היו רגעים בשיקום שביקשתי ממאיה, אשתי, שתביא לי את סט הכלים הכירורגיים וחוטי התפירה שיש לי בבית. הייתי מתאמן בתפירה בשיקום, תופר את הסדין. היו רגעים שבהם הרגשתי צורך שהידיים יעשו מה שהן היו רגילות לעשות. זה היה מאוד משמעותי עבורי", מספר ד"ר שגיא בלבן, רופא בכיר ביחידה לכירורגיית פה, פנים ולסתות במרכז הרפואי וולפסון, שנפצע במלחמה ברצועת עזה, ולאחר שיקום ארוך חזר לאחרונה לעבודתו.
לקראת 11 בינואר, המועד שבו מציינים בישראל את יום הרופא והרופאה, משתפים שלושה רופאים שנפצעו במהלך המלחמה בסיפוריהם. הם מדברים על רגע הפציעה שבו השתנו חייהם ועל התחושות בעקבות הפיכתם למטופלים התלויים ברופאים אחרים.
כיף לעבוד
בלבן, בן 51, ממושב סלעית, שירת במילואים עד גיל 43, ואז שוחרר. כשפרצה המלחמה בעזה הוא החליט להתנדב כרופא ביחידה לזיהוי חללים. "הגעתי לשם בסוף הגל הראשון של 7 באוקטובר. עסקתי בזיהוי גופות מהשבת השחורה, ובהמשך בעיקר בזיהוי גופות חללים מהלחימה הקרקעית", הוא מספר.
ב־9 בדצמבר 2023 נפצע סמוך לבית החולים האינדונזי בבית לאהיא. "היה מודיעין שאולי יש גופות של חטופים ליד בית החולים", בלבן משחזר. "יום קודם נכנסנו לשם, כוח של 13 רופאים מהיחידה. המשימה הייתה מול העיניים, זה היה מאוד משמעותי לכולנו. בשורה התחתונה לא מצאנו שם כלום. בשבת בבוקר ירו עלינו פצמ"רים. אחד מהם נחת קרוב מאוד אליי. נפצעו עשרה חיילים, ואני ביניהם. הוגדרתי פצוע קשה, עיקר הפגיעות היו מהמותניים ומטה. השוק השמאלית נפגעה קשה מאוד. פינו אותי במסוק וכשהגעתי למרכז הרפואי שיבא חשבו בהתחלה שהרגל לכריתה. אבל כשעשו את כל הבדיקות הבינו שיהיה בסדר".
בלבן נותח בשיבא ועבר ליחידה לטראומה קריטית. משם המשיך לשיקום במחלקת "חוזרים לחיים" בשיבא, שבה שהה עד 26 במרץ. באפריל הוא החל שיקום אינטנסיבי בבית לוינשטיין ("היום אני מבין איזו דרך עשיתי בחודשים שהייתי שם, זה מדהים"), ובאוקטובר 2024 חזר לעבודתו. "השבוע היה מישהו שטיפלתי בו", הוא מספר. "סיימתי ואמרתי לעצמי: 'איזה כיף שאני עושה משהו שאני כל כך אוהב'".
איך הרגשת בחודשים שבהם הפכת ממטפל למטופל?
"הרגע הראשון שבו זה ממש תפס אותי היה למחרת הפציעה. התעוררתי בבוקר, כולי מחובר לכל מיני צינורות, והתחלתי לעכל את הסיפור. ואז היה סיבוב רופאים מיחידת הטראומה. אני רגיל לעמוד בצד שלהם, ופתאום אני בצד השני. הם ידעו את הרקע שלי, אז מאוד שיתפו אותי, ואני גם שאלתי המון שאלות. בנקודה הזו פתאום הבנתי שעברתי צד במירכאות".
לדבריו, העובדה שהוא עוסק ברפואה מועילה, מצד אחד, בהבנת הסיטואציה, "אבל מצד שני אתה גם מבין שלא הכל הולך חלק, שדברים משתבשים לפעמים, גם אם תנותח אצל המנתח הכי טוב. היו לי רופאים מדהימים, אחד־אחד, אבל אתה יודע שדברים עלולים לקרות. אחרי הניתוח הראשון בשיבא עברתי עוד שישה ניתוחים ברגליים כדי לטפל בזיהומים שסבלתי מהם. לפני הניתוח הרביעי עלו לי המון שאלות דווקא כי אני מבין. נכנסתי לניתוח כשאני מאוד מוטרד. אני אוהב מאוד מוזיקה, והרבה פעמים מוצא דברים מהחיים שלי בשירים. יש שיר בשם 'Crazy' ובו השורה: 'It wasn’t because I didn’t know enough, I just knew too much'. לפעמים, הידיעה העודפת היא בעייתית".
