מאיזו נקודה יש לספר את הסיפור של שלמה מנצור? קשה לומר. אנחנו יודעים כיצד הוא מתחיל, אך המשכו מעורפל. כך היה ב־7 באוקטובר וכך גם היום, 15 חודשים לאחר מכן. מנצור נלקח מביתו ב־7 באוקטובר, אך איש אינו יודע לומר היכן הוא. "נעלם פה אזרח", מדגישה מושית, בתו, "לא יכול להיות שאדם נעלם מביתו, במדינת ישראל שאמורה להיות המקום הבטוח שלו, ולא יודעים איפה הוא".
בסלון החדש והזמני של מזל מנצור, אשתו של שלמה, ביישוב עומר שבדרום, אנו נפגשים עם בנות המשפחה. שמש חורפית נעימה מאירה את המרחב, וקבוצת מתנדבים שותלת גינה בחוץ. זהו הבית החדש של קהילת כיסופים, לעת עתה. שורת המבנים שנבנו במיוחד עבור חברי הקיבוץ מסמלת מציאות ביניים.
זאת עוד לא החזרה הביתה, אבל גם לא חדר במלון בים המלח, ובמרחב הזמן שקשה להגדיר אותו, החיכיון וחוסר הוודאות לגבי גורל אב המשפחה רק הופכים קשים יותר. מושית מחכה לנו בפתח הבית כשאנחנו מגיעים, שכן קשה לזהות מבין מבני הקבע הארעיים איזה שייך לאיזו משפחה. "ב־2:00 לפנות בוקר אחרי הטבח אמא פונתה לים המלח, יחד עם כל שאר קהילת כיסופים", היא מסבירה לנו, "הם היו שם שמונה חודשים ואז הגיעו לכאן".
הם הגיעו לכאן כי אין לאן לחזור?
"אין. המקום הוגדר שטח צבאי סגור, ואת הבית של ההורים צריך כבר להרוס לגמרי ולבנות מחדש, אז הם עברו לעומר. ובינתיים, יום רודף יום ומחכים לאבא".
"הוא מאוד חסר לי", מוסיפה מזל, שהייתה האחרונה לראות אותו. "מאוד קשה לי בלעדיו. המקום הזה מזכיר לי קצת את הבית שלי בחלוקה שלו, הוא נעים ומסודר, אבל יש לי הפרעות בשינה. אני גם הרבה פעמים משחזרת את המקרה שהיה. לפעמים אני יושבת פה בערב ומדמיינת שהערבים באים שוב".
סיפור האהבה של מזל (78) ושלמה (86) נמשך כבר יותר מ־60 שנים. יש להם חמישה ילדים שנולדו וגדלו בכיסופים, ו־12 נכדים. הם הכירו בין שבילי הקיבוץ האהוב. "הוא היה מדריך מחנאות ואני הייתי בחברת נוער", נזכרת מזל, "ככה, לאט־לאט נרקם הקשר בינינו. הייתה לי חברה שהיינו צמודות ושלמה הזמין אותה לארוחת ארבע בקיבוץ. הוא הסביר לי אחר כך שהוא ידע שהיא תבוא איתי, והוא בעצם רצה שאני אגיע, לכן הזמין אותה. הוא הזמין אותנו לקפה, לתה, ואז שוב. וככה התקרבנו".
"כבר בגיל 16 אבא שלי הגיע לכיסופים, למורת רוחם של הוריו", ממשיכה מושית, "הוא הגיע כי הוא רצה ליישב את הקיבוץ. אבא הוא איש כפיים, עובד עבודת אדמה, 'הנדימן'. העשייה והיצירה טבועות בו".
שבילי הקיבוץ, שבהם עוברים שבילי החיים של משפחת מנצור, נרמסו על ידי מחבלים ב־7 באוקטובר. חורבנם הופך לעדות נוספת לניפוץ העולם התמים שהיה. ״השבילים האלה הם חלק ממני״, אומרת מושית. ״הלכנו בהם יחפים, גדלנו בבתי הילדים, התחנכנו בכיסופים. היינו עובדים בענפי הקיבוץ פעמיים בשבוע אחרי הלימודים״.
