תכונה הראשונה שבולטת בשיחה עם אביחי שלי היא האופטימיות שלו. אופטימיות שעבורו היא דרך חיים ושבעזרתה הוא מצליח לכבוש כל יעד שהוא מציב לעצמו: זכייה בחידון התנ"ך העולמי לנוער, שירות ביחידה 8200 בחיל המודיעין, השתלבות בשוק ההון – כל זאת כשהוא עיוור וכבד שמיעה. “תמיד כשאני נמצא בצומת דרכים, אני אומר לעצמי ‘תבחר’", הוא מתאר. “’או שאתה רוצה לשקוע יותר בייאוש ובחושך, ואז המצב שלך יהיה יותר חרא, או שאתה רוצה להיאחז בתקווה ובדברים חיוביים, ואז החיים שלך יהיו טובים יותר. אז במה אני אבחר? ברור שבחיים טובים יותר".
הוא בן 41, תושב נתיבות. “נולדתי כאחד האדם ולא ידעתי כמה קשיים ואתגרים החיים יזמנו לי", הוא מספר. “בגיל שנתיים איבדתי את השמיעה כתוצאה מדלקת קרום המוח והטיפול שבא בעקבותיה. בגיל 4 הרכיבו לי מכשירי שמיעה, חזרתי לשמוע ולמדתי לדבר. אבל כמה חודשים לאחר מכן, כשטיפסתי על סולם בגן שעשועים, מעדתי ונפלתי. על הארץ היו שברי זכוכית ואחד השברים חדר לעין השמאלית שלי ואיבדתי את הראייה בה. בהמשך עברתי עוד תאונות שונות, שאינן קשורות זו לזו, ובגלל חבלות בעיניים איבדתי לחלוטין את הראייה".
חייה של משפחת שלי לא היו קלים. אחותו הבכורה של אביחי נהרגה בתאונת דרכים כשהייתה בת 17. יש לו שלוש אחיות נוספות, צעירות ממנו.
אולי להיבחר לכנסת
“כילד, היו לי הרבה מאוד רגעי משבר וייאוש", הוא מספר. "ההורים שלי התעקשו שאלמד בבית ספר רגיל, והורים של תלמידים אחרים הפגינו מול המשרד של מנהל בית הספר בדרישה שלא להכניס ילד עיוור לכיתה. הילדים לעגו לי והתעללו בי, ורק כשעברתי בכיתה ז’ ללמוד בישיבה תיכונית הרגשתי שאני מקבל יחס שווה".
מה עזר לך להתמודד עם האירועים האלה, כילד וכנער?
“שני דברים סייעו לי לעבור את התקופה הקשה הזו. האחד הוא בני אדם, ההורים שלי ושורה של אנשים טובים מאוד, מעין מלאכים שפגשתי לאורך המסע ושכל אחד מהם הביא לי את האור שלו וחיזק אותי. הדבר השני הוא העובדה שחלומות גדולים מגשימים בצעדים קטנים. לפני חידון התנ"ך, לפני השירות ב־8200 ולפני העבודה בתחום ההשקעות והפיננסים - אלו היו החלומות הגדולים שלי - היו לי גם חלומות קטנים, כמו לקבל מקום ראשון בחידון בבית הספר או לרוץ 2,000 מטר. אז הגשמתי אותם, ולאט־לאט הגשמתי עוד חלומות".
השאלה המתבקשת היא מהו החלום הבא שלך.
“החלום הבא הוא להיות משפיען חברתי, אולי אפילו להיבחר לכנסת. אני אומנם מקדיש הרבה מאוד מהזמן שלי לעשייה חברתית, אבל אני מרגיש שאני מסייע יותר נקודתית, לבן אדם פה ולבן אדם שם, ואני רוצה להוביל מהלכים גדולים ברמה של יוזמות חברתיות חוצות מדינה".
אתה מתרשם, מניסיונך, שחל שינוי משמעותי ביחס החברה הישראלית לאנשים עם מוגבלויות?
“כשהייתי ילד קטן המערכת הייתה מאוד אטומה והחברה לא הכירה את הצרכים והתחושות של עיוורים או כבדי שמיעה. חס וחלילה לא מתוך רוע, אלא מחוסר ידיעה. ככל שמתקדמות השנים, אנשים יותר מקבלים את האחר, יותר פתוחים, מעודדים ודוחפים להצלחה. זה מה שאני מרגיש היום. החברה שלנו היום יותר מקבלת ויותר יודעת. אני חושב שהמצב החברתי שלנו הרבה יותר טוב משהיה בעבר. החברה מתקדמת ומתפתחת".