עם מה היה לך הכי קשה?
"אני בן אדם מאוד פעלתן, עשיתי 'איש הברזל', מרתונים, עבדתי הרבה מאוד שעות. אני עסוק גם בבית, אני מבשל. ואז, פתאום, כבן אדם עם חיים עמוסים, שאני מאוד אוהב, הכל נלקח ממך. זה היה קשה. פתאום, חמישה שבועות היה אסור לי לדרוך, הייתי בכיסא גלגלים. בימים הראשונים הייתי חולה סיעודי: לא יכול ללכת לבד לשירותים, מחובר לקטטר, עם חיתול. הייתה גם פגיעה ביד ימין, אז גם היד לא תפקדה טוב. חוסר האונים הזה מאוד משמעותי, בטח לאדם כמוני".
בשלב מסוים, מתאר בלבן, הוא עיכל את המצב, "אבל החיים הקודמים עדיין חסרים. חסרה לך העבודה שאתה אוהב, פתאום אתה לא רואה את הילדים כל יום – ואני אבא מעורב – ופתאום אתה כבר לא בן הזוג המתפקד. זה לא פשוט".
איך התמודדת עם זה?
"במהלך השיקום אתה לא מסתכל חצי שנה קדימה. אתה מסתכל בהתחלה יום קדימה, יומיים קדימה, על הטיפול שיש לך בעוד שעתיים. באיזשהו שלב התחלתי להסתכל יותר קדימה, לשים יעדים, וזה נותן לך משהו לשאוף אליו. היעד הראשון היה לרוץ באמצע אפריל שלושה קילומטרים, יעד שלא עמדתי בו. הפעם הראשונה שעשיתי משהו מעבר להליכה של 200־300 מטר ביום הייתה כשיצאתי להליכה של שניים וחצי קילומטרים עם אשתי, אחרי שהשתחררתי. לקח לי יומיים להתאושש מזה".
היעדר העבודה היה קושי כשלעצמו עבור בלבן. "בהתחלה זה היה בלתי נתפס בעיניי, שהרבה זמן לא אעשה את מה שאני אוהב", הוא מספר. "ואז זה כאילו זז הצידה, הבנתי שזה לא יקרה בקרוב. אחר כך הגעגועים למקצוע חוזרים. כשחזרתי לעבודה, בהתחלה זה נראה כאילו קצת טכני. הייתי בטוח שאני נורא אתלהב, ונורא אשמח, אבל זה לא היה כך מהרגע הראשון. בהתחלה גם עבדתי יותר לאט ויותר בזהירות כי נותחתי ביוני ביד ימין. לקח זמן עד שקמתי בבוקר לעבודה ואמרתי 'וואו, איזה כיף'. בשלב מסוים משהו נפתח, והיום אני הולך עם המון תשוקה לעבודה".
התקופה כולה הולידה בך תובנות חדשות?
"יש לעידן עמדי שיר חדש שנקרא 'סופרמן'. אני, כמובן, לא סופרמן, אבל יש שם שורה שאומרת 'כבר לא מפחיד אותי למות, יותר מפחיד לא לחיות' – וזה דבר שחשתי לאורך התקופה. דבר שני, אתה פתאום מבין עד כמה אתה מוקף באנשים שאוהבים אותך ודואגים לך. אני מרגיש בר מזל מהבחינה הזו. לא שלא ידעתי זאת מקודם, אבל זה התחדד. יש לי משפחה מאוד תומכת וחזקה. אומרים על נשים שהן לביאות, מאיה היא מלכת הלביאות. גם הילדים שלי היו מדהימים, וגם כל החברים וכל עם ישראל. מרגע שנפצעתי קיבלתי רשת ביטחון מכולם".
לחפש צלקות
"המלחמה הזו והשירות הזה הם בסוף של כולנו, כולם צריכים לתת את מה שיש להם למדינה", מצהיר ד"ר יואב ביחובסקי, 47, תושב באר שבע, רופא בכיר במחלקת טיפול נמרץ במרכז הרפואי סורוקה מקבוצת הכללית, שכבר לפני שנתיים החליט להתנדב למילואים. את 7 באוקטובר הוא החל בעבודתו בחדר הלם, "וב־14:30 הקפיצו את הפלוגה והגענו לכפר עזה", הוא מספר. "מאז, כרופא קרבי, הייתי נכנס לעזה ויוצא ממנה לסירוגין. בכניסה האחרונה הספקתי להיות שלושה ימים בח'אן יונס, ואז טיל נ"ט פגע ברכב המשוריין שבו הייתי".