כשאני שואלת אילו תחושות מתעוררות בקרב משפחה שנאלצת לחכות לאב, אפילו לא בביתה, הדמעות זולגות מאליהן. "ברור שאם הוא יחולץ אז יביאו אותו אלינו או שאנחנו נגיע אליו, אבל המחשבות האלה עוברות בראש", עונה מושית, "את שואלת את עצמך, הוא יודע שאנחנו פה? הוא לא יודע? הוא יידע להגיע אלינו? גם האחים שלי מפונים. אמא לא בבית, אחי לא בבית, אחותי לא בבית".
"זאת הזיה, פשוט הזיה, אין לי מילים אפילו לתאר את הסיטואציה הזאת", מוסיפה בתיה, אחותה הגדולה של מושית, שחיה זה עשר שנים בעין הבשור וחוותה עם משפחתה את המתקפה על הדרום. "אנחנו, למחרת בצהריים יצאנו לכיוון אילת, ומאז לא חזרתי לעין הבשור", היא מספרת,
"הסתובבתי במשך חמישה חודשים בבתי מלון עם הילדים והכלב, ואחרי זה היינו עוד שלושה חודשים ברמת גן. ביוני האחרון עברנו לכרמי גת. אני כל הזמן אומרת שאם תסריטאי היה צריך לכתוב תסריט כזה, אני לא חושבת שהוא היה מצליח. הפצע והכאב באמת רק מעמיקים בכל יום שעובר, והגעגוע מתעצם".
מושית: "במילה אחרת זה נקרא הפקרה. הופקרנו ב־7 באוקטובר ואנחנו ממשיכים להיות מופקרים. לחכות לאבא זה לא פשוט, לא משנה איפה. הוא עמוד התווך של המשפחה, אז כשהוא לא איתנו, משהו מרגיש מפורק, והעובדה שאנחנו כולנו מפוזרים רק מעצימה את זה".
הטבח ב־7 באוקטובר לא היה הפעם הראשונה שבה ראה שלמה מנצור במו עיניו ערבים פורצים לבתי יהודים, פורעים וטובחים במי שנקרה בדרכם. זה כבר קרה בעבר, בימי ילדותו בבגדד, בחג שבועות תש"א, 1 ביוני 1941. "אבא הוא ניצול שואת הפרהוד", מספרת מושית, "הוא נולד בבגדד, עלה לישראל עם הוריו כשהוא היה בן 13. היום שבו ערבים פרצו לבית שלהם והרביצו להורים שלו ממש נחקק בזיכרון שלו. הם גם ירו בכלבה שניסתה להגן עליהם. הם ניצלו בזכות אישה ערבייה שנכנסה ואמרה לפורעים שזה הבית שלה, וככה היא הצליחה להדוף אותם. עם חלק מהערבים הייתה שכנות טובה".
בחג ההוא, מחוץ לבית המשפחה בבגדד, ההמון הערבי סער. על פי "יד ושם", 179 בני אדם לפחות נרצחו בפרהוד, 2,118 נפצעו, 242 ילדים הפכו ליתומים, ומספר היהודים שמהם נבזז רכוש עומד על 48,584. כשהחלו המהומות, שלמה עלה לגג הבית, וממנו ראה מראות זוועה.
מושית: "הוא ראה ערבים לוקחים תינוק של אישה יהודייה ומתמסרים איתו ביניהם. היא התחננה על נפשה לקבל את התינוק בחזרה, אבל הם שיפדו אותו ורק אז החזירו לה אותו. ככה. זה ממש נחרט אצל אבא. גם כשהוא עלה ארצה עם ההורים שלו, לקחו להם הכל. הייתה לו שרשרת עם תליון שלקחו לו, לקחו להם גם את כל הזהב. הרשו להם לעלות לארץ ולעזוב את עיראק בתנאי שהם מוותרים על כל הרכוש שלהם. הם עלו חסרי כל, כדי ליישב את המדינה, כדי להרגיש שהם הגיעו למקום בטוח אחרי השואה שהתחוללה בבגדד".
ימי הפרעות והטבח בבגדד נצרבו בשלמה. אלה היו יומיים שבהם גברים, נשים וילדים נרצחו. איברים רוטשו, בוצעו מעשי אונס, בתי כנסת נחרבו, ספרי תורה חוללו ורכוש נבזז. ״והמראות ההם חזרו על עצמם ב־7 באוקטובר״, אומרת מושית, ״כל ההתעללויות שהיו, זה אותו דפוס פעולה״.
