"מה שהכי מדאיג אותי זה מה שקורה בישראל, לא מה שקורה בחוץ לארץ. לא הגעתי לישראל כדי לברוח עוד פעם", אומר שורד השואה ג׳ורג׳ גיורא שפי (שפיגלגלס).
"אני מרצה בגרמניה כדי לשכנע את הגרמנים לא לשכוח מה שהם עשו. אני גם מדבר עם הנוער בישראל, כדי שלא ישכחו מה עשו לנו וכדי שנדע איך אנחנו צריכים להתנהג. אבל אני חושב שקודם כל בכנסת צריכים ללמוד לדבר אחד עם השני. אם כיום בכנסת אפשר לצעוק על הורה של חטוף, אז לגמרי עברנו את הגבול".
ביום שישי האחרון זכה שפי לאות הוקרה מטעם נשיא גרמניה, פרנק וולטר שטיינמאייר, על פעילותו החינוכית כאיש עדות המספר את סיפורו בפני תלמידים גרמנים במטרה ליצור פיוס והבנה ולעמוד מול מכחישי השואה. האות הוענק לשפי מידי שגריר גרמניה בישראל, שטפן זייברט, במפגש מרגש שהתקיים בבית השגריר בהרצליה.
לבד ברכבת
שפי, בן 93, מגבעת זאב, נשוי ליעל, אב לשלוש בנות, סבא וסבא רבא, נולד בברלין. כשהיה בן שנה התגרשו הוריו והקשר עם אביו נותק. מתקופת ילדותו בגרמניה נשארו כמה זיכרונות רגילים של ילד קטן, וגם זיכרון אחד קשה ועמוק, שקשור בפוגרום ביהודים וברכושם שאירע בליל הבדולח, בין 9 ל־10 בנובמבר 1938 ברחבי גרמניה ואוסטריה.
"אני זוכר שבבוקר למחרת הפוגרום אמא אמרה לי 'היום אתה לא הולך לבית הספר'. ואז, במשך שלושה ימים, לא נתנו לי לצאת לבד מהבית", הוא משחזר.
"כשיצאתי, ראיתי שתי תמונות שבחיים לא אשכח: הייתה ברחוב חנות לכובעי נשים בבעלות יהודים. הזכוכית של החלון הייתה שבורה, וכל הסחורה הייתה זרוקה בחוץ על הכביש. הייתה חנות נוספת, למכשירי כתיבה, שהייתה שייכת לזוג מעורב, גבר יהודי ואישה גויה".
"על המדרכה ליד החנות נכתב באותיות גדולות, שאפילו ילד קטן יכול לקרוא, שהחנות שייכת לחזיר היהודי שהתחתן עם חזירה נוצרייה. בעל החנות ניסה למחוק את זה במים וסבון, ולידו עמד קהל שלעג לו וצעק דברים לא יפים".
ב־25 ביולי 1939, כחודש לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, החליטה אמו של שפי, מריה מרים לבית בנדיק, לשלוח את בנה יחידה בקינדר טרנספורט ("משלוח ילדים" בגרמנית), במטרה להציל את חייו.
12 אלף ילדים יהודים וילדים נוצרים שאינם ארים נשלחו ברכבות משטחי גרמניה הנאצית והשטחים שנכבשו על ידה לבריטניה מדצמבר 1938 ועד ספטמבר 1939. את ההחלטה על מבצע ההצלה קיבלה ממשלת בריטניה בעקבות אירועי ליל הבדולח.
"ב־24 ביולי אמא התחילה להסביר לי שמחר אני אמור לנסוע ברכבת, ואחר כך באונייה, למקום שבו אנשים מדברים אחרת", נזכר שפי. "היא אמרה שהיא תכין לי את הבגדים, וביקשה שאכין את הצעצועים שאני רוצה לקחת. היו פי שניים צעצועים מבגדים, אבל בסופו של דבר, כיוון שהיה אפשר לקחת רק מזוודה, לא לקחתי צעצועים".
"בבוקר אמא לקחה אותי לאחת מתחנות הרכבת הראשיות בברלין, שם נפרדנו. לא הבנתי לאן אני נוסע, לא היה לי מושג. אני גם לא זוכר מה היא אמרה. אולי אמרה שעוד ניפגש אחר כך, אבל אני לא בטוח. אמא בטח ידעה שזה לא יקרה. אני רק זוכר שהיא רצה על הרציף, מנסה לראות אותי מחלון הקרון".
אילו זיכרונות נוספים יש לך מאותו יום?
"אני זוכר שכשעברנו את הגבול להולנד, כל הילדים שהיו איתי ברכבת פרצו בשירה ושמחו. לא הבנתי למה הם כל כך מתלהבים. אני גם זוכר שבאו נשים הולנדיות עם חלב, לחם וחמאה, להאכיל אותנו קצת".
בהולנד הועלו הילדים על מעבורת, "ולמחרת בבוקר כבר היינו באנגליה, שם המשכנו ברכבת", שפי מתאר. "הגעתי למשפחה מאוד רחוקה שלי, שלא הכרתי והם לא הכירו אותי. התחלתי ללכת לבית ספר, כמובן לא הבנתי כלום".
"בתחילת ספטמבר, כשפרצה המלחמה, החליטו שצריכים להוציא את כל הילדים מלונדון, אז הגענו לכפר שבו אף אחד לא דיבר גרמנית. על הרכבת לכפר הזה היו שתי נשים שדיברו גרמנית" מספר.