זה קרה ב־31 במרץ 2024. ביחובסקי הגיע לסורוקה פצוע ראש, מחוסר הכרה. חודש וחצי הוא שהה בטיפול נמרץ, לאחר מכן שלושה חודשים וחצי בבית לוינשטיין, ומאז הוא נמצא באשפוז יום בשיקום בסורוקה.
את רגע הפציעה הוא אינו זוכר כלל. "כל הידע שלי הוא משיחות עם אנשים שהיו שם", מספר ביחובסקי. "חטפנו טיל, אני בדיוק עזרתי בהעמסה של הנגמ"ש שלנו, ואז נפגענו. סיפרו לי שאמרתי שאני רוצה ללכת ברגל, וככה הגעתי לנקודת איסוף הפצועים. שם כבר איבדתי הכרה".
אחרי כשלושה שבועות ביחובסקי חזר להכרה. "היה לי ברור שאני בטיפול נמרץ, אבל לא ידעתי שאני פצוע", הוא מתאר. "חשבתי שאני כונן, שמחלקת טיפול נמרץ נמצאת על אונייה ששטה מתל אביב לקפריסין. זאת הייתה ההבנה הראשונה שלי".
כעבור כמה זמן הבנת מה קורה?
"יום אחרי זה כבר הבנתי שאני פצוע והתחלתי לחפש איפה נפצעתי. סיפרו לי איפה נפצעתי, אבל אני לא זוכר אף אחת מהשיחות האלה. זוכר רק שהתחלתי לחפש איפה הצלקות. לא הבנתי שזה בראש, גם לא הגעתי לשם. ראיתי את הצלקות בגפיים, קצת בבטן, וחשבתי ששם נפצעתי. אני לא זוכר הרבה מהתקופה הזו. כן זוכר אחים מסוימים שלקחו אותי להתקלח פעם ראשונה מתחת לטוש, זוכר את הפעמים הראשונות שהביאו טלוויזיה למיטה. כל הדברים המאוד קטנים האלה נותנים הרבה".
מי תיווך לך את מצבך הרפואי?
"החברים שלי שעובדים בסורוקה, הצוות הסיעודי, אשתי. בהתחלה הייתי בטוח שיש לי חבלת ראש והיא תעבור. לא חשבתי על החלק של המוח שלי שמת. ארבעה חודשים אחרי שנפצעתי ראיתי את הסי.טי מוח שלי. זה לא נראה טוב. הייתה חוויה קשה, לראות את החלקים במוח שלא יתפקדו, שכנראה מתים".
ביחובסקי מבהיר שיש לו הרבה מאוד אמביציה לחזור להיות האיש שהיה. "עוד בשיקום בבית לוינשטיין, חבר שלי הביא לי בובות כדי שאעשה סימולציה, אתרגל את הפרוצדורות", הוא מספר. "כשהגעתי לאשפוז יום, התחלתי לעשות ימים בטיפול נמרץ כמתנדב, להתחיל לתרגל את הראש, לתת את ההוראות, להגיד מה קורה, מה עושים, וגם לקרוא הרבה".
מאין אתה שואב כוחות?
"מאשתי, מהילדים שלי, ממשפחה, מחברים. בסוף כולם יודעים שהמטרה שלי היא לחזור לטפל באנשים ומחזקים אותי בדרך. כרגע יש לי עדיין קצת ירידה בשליטה בידיים, בעיקר ביד ימין, קשה לי קצת לקרוא כמו שהייתי קורא פעם, אין לי מספיק סבלנות כמו שהייתה לי פעם. בקרוב יש לי פגישה ראשונה עם רופא תעסוקתי שאמור להחליט אם אחזור קצת לעבודה. זה החלום שלי. אני יודע שהשיקומיסטים בעד, אנשי הטיפול הנמרץ בעד, ועכשיו רק צריך לשכנע אותו".
להיתמך במקום לתמוך
"אני לא זוכר כלום מרגע ההתרסקות. זוכר רק שהיינו צריכים לחלץ חייל פצוע. הזיכרון הבא הוא מסורוקה, כששמים לי טלפון בפנים ואומרים לי להגיד לאשתי שהכל בסדר", מספר ד"ר אייל היימן, 47, מגוש עציון, רופא בכיר במלר"ד ילדים במרכז הרפואי שערי צדק. הוא נפצע במסגרת תפקידו כרופא חילוץ מוטס במילואים בתאונת המסוק ברפיח ב־11 בספטמבר 2024, שבה נהרגו רס"ם (במיל') תום איש שלום ז"ל ורס"ם (במיל') דניאל אלוש ז"ל.