בשנת 2002, בהיותו בן 18, שלי זכה בחידון התנ"ך לנוער, ובעקבות הזכייה התארח בתוכניות טלוויזיה שונות. בזכות אחת הפעמים הללו הוא גרף זכייה נוספת – שירות צבאי בחיל המודיעין. “התראיינתי בתוכנית של יאיר לפיד, ובחדר ההמתנה היו איתי אדיר מילר ואלוף פיקוד דרום, דורון אלמוג", הוא נזכר. “שוחחתי עם שניהם ואמרתי לדורון שאני רוצה מאוד לשרת בחיל המודיעין. דורון אמר שיעזור לי, הוא חיבר אותי למקומות הנכונים וכך התקבלתי ל־8200".
ב־2014 הכיר שלי את צילה ניהוז, שנולדה עם תסמונת נדירה בשם TAR, שמתבטאת במוגבלות בתנועות הידיים. שנה לאחר מכן נישאו השניים וכיום הם הורים לשני ילדים: שחר ורוני. שלי עובד כאנליסט בחברת “הפניקס" (“אני הברוקר העיוור הראשון בישראל") ובמקביל הוא מעביר הרצאות על סיפור חייו.
לעזור בחיפוש האור
לפני 15 שנה החליט להגשים חלום נוסף ולכתוב ספר אוטוביוגרפי. הכתיבה נמשכה עד פרוץ המלחמה הנוכחית. “כל פעם כתבתי עוד קצת ועוד קצת, ואז הגיעה המלחמה הזו ועשתה לי סיבוב בראש. החלטתי להוציא את הספר סוף־סוף", הוא מספר. “ראיתי שאנשים שבורים, מחפשים משהו להאמין ולהיאחז בו, איזה שביב תקווה, ורציתי שזה מה שהספר שלי ייתן להם. השראה ותקווה.
מאז שזכיתי בחידון התנ"ך אני מוצא את עצמי מעביר הרצאות בכל רחבי הארץ על סיפור החיים שלי, ובכל הרצאה אני מרגיש שאני לא מצליח לספר לקהל את הכל כי ההרצאה מוגבלת ל־60 דקות. לפי השאלות של אנשים אני מבין שהם רוצים לדעת עוד עליי, אז החלטתי לפתוח את כל הסיפור שלי לגמרי, בספר".
בספר, שנקרא “לראות אחרת" ויצא בהוצאה עצמית, שלי מגולל בדרך משעשעת ומלאת תקווה את סיפורו, מיום היוולדו ועד המלחמה הנוכחית. “כל הבלגן אצלנו בנתיבות התחיל בשעה שש וחצי בבוקר", הוא משחזר. “בלילות אני ישן בלי מכשיר שמיעה, ככה שאני לא שומע כלום.
כשהתחילו האזעקות, הבן שלי בן ה־5 הגיע להעיר אותי בצורה פראית, התחיל לגלגל ולנענע אותי, ולא הבנתי מה הוא רוצה. הרכבתי את מכשיר השמיעה, וכשבאתי לנזוף בילד על שהעיר אותי ככה, שמעתי את האזעקות. הוא תפס אותי ביד אחת, ביד השנייה לקח את אחותו בת השנתיים והדהים אותי איך הוא תפס פיקוד ודחף את כולנו לממ"ד. כיוון שאני שומר שבת, לא ידעתי כלום עד מוצאי שבת, ומאז התחלתי לגלות שאיבדתי במלחמה הזו הרבה חברים".
איך שמרת על התקווה שלך לאורך התקופה הזו?
“בשבועיים הראשונים של המלחמה הייתי בבלק־אאוט מוחלט. לא תפקדתי ולא הצלחתי לעשות כלום, כשבכל יום נודע לי על חברים שלי שנהרגים. אחרי שבועיים הבנתי שאני יכול לשבת ולהתמסכן, או להבין שעליי לאסוף את השברים, לחפש נקודות אור ולהמשיך מכאן. ואז נולד הרעיון להוציא סוף־סוף את הספר הזה, שיכול לעזור לאנשים בחיפוש אחר נקודת האור הקטנה. היו לא מעט מקרים במלחמה הזו שאזעקה תפסה אותי באמצע הרחוב. כיוון שאני עיוור, ולא יכול לרוץ למיגונית, אני שוכב על הארץ ושם ידיים על הראש. אבל ב־99% מהמקרים, אנשים קלטו אותי שוכב על הארץ, סיכנו את עצמם ורצו כדי להוביל אותי למיגונית. זה מראה את היופי של עם ישראל. זה מרגש אותי בכל פעם מחדש".