אין ספק שמעשי הרצח והביזה דומים באופן מצמרר, אך הפרהוד אירע בגולה, והמאורעות של 7 באוקטובר קרו במדינה שהוקמה על מנת למנוע מיהודים לעבור זוועות כאלה. "בשעה 6:30 בבוקר הייתה אזעקה וקמנו לממ"ד, שלמה ואני", משחזרת מזל. "שלמה ניסה להדליק את הטלוויזיה ולא הצליח. אז אמרתי לו שאני הולכת לסלון לראות מה קורה. איך שאני מדליקה את הטלוויזיה, אני שומעת יריות על הדלת, המחבלים ניסו לפרוץ את הדלת. הלכתי להתחבא בשירותים ממול ולא הבנתי מה קורה".
מה קרה כשהתחבאת בשירותים?
"המחבלים הצליחו לפרוץ את הבית. נכנסו חמישה או שישה מהם, חבר'ה צעירים, ממש צעירים. חסונים ככה. הם גילו אותי בשירותים והם היו עם הנשק שלוף, אז אמרתי להם שלא יירו. אחד מהם, שהוא היה כנראה האחראי על הכנופיה, אמר לי באנגלית 'אנחנו לא נהרוג אותך. תביאי לנו את המפתח של האוטו ותראי לנו איפה האוטו'. לקחתי את המפתח ויצאתי להראות להם איפה האוטו. איך שאנחנו יוצאים, אני רואה שמוציאים גם את שלמה לכיוון האוטו. הוא היה אזוק מאחורי הגב. עצרנו ובאיזשהו שלב אחד המחבלים נתן סטירה לשלמה. אמרתי 'למה עשית את זה? זה לא יפה. הוא בן אדם מבוגר'. ככה אמרתי לו, כמו שאני מדברת איתך. לא הרגשתי שאני צריכה לפחד להגיד לו את זה. גם שלמה אמר לו, 'אני מבוגר, זה לא יפה, לא עשיתי כלום'".
מושית: "אדם מבוגר בן 85, אזוק. מה הוא כבר יכול לעשות?".
מזל: "אנחנו ממשיכים ואני מראה להם איפה האוטו, נתתי להם להתקדם. ואיך שהם הגיעו לאוטו, לקחתי את עצמי והלכתי לשכנה. הבנתי שהבית שלי כבר פרוץ ואין לי איך להסתתר שם".
הם ראו אותך?
"אני חושבת שכן. כי אחר כך הם ניסו לפרוץ את הדלת של הממ"ד של השכנה. הם ניסו לפרוץ פעמיים את הדלת ואחר כך את החלון".
זה היה הרגע האחרון שבו ראית את שלמה?
"כן, באותו הרגע שהם עמדו ליד האוטו והחלטתי שאני בורחת".
מושית: "גם העובדה שהשכנה פתחה לה, היא נס".
אתם שומעים מאמא בשלב הזה?
"לא, השכנה דיווחה לחמ"ל וכבר ידעו שיש חדירה של מחבלים, אבל אמא הייתה מנותקת קשר ולא הצלחנו לדבר איתה".
מזל: "ישבנו במשך שעות בחושך. מתברר שהם פגעו בחשמל ובמים אצלנו. אז ישבנו בחשיכה, בלי שירותים, בלי מים, בלי כלום".
מושית: "אני באותו הבוקר התעוררתי ברמת גן לאזעקות. בהפוגות הדלקנו טלוויזיה וראינו שהמדינה משותקת ושלא יודעים בדיוק מה קורה, אבל אני רואה על המסך שיש כל הזמן התראות צבע אדום בכיסופים. אז אני מתקשרת לאבא שלי, כי גם היינו אמורים באותו היום לנסוע לבקר אותם, ואני שואלת אותו מה שלומם. אני מתקשרת כמה פעמים, ובהתחלה הוא באמת אומר לי 'לא נוכל להיפגש, שינו לנו את התוכניות', ובפעם השלישית שדיברנו, שהייתה ב־7:24, ממש כמה דקות לפני החטיפה, הוא אומר לי: 'מושית, לא הייתה מעולם תדירות כזו'".
בתיה: "אחרי זה כבר אי אפשר היה ליצור קשר".
מושית: "בדיוק. ב־7:30 אמא כבר מתחננת על חייה שלא יירו בה, בורחת, ואת אבא לוקחים. ומרגע זה נעלמו עקבותיו".
