג'ונגל. צמחייה פראית כיסתה את השטחים, והחשש הגדול היה שאם תפרוץ שריפה, הכל יתלקח. לא חיכינו שמישהו יבוא לטפל בזה, לקחנו כלים ועשינו את העבודה בעצמנו, הורדנו את הצמחייה כדי למנוע אסון. בחודשים האחרונים, אחרי שגנן הובא לעזור, אנחנו עובדים על השבת הקיבוץ למקום שראוי לחיות בו – אבל יש עוד המון עבודה״.
"במהלך כל התקופה הזו, מי שנשארו כאן היו בעיקר חברי כיתת הכוננות, וגם זה בכוח אדם חסר יחסית. תוך שבועיים הקמנו חמ"ל, והצבא עצמו שהה כאן יחד איתנו. השהות של הצבא בקיבוץ הייתה קריטית לשמירה על ההתיישבות. מעבר לכך, אם הצבא היה כאן לבד, בלי תושבים, זה היה הופך את המקום לשטח הפקר. אבל בזכות גרעין קטן של אנשים שנשארו בקיבוץ במהלך הלחימה, הצלחנו לשמור על המקום ועל ההתיישבות בגליל. אם תושבים היו עוזבים לגמרי - המקום היה קורס״.
לשאלת הקשר עם התושבים שפונו, צלאל עונה: "זה לא פשוט לשמור על קשר עם 1,500 תושבים שהתפזרו לכל קצוות הארץ. יש שכונת בנים שהתחלנו לבנות ממש לפני המלחמה – ועכשיו לא ברור אם נוכל להחזיר את בני הקיבוץ שתכננו להשתקע כאן ולהקים בית משלהם״, אומר. ״במהלך הפינוי, התושבים היו עסוקים בהישרדות שלהם, ממתינים לעדכונים ושואלים כל הזמן 'מה קורה?', נמצאים בחוסר וודאות.
תושבי קו העימות הם אנשים מאוד שקטים בדרך כלל, לא מהאנשים שיצאו להפגנות. הם היו מורגלים לחיות בפינה השקטה שלהם בצפון, לעשות טוב לעצמם ולקהילה שלהם״, מתאר. ״לאורך כל התקופה, לא היה כמעט קשר בין מצובה למדינה. התמודדנו לבד. הצבא ניהל את האזור בצורה טובה, אבל לא היו נציגים של המדינה בשטח. בתחילת המלחמה בני גנץ הגיע לביקור קצר, ומאז אף אחד לא הגיע״.
לדבריו, הפסקת האש שהושגה מותירה תחושת תסכול וחוסר ביטחון. "אנחנו מרגישים שאנחנו בדיוק באותו מצב כמו ב-6 באוקטובר. זה רק עניין של זמן עד שהצד השני יחליט לפעול שוב. השליטה לא בידיים שלנו. אם חיזבאללה יחליט להתקרב לגדר או לפגוע, הם יוכלו לעשות זאת. הפסקת האש הזו לא שינתה את המציאות שלנו״, אומר נחרצות.
״הפסקת האש, בעיניי, היא מהלך גרוע מאוד״, מעריך צלאל. ״אני ומשפחתי, כתושבי קיבוץ בקו העימות, שילמנו מחיר כבד של שנה וחודשיים של הקרבה – עצירה מוחלטת של חיי היומיום, קשיים בלתי נגמרים ובעיות שיצופו בהמשך. הפסקת האש הזו - היא לא מה שציפינו לקבל בתמורה להקרבה״.
״כשאני עומד מול ההר בגבול ומסתכל עליו, אני לא מרגיש בטוח יותר״, משתף בתחושותיו. ״אני יודע מה נמצא בצדו השני. המנגנון שאמור לפקח על האזור לא יספק מענה אמיתי, ואנחנו שוב תלויים בגורם חיצוני במקום לסמוך על עצמנו. אם הפסקת האש הזמנית משקפת הסכם קבוע, מדובר במצב גרוע מאוד. זה לא מחזיר את האמון של תושבי קו העימות במדינה, ומשאיר אותנו במצב דומה למה שחווינו ב-6 באוקטובר – אותו חוסר ביטחון ואותה תחושת חוסר שליטה״, מביע ביקורת חריפה.
״בסופו של דבר, כמו שהיה ב-6 באוקטובר, הצד השני הוא זה שמחליט מתי ואיך לפעול. גם היום אנחנו תלויים בהחלטות שלהם. אם הם יחליטו להתקרב לגדר או לפגוע, אני מאמין שהם יוכלו לעשות זאת. אני גם לא בטוח שצה"ל יוכל לפעול בצורה חופשית כפי שנדרש. תחושת הביטחון שהיינו אמורים לקבל – פשוט לא קיימת״.
״הצבא עשה התקדמות משמעותית ועבודה טובה בלחימה בדרום לבנון, אך עצרו אותו באמצע הדרך. יש כאן תופעה שמכונה "נרמול", שבה מנסים להציג את המצב כאילו הכל חזר לשגרה, גם אם בפועל זה רחוק מהמציאות. נכון, הרבש"צים וכיתות הכוננות פעלו, והצבא ביצע את תפקידו, אבל זו רק התחלה של הלחימה בחיזבאללה״.
״אני, כאב וכחלק מהקהילה כאן, לא רגוע להחזיר את הילדים שלי לכאן״, משתף בחששותיו. ״מההתחלה חשבתי שהפינוי היה טעות. המחיר שהוא גבה מהעתיד של הילדים שלנו, ומהאחיזה בהתיישבות, הוא כבד הרבה יותר מהתועלת שנראה ממנו. בעיניי, המלחמה האמיתית שלנו היא לא רק הביטחונית – אלא על ההתיישבות עצמה״, חוזר ומדגיש.
