הלילה שבו התעורר דן פאר בבעתה, כשמחבל לופת את גרונו - היה הלילה שבו ראה לנגד עיניו במלואו את הסרט שהוא עתיד ליצור. "#NOVA" ("האשטג נובה"), שהיה ראשון סרטי התעודה לאחר 7 באוקטובר, הפך במהרה לסרט התיעודי הנצפה ביותר בתולדות הזכיינית yes - אבל עבור פאר, מדובר בלא פחות משליחות.
212 קטעי וידיאו, קטעי קול והודעות וואטסאפ שנשלחו בזמן אמת מערב 6 באוקטובר ועד לשבת השחורה שלאחריו, הפכו לפיסת תיעוד נוקב, קשה, מצמרר אך לא גרפי מדי ובעיקר - אמיתי ובלתי ייאמן.
"יצרתי את הסרט קודם כל עבור העולם", מספר פאר, "והבהילות לסיים אותו נבעה לא רק מהצורך לספר לכולם מה באמת היה שם, אלא גם מהרצון שלי להניח הכל בצד ולהתחיל בתהליך הריפוי שלי".
הכתבה הזאת מובאת במסגרת פרויקט "משחקים באחריות" של מפעל הפיס, המתמקד בסדרת ראיונות העוסקים בהגברת החוסן ובהתמודדות עם הטראומה ועם התנהגויות הנובעות ממנה, בעקבות האירועים שאחרי 7 באוקטובר. הם ישרטטו את הדפוסים הפיזיולוגיים, הפסיכולוגיים וההתנהגותיים ויאפשרו זיהוי, הבנה והתמודדות מוצלחת יותר עם אתגרי התקופה.
אי אפשר להירדם / כדי להבין על מה מדבר פאר, צריך לחזור אחורה, אל הימים הטרופים ההם בכאוס הגדול של תחילת אוקטובר. הוא עצמו לא היה שם, במסיבה ההיא, אך מהר מאוד נקלע ללב האירועים: “זמן קצר לאחר פרוץ האירועים נחשפתי לדברים מזעזעים, אנשים פשוט העלו מה שהם חווים בלי מתווך או צנזורה, והרגשתי שאני חייב לעשות משהו. כבר למחרת יצאתי לחפש איפה אפשר להתנדב. ראיתי בקבוצת הוואטסאפ שמחפשים מתנדבים בחמ"ל נעדרים. התייצבתי במקום, קיבלתי שמות של אלפי נעדרים ואמרו לי - תתחיל לחפש".
במשך שבועיים צלל פאר עם שותפיו לחמ"ל האזרחי אל הררי סרטונים, הקלטות ותיעודים מצמררים מהשטח: “היו מחבלים שפשוט לקחו את הטלפון של מי שחטפו או רצחו, והעלו לפרופיל החברתי של אותו אדם. המוני עזתים העלו סרטונים שלהם בזמן הטבח, מתפארים במה שהם עושים. היו שבועיים קשים, הסתכלנו אחד על השני ולא האמנו שזה מה שאנחנו עושים. עבדנו מבוקר עד ערב, ובסוף היום אתה מעבד את כל מה שחווית במשך היום: כמעט לא הצלחתי להירדם, אבל ידעתי שאני צריך לעשות את הסרט הזה".
הלילה ההוא שבו צף הסרט המלא לנגד עיניו, שרטט באחת את הכל: “ראיתי את השפה שלו, איך הוא יהיה בנוי. אחרי שבועיים הצלחנו למצוא את רוב הנעדרים, והתחלתי להוריד בטירוף חומרים מהרשתות. בעזרת ההאשטג Nova הגעתי ל־8 וחצי שעות של חומר גלם וצללתי לעבודה".