"באיזשהו שלב הצלחתי לזהות סרטון מהקיבוץ", מוסיפה דקלה ספיר, האחות האמצעית שמתגוררת באילת, "לא דיברו על כיסופים בכלל, אבל ידעתי לזהות את המקום. זה היה סרטון של מחבלים שהסריטו את עצמם. לא ראיתי את אבא בסרטון, אבל ראיתי את האזור שהם היו בו וזה היה האזור של הבית של ההורים. לא הבנתי למה לא מדברים על כיסופים, אבל אמרתי לבעלי שזה בוודאות משם".
כאמור, בשלב הזה באותו בוקר ארור, בנות המשפחה עוד לא הצליחו ליצור קשר עם אמן, אבל דקלה הבינה דרך בת כיתה שלה שהיא בבית השכנה: "הבנתי שאם היא שם זה אומר שמשהו קרה לאבא".
בתיה: "ניסינו להבין מה קרה דרך הוואטסאפ של הקיבוץ, הפייסבוק, אנשים פרטיים. באמת הבנו די מהר שאבא לא נמצא עם אמא, וזה הדליק נורה. לי הודיעה חברת קיבוץ שאמא אצל השכנה ושלא יודעים איפה אבא. ניסינו במהלך השבת לדבר עם השכנה, עם אחת מהבנות שלה, אבל אף אחת לא רצתה למסור אינפורמציה. גם סימסתי לשכנה, ראיתי שהיא פתחה את ההודעה אבל שהיא לא מגיבה לי, היה לי ברור שמשהו קרה, אבל לא ידענו מה. בדיעבד הבנתי שאמא ביקשה לא להגיד לנו".
מושית: "רק ב־2:00 לפנות בוקר, כשחילצו את אמא, הוצאנו ממנה בכוח את הבשורה שהיא לא הצליחה להגיד".
דקלה: "כשהתחיל תהליך הפינוי של הקיבוץ לפנות בוקר, ראיתי שהשמות של ההורים לא באוטובוס הראשון. אחר כך, כשהגיע האוטובוס השני, הופיע רק השם של אמא, יחד עם השמות של השכנה ושל הבנות שלה. יצרתי איתן קשר טלפוני וביקשתי לדבר עם אמא. אמא בכתה וסיפרה לי שהבטיחו לה שיהיה בסדר. ניסיתי לדובב אותה, אבל היא לא אמרה לי מי אמר לה את זה, והמשפט הזה נותר חקוק אצלי".
מי הבטיח לה שיהיה בסדר?
"בדיעבד הבנו שמישהי מהקיבוץ אמרה את המשפט הזה לאמא".
מושית: "גם אחרי שפינו את אמא עוד לא ממש הבנתי, האם הוא מוגדר חטוף או אולי הוא מוטל איפשהו, אולי ירו בו ליד הבית, אולי היה דו"צ כי חשבו שהוא מחבל? לחלק הרי החליפו בגדים. גם באמת האמנו שעוד שנייה הוא חוזר. שהצבא הישראלי, הצבא הכי חזק בעולם, יעצור אותם בדרך. זה לא נתפס".
עד היום זה לא נתפס.
"לא".
דקלה: "למחרת כבר התייצבתי בים המלח. אמא הייתה זקוקה לכל עזרה. אז נשארתי כמה שיכולתי כדי לתמוך בה".
מושית: " בחודשים הראשונים, האחיות שלי ישנו עם אמא במיטה בבית המלון. רק בשביל לתת איזושהי תמיכה, איזושהי יציבות, להפיג את הפחדים".
דקלה: "אולי גם בי היה איזשהו צורך לאסוף אותה כמה שאפשר, לכן הייתי שם. במשך שלושה חודשים הייתי חוזרת הביתה לאילת רק לגיחות קצרות. לכבס, לקנות מה שצריך ולחזור חזרה אליה".
בתיה: "אנחנו בעצמנו גם היינו בתוך הבלגן הזה, אני זוכרת שהיה המון לחץ ובלבול. במהלך השבת, כשהיינו בממ"ד ורצינו ללכת לשירותים למשל, פתחנו את הדלת והסתכלנו ימינה ושמאלה לראות שאין אף אחד בבית. מצאתי את עצמי עושה את זה גם במלון. לימים השתחררתי מזה, אבל זה מסוג הסטרס שאני חוויתי. גם היה המון עצב, המון בלבול בהתחלה. אותנו פינו הרי לאילת, ואז באנו לאמא. ניסינו להישאר ביחד".
מושית: "היינו ברוטציה של משמרות כדי לחזק אותה ולחזק את עצמנו, אחרי מה שקרה לנו כמשפחה".
