בשנה וארבעת החודשים האחרונים יש מקום אחד במציאות הישראלית שבו ממש לא משנה אם את או אתה ימניים או שמאלנים, דתיים או חילונים, סטרייטים או להט”בים. זהו שדה הקרב.
שם, כך נראה, ההבדלים והמחלוקות נדחקים לצד, מתבטלים כמעט. על בסיס הרעיון הזה הקימה קהילת המילואים של ישראל מבית תנועת “נפגשים” את הפרויקט “צמד ברזל”.
במסגרת המיזם, צמדי מילואימניקים ממגזרים שונים, או בעלי דעות שונות, שלחמו יחד במלחמה, נפגשים עם בני נוער במסגרות החינוך ומשוחחים איתם על השילוב המיוחד הזה – בשירות הצבאי וגם בחיים האזרחיים.
“זו יוזמה שהתחלתי בה עם חברי הטוב, יונתן קירש, ועוד כמה שותפים בקהילת המילואים”, מספר אילן צרפתי, מילואימניק בצנחנים שבמלחמה זו שירת בעזה ובלבנון. “הרעיון נולד במסגרת החיבור והרעות שאנחנו פגשנו במילואים".
מספר כי "ראינו שיש משהו חזק מאוד במילואים, שאין בשום מקום אחר. המון אנשים, ממגוון השקפות עולם, שבתקופה הרותחת שהייתה במדינה לפני השבעה באוקטובר היו אולי מרוחקים מאוד זה מזה, מגיעים בזמן מלחמה ונלחמים אחד למען החיים של השני".
"נולדו בשדה הקרב המון חיבורים, וזה משהו שרצינו להעביר גם מחוץ לשדה הקרב. במסגרת היוזמה אנחנו שולחים 25 זוגות של מרצים לוחמים לבתי ספר ברחבי הארץ כדי לספר את הסיפור שלהם ולהעביר את מסר האחדות. בהרצאות מדברים על החיבור וגם על השוני”.
זו הייתה הרמוניה
צמד כזה הוא נמרוד עמיר (34) ובני קלצהנלדר (30), שני לוחמי מילואים בתותחנים, ששירתו יחד במלחמה וכל אחד מהם עשה מעל 200 ימי מילואים. עמיר חילוני (“חילוני גמור, קעקועים, פירסינגים וכו’”, הוא אומר) וקלצהנלדר דתי. והם נעשו חברים קרובים.
ההרצאה המשותפת, מתברר, היא אתגר בפני עצמו. “להרצות יחד זה דבר שלומדים. אין לך ברירה אלא לשים את עצמך לפעמים בצד, וזה לא תמיד קל”, טוען קלצהנלדר. “מצד שני, כשזה עובד, וכשסומכים אחד על השני, זה גם יתרון גדול. יש אפשרות להתרסק מול הקהל, אבל לדעת שיהיה מי שירים אותך”. עמיר מציין שהדינמיקה הטובה שנוצרה ביניהם מתבטאת גם בהרצאות.
בחצי השנה הראשונה למלחמה השניים לחמו באזור הצפון, ובהמשך עברו לרצועת עזה. “במהלך כל התקופה ראינו את האחדות בשדה הקרב”, אומר קלצהנלדר. “קח למשל את ראש השנה. היינו בלב עזה, וכיוון שהאוהל היה גם בית הכנסת המאולתר, נוצר מצב שהחבר’ה הדתיים היו צריכים להתפלל, ומה יעשו בינתיים החבר’ה החילונים שרוצים לשבת ולשחק פלייסטיישן או ללמוד במחשב?"
"אז החילונים שיחקו במחשב בשקט ונתנו לדתיים לסיים את התפילה, וכשהם סיימו – הם פינו את השולחנות וסידרו אותם למקרה שיהיו חבר’ה שירצו לשים עליהם מחשב ולשחק. זו הייתה הרמוניה, והכל היה בכבוד הדדי, בלי רעש, בלי צלצולים, הכי פשוט והכי מכבד”.
קלצהנלדר אינו יכול להימנע מהשוואות למצב שהיה כאן לפני המלחמה: “ביום הכיפורים של 2023, רגע לפני שהעולם התהפך עלינו, החברה הישראלית הייתה מפורקת. אני זוכר שראיתי את הריב בין החילונים לדתיים בעניין התפילה בחוץ, וזה שבר את ליבי. הרגשתי שזה חורבן הבית.