כיצירת דוקו, הסרט שונה בנוף. “הרעיון הוא לייצר זמן ללא ראיונות, דיבורים, פרשנות", מסביר פאר, “לייצר אמת צרופה. כיוונתי לחו"ל - היה לי חשוב שיבינו את השואה שעברנו שם. תוך חמש משמרות עריכה יצרנו, שותפיי ואני, סרט שומט לסת של 35 דקות. רציתי להעלות אותו ליו–טיוב, שיהיה זמין לכל העולם, אבל נדרשת הסכמת מצלמים ומצולמים. הבנו שאין ברירה אלא לפנות לחברת הפקה. קסטינה ראו ואמרו - אנחנו בפנים, ובעקבותיהם yes. כולם הבינו את החשיבות הלאומית, את גודל האירוע".
בנחישות וברגישות / “באותו זמן לא הבנתי כמה זה פוצע ושורט את הנפש", מודה פאר. “פשוט עשיתי מה שצריך כי לא הייתה ברירה. המטרה הייתה חשובה מהכל. גם אני, בעוונותיי, חובב מסיבות והרגשתי שהם בשר מבשרי. יכולתי להיות שם במקומם".
אולם עם הזמן, חלחלה ההבנה שהחשיפה גובה מחיר - ועמה, שתי תובנות: הראשונה, נגעה לצורך של פאר לסיים את המשימה ולהתפנות לטפל בעצמו. השנייה, נגעה לאופייה של היצירה התיעודית.
“מאחר שאני נפצעתי נפשית כמי שראה את החומרים הלא מצונזרים, הרגשתי שהצופה לא יכול להיפצע גם הוא כמוני", הוא משתף. “עמדתי על הרגליים האחוריות כדי שהזוועות יהיו מטושטשות, אבל שהסרט יהיה קשה ומטלטל. כדי לא לייפות את המציאות אבל להיות רגישים".
את האתגר הטכני של התמודדות עם סרטונים שצולמו אנכית, פתר פאר באופן יצירתי: “פיצלנו את המסך לשלושה במקביל. זה מייצר רגעים אפקטיביים, יש רגע חזק שבו מצד אחד רואים את משתתפי המסיבה רוקדים, ומצד שני את הרוצחים יוצאים על אופנועים עם RPG".
הרצון להמשיך לעקוב אחרי אנשים מהסרט וליצור סרט המשך לא הבשיל עדיין: “קיים בי הצורך להבין מה עלה בגורלם של הגיבורים - אבל נפשית אני לא מסוגל להתמודד עם זה, אני חייב לתת לנפש להחלים".
ואיך אתה מסייע לה? מה כולל תהליך הריפוי?
“התחלתי טיפול פסיכולוגי, קודם כל כדי לישון כמו שצריך ולחזור לחיים של לפני. לא הצלחתי לבכות המון זמן ואז במשך טיפול שלם ישבתי ובכיתי את החיים. פרקתי טון של צער ואבל. עד אז לא שיתפתי, לא רציתי להפיל מעמסה על אחרים".
לא מקבלים תמיכה / על אף הקושי לעמוד ולשחזר שוב את התהליך על כל קשייו, מסתובב פאר בעולם ובארץ ועושה זאת שוב ושוב. “יש פה שליחות גדולה שאני מחויב אליה", הוא אומר, “לעולם הדוקומנטרי יכולת לא רק לשקף מציאות, אלא גם לשנות אותה".
בתחילת החודש עלה על הבמה בכנס המומחים השנתי בנושאי ההתמכרויות של מפעל הפיס, שהוקדש להשפעות מלחמת חרבות ברזל על תופעת ההתמכרויות בחברה בישראל, ושיתף את הקהל בפתיחות ובאומץ בהתמודדות הנפשית.
“מה שאני חוויתי הוא כאין וכאפס אל מול מה שעברו אחרים", הוא מזכיר, “אני מקיים אינטראקציה עם חלק מהאנשים מהסרט, רובם לא באמת מצליחים לחזור לחיים. חשוב לדבר, ללכת לטיפול, לפרוק את אשר על ליבך. אחרת זה ממשיך לפצוע. וכמובן, לא להתבייש לקחת כדורים ולטפל רפואית בהתקפי חרדה. ממש לא מזמן הייתה הקרנה במזכרת בתיה, ובסוף מישהו שאל: ‘ואיך אתה מתמודד?'. אני לא מרגיש שבאמת הצלחתי לחזור לחיים. אבל אני לגמרי עובד על זה".