הדיווחים הרבים על היתכנות לעסקה חלקית בימים אלה מצביעים על תרחיש אפשרי בעתיד הקרוב. אך עבור משפחת מנצור, אפילו ששלמה עונה על כל פרמטר לעסקה הומניטרית, הידיעות הנוכחיות עוד לא משקפות את המציאות, שכן איש לא יודע היכן הוא מוחזק ומה מצבו.
"לנו לא אומרים כלום בינתיים. אין שום דבר חדש", אומרת בתיה, "בתוך תוכנו, דיווחים על עסקה מעוררים תקווה, אבל אנחנו מאוד זהירים לא לשמוח מדי. עד שזה קורה, זה עוד לא קורה".
דקלה: "אין ספק שאבא מוגדר מקרה הומניטרי, אבל מי מבטיח שבכלל יודעים איפה הוא והאם הוא יוצא משם? כבר היינו בכל כך הרבה שיחות על עסקאות שנפלו, ובכל פעם את מגיעה עם תקווה וציפייה, ואז שוב הכל מתנפץ לך בפרצוף. אז למדתי לומר שעד שאני רואה את אבא, אני לא רואה אותו".
"לא קיבלנו שום אות מהרגע שהוא נלקח ושאמא ראתה אותו", מוסיפה מושית.
דקלה: "לפעמים זה נראה שהדבר היחידי שנשאר זה רק לחפור ולחפש אותו מתחת לאדמה. לא מצאו אותו ולא את הרכב שלו, עד היום. אנחנו המקרה האחרון שנשאר בעמימות מוחלטת, ולא יודעים להגיד לנו שום דבר מהרגע שאמא ראתה אותו נחטף".
מתי הודיעו לכם שהוא חטוף?
"בהתחלה הוא הוגדר 'ככל הנראה חטוף', כי נכון שהוא נלקח מהבית אזוק, אבל אף אחד פיזית לא ראה אותו עולה על הרכב, וגם אין שום ידיעה אחרת. זמן מה אחרי, אמרו לנו שמסטטוס 'ככל הנראה חטוף' הוא הפך ל'חטוף באופן רשמי'. כי גם לא מצאו ממצא אחר".
מושית: "ב־7 באוקטובר המדינה נכנסה לכאוס, אז המשפחות התחילו ליצור תיק, ליצור מאגר מידע מודיעיני על מי שנעלם".
דקלה: "בתקופה הראשונה, כשבתיה ואני היינו במלון עם אמא, התחלנו לתחקר את התושבים, ניסינו להרכיב את חלקי הפאזל. אבל מצאנו קהילה שבורה ומרוסקת שלא ידעה לתת לנו תשובות".
מושית: "חיפשנו סרטונים ולא מצאנו. חיפשנו קצה חוט ולא מצאנו".
בתיה: "דיברנו עם אמא והתחלנו לתחקר את חברי הקיבוץ. הבנו שראו את האוטו של ההורים בכמה מוקדים. אבל אלה כל מיני גרסאות שלא ממש מסתדרות יחד. המטפלת של אחת מחברות הקיבוץ המבוגרות אמרה שהיא ראתה את אבא עומד עם 'החיילים', היא התכוונה למחבלים, והיא ראתה אותו מצביע לאיזשהו כיוון, ואז היא אמרה שהוא הלך".
היא אמרה מתי היא ראתה אותו ואיפה?
"אמא כבר הייתה אצל השכנה, אז כנראה שלא הרבה אחרי שאמא ראתה אותו. והיא ראתה אותו קרוב מאוד לבית של ההורים שלנו".
דקלה: "אחת לכמה זמן יש לנו שיחה עם הגורמים השונים בשביל להבין מה קורה וגם להציף שאלות, אבל אין להם מה לחדש לנו".
מושית: "אני אומרת להם שהמוטל הבסיסי עליהם הוא לדעת איפה אבא. החקירה לגביו, את מבינה לבד, לא במקום טוב. לא מבחינת קצב הדברים ולא העובדה שלא יודעים לתת לנו שום מידע. דפקנו על כל דלת אפשרית לעזרה. כל דלת אפשרית. היינו אצל שר הביטחון, ראש הממשלה, ראש השב"כ, גל הירש, ניצן אלון, כדי שיקדמו את החקירה, שיראו מה עוד אפשר לעשות, שיביאו את מיטב המומחים".
