אזרחים רבים, התאספו הבוקר בפעם השלישית בכיכר החטופים בתל אביב כדי לחגוג את שחרורם הצפוי של ארבל יהוד, אגם ברגר וגדי מוזס, יחד עם חמישה אזרחים תאילנדים, לאחר 482 ימים בשבי חמאס. המעמד, המרגש והטעון, משך אליו אנשים שהגיעו להביע תמיכה ולחלוק את תחושת ההקלה והתקווה.למרות שזהו יום עבודה רגיל, רבים מהמשתתפים בחרו לעזוב לזמן קצר את מקום עבודתם ולהגיע לכיכר, מניפים דגלים ושלטי חטופים.
רחל אברהם, בת 31 שעובדת בסמוך והגיעה לכיכר שיתפה: "ברגע ששמעתי את החדשות, התקשרתי למנהל שלי ואמרתי לו שאני חייבת לצאת. זה לא סתם עוד יום. כל פעם שאני חושבת על המשפחות שסוף סוף הולכות לחבק את יקיריהן, אני מתרגשת מחדש. אי אפשר להישאר אדיש". אבי, בן 42 עובד בבניין סמוך לקריה הוסיף: "הגעתי לשעה קצרה, ישר מהעבודה. המנהלת שלי אמרה 'קדימה, לך'. היא הבינה שזה רגע היסטורי. כולנו מרגישים חלק ממשהו גדול יותר".
הרגע המרגש, היה כאשר הופיע הסרטון של ארבל יהוד וגדי מוזס הולכים על הרגליים ומתחבקים רגע לפני השחרור, החלו מחיאות כפיים וחלק מהאנשים החלו לדמוע בהתרגשות כך גם כאשר העלו את אגם ברגר על במת החמאס בעזה והעלו אותה על רכב הצלב האדום.
פיני בלילי שהגיע אף הוא לכיכר והחזיק תמונות של שלושת המשוחררים אמר: ״מתחילת המלחמה בעצם אני מאוד פעיל בכל מה שקשור עם החטופים, בחודש האחרון, מאז שהתחילה החזרה של החטופים וגם ביום שבת, גם היום גם מתכונן להגיע ביום שבת הקרוב ועד אחרון החטופים אני מתכונן להיות פה ולעזור ולתרום מהמעט שאני יכול.
אני מרגיש עכשיו צמרמורת שאני רואה אותם משתחררים, אבל זה לא נגמר לא נגמר, לא היום ולא ביום שבת ולא בפעימה הקרובה עד שכל השלושים שלושה יגיעו אסור לשכוח שיש לנו בסופו של דבר עוד חטופים רבים בשבי ואסור לשכוח אותם, חיים, מתים, פצועים בכל סיטואציה כזאת או אחרת צריכים להחזיר את כולם לפה״.
שירה, סטודנטית מתל אביב, ויתרה על כל הלימודים הבוקר כדי להשתתף בחגיגה: "אני מגיעה לכאן כמעט כל שבוע כבר יותר משנה. היום זה שונה, היום אנחנו חוגגים. אבל אסור לשכוח שהמאבק עוד לא נגמר. יש עוד משפחות שמחכות. אנחנו נמשיך להגיע עד שכולם יחזרו."
לצד השמחה הגדולה, נשמעו גם קולות של דאגה ותקווה להמשך. "אני שמחה בשביל המשפחות שמקבלות היום את יקיריהן," אמרה תמר, פעילה חברתית. "אבל הלב שלי עם אלה שעדיין מחכים. אנחנו לא יכולים לנוח עד שכולם יחזרו הביתה".
"המקום הזה הפך לסמל של אחדות ונחישות", אמר עמוס, פרצוף קבוע בכיכר. "כשאתה רואה אנשים מכל קצוות החברה הישראלית מתאספים כאן יום אחר יום, אתה מבין שיש דברים שמאחדים אותנו יותר מכל מה שמפריד בינינו".
בינתיים, אנשים ממשיכים לזרום לכיכר. "זה לא עניין של ימין או שמאל," סיכמה מיכל ברקת, תושבת תל אביב. "זה עניין של ערבות הדדית, של להיות עם אחד. היום אנחנו מקבלים חלק מהמשפחה הביתה, ואנחנו לא ננוח עד שכולם יחזרו".
דני מירן, אביו של עומרי מירן הגיע גם הוא לכיכר עומד ומסתכל על המסך מרוגש, כאשר אנשים ניגשים אליו ואומרים לו בקרוב אצלך. אני מרגיש מעולה. חלק מבני המשפחה שלנו חוזרים. כי בעצם משפחות החטופים בתקופה הזאת נהיינו משפחה אחת ואני חושב שחלק מאיתנו גם משפחה לחיים, אז כל אחד שחוזר הוא אחד מאיתנו ואם הוא אחד מאיתנו אנחנו שמחים כאילו היה בן שלי אני מתרגש מאוד ואני מדחיק את כל שאר הדברים ומנסה לשמוח את שמחת היום״, המרדני והוסיף באשר לגדי מוזס בין ה-80 שנראה הולך על רגליו, ״אני תולה תקוות כי אם גדי שרד בגיל הזה אני מאמין שהבן שלי ישרוד אבל מי יודע באיזה תנאים זה היה באיזה תנאים הוא היה ואני מקווה שלא רק ישרוד אלא כשהוא יחזור הוא יחזור עם ראש על הכתפיים אני מאוד אופטימי״, לדני היה מסר לקראת יום שני הקרוב שאמורות להתחדש השיחות על המשך העסקה: ״אני לא כל כך אופטימי אבל מאוד מאוד מאוד מבקש שבעצם התחילו את השיחות אני יודע אבל שהתחילו אותם ואני מקווה שלא ייוותרו על עסקה בפעימה אחת, לא יאפשרו שיקום עזה מחדש ללא החזרת כל החטופים ולא יאפשרו העברת כספים מקאטר לחמאס ללא החזרת כל החטופים אלה מנופי הלחץ היחידים שנשארו לנו בעצם זה מה שנשאר״.