הן היו מורות והחליטו לצרף אותי אליהן. גרתי איתן בבית גדול מאוד ועתיק ששייך לכנסייה. עבדו בו שתי מבשלות וגננים. באיזשהו שלב חזרתי ללונדון, ואז התחיל 'הבליץ', ושוב חזרתי לכפר".
במהלך התקופה הזו היה לך קשר עם אמא?
"בסוף 1941, אם איני טועה, קיבלתי מכתב מהצלב האדום. אמי כתבה בו 25 מילים, כנראה תחת השגחת הגסטפו. אני לא זוכר מה היה כתוב".
בתחילת 1945 קיבל שפי אישור לנסוע לאח של אמו, שהתגורר בארצות הברית. "הפלגתי באונייה שהייתה מלאה בחיילים לקנדה, פגשתי את הדוד שלי וגרנו בניו ג'רזי", הוא מספר.
"סיימתי שם תיכון וב־1949 עליתי ארצה. ב־1951 התגייסתי לחיל הים, ובהמשך הקמתי משפחה ושנים רבות עסקתי בענף המתכת, הייתי בעל מפעל".
מתי נודע לך על גורלה של אמך?
"אחרי המלחמה, אף אחד לא הגיע לחפש אותי. כשהייתי כבר בישראל התחלתי לעשות תחקירים ומצאתי מסמכים. מצאתי את הטרנספורט של אמא, שהגיע ב־29 בינואר 1943 לאושוויץ עם אלף יהודים. מהמסמכים מאושוויץ הבנתי שהיא הגיעה מהרכבת ישר להשמדה".
בורות, לא אידיאולוגיה
מזה כ־20 שנה משמש שפי כאיש עדות. הוא מספר את סיפורו בגרמניה, בפני תלמידים וסטודנטים ובמוסדות שונים, וגם בישראל. "שיניתי את הגישה", הוא מודה. "בהתחלה, כמו כל ניצול, לא רציתי לשמוע גרמנית, לדבר גרמנית, לא רציתי את הפיצויים מגרמניה".
"בסוף הגעתי למסקנה שכשאני מסתכל על דור התיכוניסטים הגרמנים היום – מה הם אשמים במה שסבא וסבתא שלהם עשו? להאשים אותם זה לא נכון ולא פייר, וזה דווקא יוצר יותר אנטישמיות. שיניתי לגמרי את המחשבה שלי. בהתחלה, חברים שלי, ניצולי שואה, כעסו עליי, אבל בסוף הבינו שאני צודק".
מה אתה אומר לצעירים הגרמנים בהרצאות שלך?
"אני אומר להם 'אתם לא אשמים במה שהיה, אבל עכשיו, בעקבות השיחה שלי, אתם אחראים שזה לא יקרה שוב'. באחד הימים קיבלתי מכתב מנער בן 16, שכתב: 'עוד פעם הזמינו אותנו לשמוע הרצאה, ולהפתעתי למדנו גישה אחרת. אחרי השיחה עשינו אסיפה, דיברנו על כך שג'ורג' צודק ושמהיום אנחנו נילחם נגד אנטישמיות ונגד גזענות'".
"המכתב הזה מאוד ריגש אותי והוכיח לי שעשיתי את העבודה שלי מאה אחוז. מבחינתי, העיטור שקיבלתי עכשיו מלמד על ההבנה של הגרמנים את מה שקרה ואת מחויבותם לכך שדבר כזה לא יקרה שוב".
איך אתה מרגיש לנוכח הזינוק שחל בגילויי אנטישמיות ברחבי העולם?
"זה חוסר חינוך. אני מתערב איתך שחלק גדול מהאנשים האלה בכלל לא מבינים על מה הם מדברים. אני רואה את זה, וצר לי, בעיקר מפני שזה קורה מבורות, לא מאידיאולוגיה. זה כואב פעמיים: גם כי זה קורה וגם מפני שאפשר היה למנוע את זה באמצעות חינוך".
שפי כתב את הספר "דרכו של גורל", המתאר את קורות חייו. ב־2023 הוא השתתף, עם שני ילדים נוספים שניצלו, וולטר בינגהם ופול אלכסנדר, בסרט דוקומנטרי שהפיק ארגון מצעד החיים העולמי לרגל 85 שנה למבצע הקינדר טרנספורט.
״ג׳ורג׳ שפי הוא השראה״, אומרת רויטל יכין קרקובסקי, משנה למנכ״ל מצעד החיים העולמי. ״המשימה של מצעד החיים היא להעביר את לפיד הזיכרון מדור לדור, וג׳ורג׳ אחראי לכך שיש אלפי עדים צעירים שלוקחים אחריות על זיכרון השואה ועל הצורך להיאבק באנטישמיות".
בסוף החודש, ביום השואה הבינלאומי, יצעד שפי לראשונה בחייו בין מובילי מצעד החיים באושוויץ־בירקנאו, המחנה שבו נרצחה אמו. האירוע יציין 80 שנה לשחרור המחנה. "הייתי כבר פעם אחת בביקור באושוויץ", שפי מספר.
"כשראיתי את כל המזוודות והנעליים, זה לא השפיע עליי. ואז הלכתי לארכיון, שאלתי את העובדת אולי יש מסמכים. הגברת חזרה עם כמה פתקאות ביד. זו הייתה כרטיסייה של אמי ושל אחותה. לפי זה ראיתי שהן הלכו יחד, עד הסוף".