ובכל זאת אין שום מידע. איך חיים עם חוסר הוודאות?
"לא חיים, זו קריסה יומיומית ומאבק יומיומי. אפילו על הדבר הכי בסיסי כמו להסדיר נשימה. הסיבה שאני אומרת לעצמי שאני חייבת לקום בבוקר, היא הילדים".
ואם לא הילדים?
"יכול להיות שהייתי נאבקת בצורה אחרת, יכול להיות שהייתי מתייאשת מהר יותר, יכול להיות שלא הייתי יוצאת מהמיטה, יכול להיות".
מזל: "זה עושה לי לא טוב לא לדעת איפה שלמה נמצא. קשה לי עם זה, עם חוסר הוודאות. זה תסכול משווע".
דקלה: "את חווה כל כך הרבה תסכול מכל מקום אפשרי, ואף אחד לא יודע לתת לך תשובות, אז אף אחד לא יודע להרגיע לך את הנפש.
בחודשים הראשונים לא עבדתי, היה לי מאוד קשה לאסוף את עצמי בחזרה. אבל מכיוון שהעמימות היא כל כך גדולה וזה לא משהו שאת יכולה לשים מאחורייך, אז אני משתדלת לפעול ולתפקד לצד זה. מצאתי שמה שעוזר לי, אולי קצת, הוא הדהוד קולו של אבא פה, בעיר הקטנה שאני חיה בה. אני מדברת ומשמיעה את קולו של אבא, אם כי זה לא מקום שנוח לי להיות בו, אני לא אוהבת את הפרונטליות הזאת. אבל מבחינתי כל אחד שאומר שהוא לא ידע, או לא שמע על הסיפור של אבא, זה עוד אגרוף בבטן. אני כן אגיד שהנחמה הקטנה שלי היא שבתוך כל החשיכה הגדולה הזאת, הצלחתי להכיר אנשים טובים, אנשים שאכפת להם, שנותנים מעצמם ובאמת עושים כל מה שהם יכולים בשביל הנושא הזה".
שלמה מנצור, שנחטף בגיל 85 וחצי, הוא האדם המבוגר ביותר שנחטף לעזה. בדיון החירום שנערך בתחילת דצמבר בבית הנשיא על מצבם הרפואי של החטופים, ובו הציגו את ההערכה הגוברת כי מרביתם לא ישרדו את החורף, אמר פרופ' חגי לוין, ראש מערך הבריאות של מטה המשפחות, כי "כולם שבריריים ומקרים הומניטריים".
מושית: "כל בר־דעת מבין שהם כולם במצב לא טוב, שהם כולם בסכנה. במרץ הקרוב אבא כבר יהיה בן 87. הוא נחטף במשקל 57 קילו, וכולנו יודעים שלא נותנים להם אוכל ומים בצורה שראויה לבני אדם. לכן מבחינתי, פרופ' לוין אמר את מה שכולנו ערים לו. כולנו שמענו את עדויות החטופים, ראינו באילו משקלים הם חזרו. כל החטופים במצב בריאותי ונפשי לא טוב, לא רק אבא שלי. וזה לא משנה מה המשקל, הגיל או המין שלהם. כל מי שעדיין חי - בסכנת חיים".
מושית מבקשת להזהיר לא רק מפני התחלואה, אלא מהשפעת השבי המתמשך על החברה כולה. "זאת קריסה של מערכת הערכים הלאומית שגדלנו עליה", היא מתעקשת, "את שואלת את עצמך לאן פנינו? לאן פני הדור? איך זה יכול להיות שהחטופים עוד לא פה? יום אחרי, יומיים אחרי, שנה אחרי? אבא שלי מייצג את ערכי המדינה, הוא מייצג את אהבת המולדת, את הנתינה, העזרה לזולת. כל אדם היה מתקבל אצלו עם חיוך על הפנים".
דקלה: "כל אחד צריך רגע לחשוב, מה אם זה היה בן המשפחה שלו שנמצא שם, כי זה באותה רמה יכול היה להיות כל אחד ואחד מאיתנו. החזרה שלהם חשובה למען הערכים שגדלנו עליהם, למען המוסריות והשיקום של כולם".