לאורך השנים היימן לא הפסיק לעשות מילואים. ב־7 באוקטובר הוא גויס. לאחר שנפצע הגיע לסורוקה במצב קשה, כשהוא סובל משברים במקומות שונים ומפגיעה קשה בעמוד השדרה. "ביום הראשון סיפרו לי איך נפצעתי וששניים מהצוות נהרגו", הוא נזכר. "הייתי יומיים בסורוקה ואז ביקשתי לעבור לטיפול נמרץ בשערי צדק, הבית השני שלי. לאורך כל התקופה הראשונה ליוו אותי המנהלים הצמודים שלי, מנהל בית החולים, הרופאים הבכירים. אחרי שבועיים עברתי למרכז השיקום החדש ע"ש גנדל בהדסה הר הצופים. קיבלתי טיפול מצוין".
היימן השתחרר מהשיקום לפני כשלושה שבועות, והוא ממשיך בשיקום יום. "בתקופה הזו למדתי להבין מה זה שיקום, את המשמעות הגדולה שלו", הוא מודה. "שיקום זה הקצה השני של העבודה שלי, מיון. לא היה לי מושג כמה סבלנות צריך בשביל זה".
על המעבר מעמדת מטפל לעמדת מטופל הוא אומר, "זו חוויה מאוד חזקה, להיות בצד השני. כשמטפלים בך רפואית, ולפחות בשבועות הראשונים גם סיעודית, אתה בעצם צריך להיתמך במקום להיות תומך. בעבודה שלי בחדר מיון אני כל הזמן באינטראקציות עם משפחות, ופתאום להיות בצד השני היה לא פשוט. אתה פתאום נתון בידיים של אחרים. זה לא רק העובדה שאתה נתון בידי הרופאים שמטפלים בך, זה יותר מכך. מפני שאתה באמת מבין את הסיכונים, את הסיבוכים, אתה גם סוג של נתון בידי עצמך, וזה קצת יותר מורכב".
בתקופת הפציעה היו להיימן גם הרהורים על העתיד. "חשבתי איך אהיה כשאחזור לעבוד כרופא", הוא מתאר. "אם הייתי רופא טוב לפני הפציעה, אז אהיה עוד יותר טוב כשאחזור לעבוד. הדברים האלה, שאתה רק מדבר עליהם כרופא, פתאום הרגשתי אותם בעצמי. החוויות שאתה עובר כשאתה בכיסא גלגלים אפילו לא קרובות ללראות מישהו אחר בכיסא גלגלים".
עם מה היה לך הכי קשה להתמודד?
"קשה לא לעבוד, לא להיות בשגרה. העבודה חסרה לי מאוד. מי שעובד במיון, במיוחד במיון ילדים, אלה אנשים שמאוד אוהבים את העבודה שלהם. אני מתגעגע להיות רופא ילדים, להיות רופא במיון ילדים, לעבוד בצוות. אני מתגעגע להיות במציאות עמוסה ודינמית של מיון. המציאות שבה אני נמצא היום, מציאות של שיקום, היא הרבה יותר איטית. אני לא מטפל, לא נפגש עם ילדים, לא בדינמיקה עם משפחות. זה חסר מאוד. לא הייתי צריך את הפציעה כדי לדעת שאני אוהב את העבודה שלי. אני מקווה שבחודשים הקרובים כבר אוכל לחזור לעבודה".
היימן מודע לכך שהעובדה שיצא חי מהתרסקות המסוק היא סוג של נס. "אני כמובן לא מצטער לרגע על מה שנתתי במילואים", הוא מדגיש. "זו המדינה שלנו, זו מלחמה על הקיום שלנו, ומלחמה מוצדקת. זה הדבר הראשון שנותן לי את הכוח כיום, וגם דמאז ומתמיד נתן לי את הכוח לשרת. מובן שגם המשפחה שלי מאוד מחזקת אותי. אשתי אלופה, בלעדיה לא היה לי כוח. גם הילדים, המשפחה המורחבת וכל החברים תומכים מאוד. עברתי טלטלה בחיים. החיים שלי כנראה לא יהיו כמו שהיו לפני כן, אבל ברוך השם, אחזור לחיים ואשתדל להיות יותר טוב ממה שהייתי קודם".