לטענת שי, החשיבה צריכה להיות שונה, לא רק על האויב ועל יכולותיו - אלא על ביסוס תחושת הביטחון של התושבים בגבול: ״במשך שנים הפחידו אותנו עם דיבורים על אלפי רקטות שייפלו פה ביום אחד מחיזבאללה. הפחד הזה רק העצים את הדימוי המאיים שלהם, והמעיט ביכולות שלנו לעמוד כנגדם״.
״אי אפשר ליצור ואקום מוחלט״, הוא אומר. ״אני לא מצפה לשלמות. אני מבין למה אני גר בצפון, ומודע לכך שזה לא קל. אבל תחושת הביטחון שלי תגיע רק אם אדע שהמדינה באמת רוצה לספק לי את הביטחון הזה. לצערי, עד עכשיו לא ראיתי אסטרטגיה ברורה או תוכנית ממשית להחזיר לתושבים את הביטחון שהם ראויים לו – לא במילים ולא במעשים״.
״ההסכם הזה, לדעתי, חייב להיות מובא למשאל עם בקרב תושבי קו העימות. מדובר בהחלטה שיש לה השלכות ישירות על החיים שלנו, והתושבים צריכים להיות שותפים בקבלת ההחלטות. רוב האנשים בקו העימות, כפי שאני שומע מהם, לא היו מסכימים להפסקת אש כזו. כיום, רבים מהם אפילו לא מתכוונים לחזור לבתיהם; הם מנצלים את ההפסקה רק כדי לבקר בבתים ולהעריך את המצב״.
צלאל מדגיש כי ללא ביטחון וצמיחה כלכלית – הצפון יהפוך לשממה: ״ביטחון לבדו לא מספיק. כדי להבטיח עתיד לצפון, אנחנו זקוקים לצעירים שיבואו לגור כאן, להתפתח ולהקים קהילה חיה ומשגשגת. המדינה חייבת להכיר בקו העימות כאזור עדיפות לאומית״, דורש. ״זה לא רק אינטרס של התושבים כאן – זו חובה של המדינה כולה להבטיח שהצפון יפרח ויהיה מקום בטוח לחיות בו״.
״מצובה היא גן עדן אמיתי, מקום יפהפה עם פוטנציאל עצום״, אומר בעודו מסתכל על הנופים הירוקים של הקיבוץ. ״אבל הטרלול שכולנו חווינו מאז ה-7 באוקטובר הוא בלתי נתפס. תושבים פונו בחוסר ודאות מתמשך: מה יהיה עם החינוך? המענקים? המנהלות? אני מוריד את הכובע בפני המשפחות שהצליחו להתמודד עם כל זה, לגדל ילדים במלונות ולשמור על שפיות, למרות המורכבות האדירה״.
גם עבור אורנה, מזכירת הקיבוץ כאמור, הדיסוננס בין המראה הפסטורלי של הקיבוץ לבין המציאות - היה קשה. "מצובה היא מקום יפהפה, אבל כשאת בתוך הסיטואציה, קשה לראות את היופי. כל מה שרואים זה את הלחץ ואת הפחד״. אורנה לא מהססת להביע ביקורת על התנהלות המלחמה: "אם היו מתחילים בתמרון בצפון מוקדם יותר, היינו יכולים לחזור הביתה לפני הזמן. אני מבינה שההתמקדות הייתה בעזה, אבל זה השאיר אותנו חשופים זמן רב מדי״. במקביל, היא משתפת בחוויה האישית הקשה של בנה. "הבן שלי גר בקיבוץ נירים בעוטף עזה, והוא ובני משפחתו סבלו מטראומת המלחמה. הם היו סגורים בארון שעות - בזמן שבקיבוץ שלהם נרצחו ונחטפו תושבים. הם ניצלו בנס״.
״פתאום מתגנבת תקווה״, אומרת בעקבות הפסקת האש. ״השגרה במצובה השתנתה משמעותית מאז תחילתה. לאורך השנה האחרונה לא העזתי לעשות הליכות בקיבוץ. פחדתי פחד מוות. אבל עכשיו, ללכת שוב באוויר הנקי זו חוויה שונה לגמרי. זו תחושה של אוויר לנשימה, גם אם השקט לא מוחלט״.
"פתאום רואים ילדים מסתובבים בקיבוץ, וזה משהו שלא ראינו במשך שנה. קודם היו כאן רק חיילים, והם תמיד הביעו הערכה עצומה על האירוח והסיוע שלנו״. עם זאת, היא מדגישה שהשקט הנוכחי הוא זמני בלבד בעיניה. "אני לא מאמינה שזה נגמר. יש תחושה שהפסקת האש היא רק פסק זמן. אני מאמינה שברגע שטראמפ יחזור לשלטון, תהיה מכת מחץ נוספת. זה נותן לנו קצת אוויר, אבל הפחד לא נעלם״.
היא מסבירה את תחושת חוסר הביטחון של ההורים הצעירים בקיבוץ - שמהססים האם לחזור לקיבוץ: "משפחות עם ילדים קטנים מפחדות לחזור, ואני מבינה אותן. הן רוצות להרגיש בטוחות, וזה לא המצב כרגע. אנשים אומרים לי, 'בעוד חמש שנים חיזבאללה יתחזק שוב, וראינו מה קרה בדרום'. קשה לשכנע מישהו לחזור כשהביטחון עדיין לא מוחלט״.
"ניצלנו בנס, אבל אנחנו עדיין מתמודדים עם הטראומה. אני מבינה את מי שלא יחזור, אבל מקווה שהשקט הזה – גם אם הוא זמני – יאפשר לאנשים לשוב הביתה ולנסות לבנות מחדש את חייהם״.