לא הבנתי למה כל אחד לא יכול לבוא לקראת השני, ולהסתדר. אותם אנשים שרבו התאחדו בשבעה באוקטובר ובאו לזרוק לנו על הטנק סיגריות וסנדוויצ’ים ולהרעיף עלינו אהבה.
לא היה אכפת להם אם אני דתי ואם נימי חילוני. אחד הדברים הקשים לי במלחמה היה לחזור הביתה ולראות שיש עדיין הפגנות ופילוג, בניגוד לאווירה הטובה שחוויתי במילואים. זה אחד הדברים שהובילו אותי ואת נמרוד להשתתף במיזם ‘צמד ברזל’”.
מעבירים את השרביט
“המטרה של בני ושלי ב’צמד ברזל’ היא לחנך את הדור הצעיר שאפשר אחרת, שלא חובה להיות מפולגים”, מוסיף עמיר. “אנחנו מציגים את הערכים כפי שחווינו אותם במילואים ומלמדים את הצעירים שלא משנה אם יש לך דעה פוליטית אחרת, מוצא אחר, זהות מינית אחרת – כולנו חברים.
"אני אתן את החיים שלי בשביל החברים שלי מהמילואים. אנחנו לא רוצים לחזור למה שהיה פה לפני 7 באוקטובר. לצערי, האחדות שהייתה בתחילת המלחמה התמסמסה די מהר ואנחנו רוצים להחזיר את הרעות שאבדה”.
חוץ מהעברת המסר החשוב, ההרצאות נותנות לכם משהו, באופן אישי?
קלצהנלדר: “אני מרגיש שתמיד כשאני מספר על החוויות שלי זה נותן לי עוד נקודת מבט, עוד איזו הבנה שמתיישבת אצלי בראש, בעיקר אחרי דבר כזה מטורלל כמו 'חרבות ברזל', שאני עדיין מחכה שמישהו יצבוט אותי ויגיד לי שזה לא קרה בכלל".
מוסיף לספר כי "נכון שאנחנו מספרים לבני הנוער את סיפורי האקשן על היריות וההפגזות, אבל מה שאנחנו מדגישים הוא דווקא הרגעים היותר אינטימיים ורגועים בתוך המלחמה. שגרת מלחמה, כמו לישון כפיות עם נמרוד בתוך האוהל".
"שגרת המלחמה יותר משמעותית מהמלחמה עצמה, והשיחות עם בני הנוער מאוד עוזרות לי להבין את זה. פיצוצים ויריות זה סקסי, אבל חשוב לדבר גם על איך נימי ואני מצליחים להיות חברים טובים בתוך השגרה המטורפת הזו”.
יש שאלה מתקילה שבני הנוער שאלו אתכם?
עמיר: “כן, כמה כסף אנחנו מקבלים בשביל להילחם” (צוחק). קלצהנלדר: “האמת, יש שאלה שאנחנו שואלים אותם – ‘מה לדעתכם אתם צריכים לעשות כדי שהאחדות תישאר?’. אנחנו רוצים שהאחדות תהיה לא רק במילואים, אלא במציאות היומיומית. אנחנו אומרים להם שזו לא הרצאה, אלא העברת השרביט אליהם כי הם הדור הבא והם אלו שיכולים לחולל את השינוי”.
עמיר משיב: “אני תמיד אומר להם שזה בסדר לא להסכים על הכל, אבל צריך לקבל כל דעה, גם אם היא שונה משלך, ותמיד חשוב להקשיב זה לזה ולכבד. ככה בונים אמון אמיתי”.
קלצהנלדר מוסיף ומסכם - “בסוף, הסיפור הוא שאם לא נלמד לחיות אחד עם השני, אנחנו נהיה האויב הכי גדול של עצמנו. כל מי שמכה אותנו, אנחנו נאכל אותו, אבל אם אנחנו לא באמת נלמד לחיות זה עם זה, למרות כל השוני והמחלוקות, אין לנו תקווה. מוכרחים לשמור על התקווה הזו כי היא הכוח שלנו”.