בכיכר החטופים בתל אביב, הזמן עצר מלכת. זה היה עוד בוקר של יום עבודה רגיל, אבל לא באמת. הרחובות שמסביב הכיכר התמלאו אנשים, חלקם יצאו ממשרדיהם, אחרים דילגו על פגישות או שיעורים. כולם הגיעו לכאן, אל המקום שהפך לסמל, כדי לחזות ברגע שרבים כל כך חיכו לו – הרגע שבו שלושה חטופים, ארבל יהוד, אגם ברגר וגדי מוזס, עושים את דרכם הביתה אחרי 482 ימים בשבי חמאס.

האוויר היה רווי מתח ורגש. השמש זרחה כרגיל, התנועה בכבישים נמשכה, אבל בתוך הכיכר התחושה הייתה שונה – תחושה של משהו גדול מהחיים, דגלי ישראל התנופפו, ידיים אחזו שלטים עם תמונות החטופים, ורבים פשוט עמדו שם בשקט, סופגים את הרגע, מפחדים לנשום, שמא משהו ישתבש.

ואז, זה קרה. על המסכים הופיעו התמונות – ארבל יהוד וגדי מוזס הולכים על הרגליים, מגיחים מתוך החשכה המזרח תיכונית, מלווים על ידי חמושים. הם נראים רזים יותר, תשושים, אבל הם הולכים. הם חיים.

רעש של מחיאות כפיים התפרץ בכיכר, כמו גל שנבנה במשך חודשים והתפרק ברגע אחד. אבל בתוך השמחה הסתתרה גם חרדה. כמה מהנוכחים כיסו את הפנים בידיים, אחרים לפתו שלטים בכוח. לא היה מדובר בשחרור מלא, אלא במסע מסוכן אל עבר החופש. אנשים צפו במסכים בעיניים קפואות, מנסים לזהות כל פרט קטן – האם הם נראים בסדר? האם מישהו בסביבתם מאיים עליהם? הדקות נדמו לנצח.

הרגע שבו ארבל וגדי נמסרו לצלב האדום היה דרמטי במיוחד. אי אפשר היה שלא להרגיש את המתח, את האיום שריחף מעל הסיטואציה. הכיכר, שבימים רגילים הייתה הומה קולות של מחאה או נאומים, הפכה לשקטה להחריד. אנשים נשמו בנשימות קטנות, עיניהם מרותקות למסכים, נצמדים לכל תנועה של המשוחררים, לכל צעד שהם עושים בדרך אל הרכב. וכשסוף סוף הם נכנסו לתוך כלי הרכב שהוביל אותם הרחק מהסיוט הארוך – פרצה אנחת רווחה קולקטיבית, מעין נשיפה של הקלה, אך כזו שטומנת בתוכה גם כאב גדול.

כי לצד השמחה הגדולה, אי אפשר היה להתעלם מהעובדה שהמאבק עדיין רחוק מסיום. עדיין נותרו שם, בעזה, 82 חטופים נוספים. 82 משפחות שיודעות שהן עדיין תקועות בתוך אותו סיוט מתמשך. בכיכר, בין הדגלים והשלטים, ניתן היה לראות גם את הדמעות שלא היו רק של שמחה. היו שם אנשים שחגגו – אבל גם כאלה שנשארו עם מבט מלא ציפייה.

משפחות החטופים שנותרו בשבי היו שם, דיברו אל ההמון, אך בעיקר אל הממשלה, אל מקבלי ההחלטות, אל כל מי שמסוגל להקשיב. “זה רגע מרגש, רגע של תקווה,” אמרו, “אבל הוא חייב להיות רק צעד ראשון. העסקה הזו, שהתקבלה באומץ, היא לא הסוף – היא הדרך. חייבים להמשיך, לא לעצור, לא לשכוח, לא להרפות. עד החטוף האחרון”.

ואולי זו המהות של הכיכר הזו. היא הפכה לבית עבור רבים – מקום של מחאה, של תקווה, של כאב ושל אחדות. האנשים שמגיעים לכאן מדי שבוע, מדי ערב, באים לא רק להזדהות, אלא גם להזכיר לעצמם ולעולם: המאבק הזה גדול מכולנו. הוא חוצה דעות פוליטיות, מעמדות, גילאים. כי בסופו של דבר, אין דבר בסיסי יותר מהרצון לראות כל חטוף חוזר הביתה.

גם כשאנשים החלו לעזוב את הכיכר, גם כשהאורות התעמעמו, היה ברור שזה לא באמת נגמר. ההמונים יחזרו, המאבק יימשך, והשמות שלא שוחררו עדיין ימשיכו להדהד. השמחה היום אמיתית, אבל היא חלקית. יש עוד כל כך הרבה עבודה לעשות.

וכך, בין מחיאות הכפיים לדמעות, בין התקווה לפחד, הכיכר נותרה סמל. סמל לתקווה, סמל לכאב, ובעיקר – סמל להבטחה אחת פשוטה: לא נפסיק. לא ננוח. לא נשתוק.
עד החטוף האחרון.