השנה האחרונה הייתה לא פשוטה בכלל עבור כל עם ישראל ובפרט עבור נוער בסיכון שמתמודד עם קשיים אישיים עוד מלפני תקופת המלחמה. ארגון "אלאור" לבני נוער בסיכון מציג את הקשיים, החששות והטריגרים של נערים ללא עורף משפחתי בשנה החולפת, ומה קורה כאשר הצוות שמלווה אותם ומהווה עבורם משפחה וחיבוק חם נאלץ לעזוב למילואים.

אורי, חניך בארגון "אלאור" בפנימיית הפרדס בפרדס חנה, מספר על הקושי והתתמודדות: "אני מאוד מחובר למדריכים בפנימייה. מאז החלה המלחמה ורוב הצוות יצא למילואים חווינו הרבה החלפות של מדריכים וטלטולים. זה היה לנו קשה כי עד שהתחברת לאדם מסוים הוא הולך ומגיע מישהו שמחליף אותו וזה קשה להתרגל לשינויים האלה. אנחנו מתגעגעים אליהם וכשהם במילואים תמיד קיים חשש לשלומם. השינויים השפיעו עלינו, יש נערים שמרשים לעצמם להתפזר, אם זה התנהגותית או חברתית, המעטפת היציבה חסרה".

מרבית הנערים בפנימייה בגילאי 13-18 מגיעים מבתים ללא עורף משפחתי, רובם הגיעו עם קשיים מהבית, הורים שלא במסוגלות הורית, חלקם במוסדות גמילה וחלקם בבתי מאסר. בשל המצב איתו התמודדו אותם נערים עוד מלפני הפנימיה רובם חווים חרדות נטישה שמלוות אותם עד היום והמצב בו הצוות שלהם יוצא למילואים משחזר להם את החוויה שחוו בתור ילדים כאשר המבוגר האחראי עליהם בא והולך והם לא יודעים איך ומתי יחזור והחשש התמידי מלווה אותם בכל יום.

"ישנם נערים שאין להם לאן לחזור, והם נשארים בארגון בשבתות ומקבלים את המעטפת החמה אך אין ספק שהם עוברים חוויה לא קלה כאשר הצוות שהיו רגילים להישאר איתו והיה עבורם כבית יצא למילואים והם נשארים עם אנשי צוות אחרים שמחליפים אותם." מספר ברוך טסמה, רכז הפנימיה.

יניב, חניך בפנימיית הפרדס יחגוג החודש 18 והוא כבר שלוש שנים בפנימייה בארגון "אלאור". הוא הגיע כנער עם בעיות חברתיות קשות, רקע משפחתי מסובך ומאוד בודד, הכניסה לפנימיה הייתה עבורו נקודת מפנה בחייו ויחד עם כל השינויים הטובים שעבר התקופה האחרונה החזירה אותו להתמודד מחדש. 

"כשקיבלתי את ההודעה שהרבה אנשים הולכים למילואים היה לי מאוד קשה, אנשים שאני אוהב והייתי צריך אותם לא היו שם בשבילי כי יצאו למילואים. הרכז שלנו יצא למילואים גם כן והוא היה בשבילי דמות אב, אני מסתכל עליו כאבא שמסכן את חייו להגן עלינו ועל המדינה שלנו. הקושי הוא בעיקר בחוסר תקשורת, חוסר וודאות, חוסר בכתף התומכת. לאחרונה חלק מהצוות חזר לכמה שעות והתפרקתי, ידעתי שאחרי כמה שעות הם יצטרכו לחזור לתקופה ממושכת ולא ידועה." משתף יניב.

"איבדתי שני חברים שטבח בשבעה באוקטובר, אני מנסה להדחיק את הקושי, אני יודע שאין לי אותם יותר וגם הצוות שהיה בשבילי משפחה פתאום נעלם לי. אבא שלי ברח לחול לפני מספר שנים, וגם מי שהיה עבורי דמות אבא – יצא למילואים", הוא מוסיף. 

אין ספק שהקושי בא לידי ביטוי גם כלפי אנשי הצוות שיוצאים למילואים. עבור אותם אנשים שיש להם משפחה וילדים אותם נערים הם ילדים נוספים עבורם והקושי הוא כפול. רומן הר נוף בן 40, מפקד ולוחם ביחידה מיוחדת, החל לעבוד לפני מספר שנים בארגון "אלאור" לנוער בסיכון ונמצא במילואים מאז שבעה באוקטובר.

רומן מלווה נוער בסיכון בפנימיית הפרדס משתף את נקודת המבט שלו "אנחנו המשפחה האלטרנטיבית של הנערים הללו. אותם נערים חוו וחווים את כל מה שנער שההורים שלו מתגרשים או המשפחה מתפרקת חווה אבל אצלם זה פי כמה וכמה. כשחזרתי ממילואים וקפצתי לבקר אותם הרגשתי חיבוק חם וגדול יחד עם הודיה גדולה על שחזרתי. הם כמו הילדים שלי ואני דואג להם כמו שאני דואג לבנות שלי. חשוב שידעו מה הם עוברים בתקופה כזאת עבור נערים בגילאים שלהם השינויים הללו לא פשוטים בכלל".

העובדה כי כאשר הצוות שנמצא במילואים יוצא להפוגות הוא מגיע קודם כל לפנימייה על מדים עוד לפני שנסעו לבית ולמשפחה מציג את האהבה, החיבור והקושי המשותף ששני הצדדים חווים בתקופה מטלטלת שכזו. האהבה והחיבוק שהצוות מקבל מהנערים הללו מחזק אותם להמשך הלחימה.