מושית: "סוגיית החטופים היא עניין ערכי לאומי, היא איננה סוגיה פוליטית. אני גם באמת רוצה להאמין ולקוות שאין בה שום אינטרסים פוליטיים אישיים. לכן בעיניי צריך לצאת למשאל עם לגביה. אף ממשלה לא קיבלה מנדט על סוגיה כזאת, כל שכן הקבינט הביטחוני לא קיבל את המנדט על הסוגיה הזו. העם צריך להחליט על הסוגיה הזו. זאת שאלה ערכית לאומית, לאן פנינו כעם ולאן פנינו כמדינה? גם הצבא מחזק את דבריי, כשהוא אומר שהוא יידע להסתדר עם עסקה. לכן זה עוד יותר מדגיש שהסוגיה של החטופים איננה רק ביטחונית או צבאית. גם חיסלנו את ראשי חמאס, אז למה אנחנו מחכים? יש לנו 100 חטופים, אזרחים של מדינת ישראל שעוד שם, אנחנו לא יכולים לחכות עם זה".
ועל פי הסקרים, העם רוצה לחתור לעסקת חטופים, גם במחיר של סיום המלחמה.
"נכון. אבל ההחלטות לא מתקבלות באופן דמוקרטי. אנשים שהם בעד החזרת החטופים ובעד הפסקת המלחמה, מודרים".
מה הכוונה?
"אם מפטרים את שר הביטחון כי הוא חושב אחרת, אז אפשר להבין שההחלטות האלה לא מתקבלות בצורה דמוקרטית. ראש הממשלה נבחר בבחירות דמוקרטיות, אבל הפעולות שמתבצעות לאחר מכן, כפי שאנחנו רואים בסוגיית החטופים, לא מתקיימות בצורה דמוקרטית".
ובינתיים הזמן רק עובר.
"כבר חודשים שאנחנו שומעים שאנחנו כפסע מניצחון, וזה הפסע הכי גדול שיש. החטופים עוד לא שבו, חיילים ממשיכים להיהרג והאזרחים עוד לא יכולים לחזור לביתם. על איזה ניצחון אנחנו מדברים? ההגדרה של הניצחון כל כך ערטילאית. אמרו לנו שהניצחון המוחלט יהיה הראש של סנוואר, וזה גם לא קרה. אין לי ספק שהנהגת המדינה רוצה להשיב את האזרחים הביתה, השאלה האקוטית היא איך. אבל ברור לנו כבר שלחץ צבאי לא יחזיר אותם, ניסינו וזה לא קרה, לחץ הומניטרי גם לא עזר, חיסולו של סנוואר גם לא, אז בואו ננסה להפסיק את המלחמה".
במשך חודשיים וחצי מושית לא סיפרה לילדיה על שקרה. "יש לי שני ילדים. רוני בת 8 ואורי בן 9 וחצי. בדצמבר לפני שנה רוני לא הבינה איך זה ייתכן שסבא שלה לא יהיה ביום ההולדת שלה. היא לא הבינה איך זה יכול להיות שסבא שלה, שמגיע לכל אירוע חברתי, שהמשפחה היא הדבר הכי חשוב לו, שהנכדים הם האור בשבילו, לא יבוא. והנה, היא בדיוק עברה עוד יום הולדת בלעדיו".
את זוכרת את השיחה הראשונה עם הילדים?
"ברור. זאת הייתה שבת גשומה, התכנסנו בספה שלנו, בן זוגי, אני והילדים, והתחלנו לדבר על הסיטואציה. ניסינו להכיל אותה ולהכיל אותם. צצו להם המון שאלות, צרור של שאלות, דאגות וחרדות, ועל רוב הדברים לא ידעתי לענות. רשמתי לעצמי את השאלות שלהם, הן היו נוקבות. היום אני רואה בהם את הגעגוע המתמשך, הדאגה, החרדה הקיומית. איך אני יכולה להגיד לילדים שלי שלבית שלנו לא ייכנסו, שאנחנו שומרים עליהם, בזמן שלקחו את סבא שלהם מתוך הבית עם הפיג'מה? זו טראומה מתמשכת של העם שלנו, וחייבים לעשות לזה סוף".
איך הטראומה הזאת באה לידי ביטוי?
"היא הולכת איתך ומלווה אותך לאורך כל היום. את כל הזמן שואלת את עצמך 'האם עשית מספיק?' ואז את מלקה את עצמך שאולי לא עשית מספיק. זה הגיע לרמה שאני לא נושמת טוב, וקצב הלב שלי כבר לא במצב טוב. וכשאני נכנסת הביתה או יוצאת מהבית, אני מנשקת את הילדים שלי ותוהה 'אולי זו הפעם האחרונה', ו'האם נתתי להם מספיק נשיקות?' ו'האם ציידתי אותם לדרך שלהם בחיים?'".
את רואה את ההשפעה גם עליהם?
"מה שמעסיק את הבן שלי, בן ה־9, זה כמה רובים אני אקנה לו. הוא מתהלך עם רובי הצעצוע שלו בבית. בפורים הילדים שלי התחפשו לחיילים".
והם לא היו מתחפשים ככה בדרך כלל?
"ממש לא. הם גם שואלים אם הוא מת ומבקשים ממני להבטיח לספר להם אם זה יקרה או לא".
בתיה: "אני חווה את אותן התחושות. רגע אחד אנחנו מרימים את הראש, וברגע השני שוב צוללים פנימה. זאת רכבת הרים שלא עוצרת, שהמציאות שלה הזויה, שיש בה חוסר אונים ואין בה תשובות. אנחנו בעצם לא רואים את הסיום, רק מדמיינים אותו".
מה את מדמיינת?
"אני רוצה לדמיין את המפגש עם אבא".
דקלה: "אני גם רוצה לקוות שהסוף של הסיוט הזה יהיה טוב. אני ממש מנסה לדמיין אותו ולזמן אותו אליי. אני גם מבקשת סליחה מאבא שעד היום לא יכולנו להחזיר אותו, ואני רוצה שהוא יהיה חזק".
מזל: "אני הייתי רוצה להגיד לו שאני מאוד אוהבת אותו, שהוא היה חסר לי. לחבק אותו".
מה הכי חסר לך?
"יכולתי להישען עליו כמה שאני רוצה".
מושית: "תרתי משמע".
בתיה: "הוא איש חזק. הוא היה לוקח אותה לצעוד בקיבוץ והיא הייתה נשענת עליו. האנשים בקיבוץ תמיד היו מספרים לי שרואים אותם צועדים בערב".
מזל: "היינו הולכים באנגז'ה, כמו שאומרים. אני חושבת שאני מאוד יקרה לו, ראיתי את האהבה שלו אליי. גם היו רגעים שראיתי את החרדה שלו אליי, כשנגיד הרגשתי לא טוב, אז הוא היה יושב לידי שעות עד שאתאושש. הוא לא היה זז ממני".
בתיה: "הוא מאוד מסור, אחד יחיד ומיוחד. אדם עם לב גדול, אדם של נתינה, שרק רוצה שיהיה טוב, שתמיד רוצה לשמח ולהיות בנתינה. גם כאבא, כל הילדוּת שלנו הוא היה נוכח ונתן מעצמו, המון. כשהיינו בבתי הילדים הוא היה בא לבקר אותנו בהפסקות, מביא איתו איזה ממתק, כדי לשמח אותנו. אני עברתי מספר בתים בשנים האחרונות והוא תמיד היה שם, היה מפרק לי את הארונות, מרכיב אותם. 'סבא, אני צריכה מדף לבשמים', הבת שלי הייתה אומרת לו, והוא ישר היה מגיע ומכין".
מושית: "אני תמיד אומרת שהוא אבא עם ידי זהב, לב זהב וחיוך ששווה זהב".
דקלה: "הזמן הזה גורם לך לשבת ולהרהר בהמון זיכרונות עבר, ואני באמת חושבת שזכינו לאבא מאוד פעיל, שהיה חלק משמעותי. אנחנו, בתור ילדי קיבוץ, לא פעם שמענו מבני קיבוצים אחרים שהם סוחבים איתם טראומות מהחיים המשותפים. גם אנחנו היינו בבית ילדים, אבל לא הרגשנו איזשהו חוסר שבא לידי ביטוי או השפיע על החיים שלנו. הוא גם סבא למופת. סבא פעיל, שמאוד אוהב את המשפחה שלו ותמיד נותן תחושה טובה לכולם. משקיע בברכות, הראשון להתקשר. יש לו לוח שנה של כל ימי ההולדת וימי הנישואים, זה משהו שהיה תמיד מאוד חשוב לו".
מושית: "בכל חג הוא היה משאיר לאמא ברכה".
מזל: "אילו ברכות קיבלתי ממנו. הוא תמיד היה כותב לי 'את יקרה', ומביא לי פרחים ומתנה".
דקלה: "אנחנו ממש מחכים ליום שבו נזכה לחבק אותו".
מזל: "מה נותר לבקש?".