"חשוב לי להעמיד דברים על דיוקם: בתקשורת נהגו מדי פעם להגדיר את אמא שלי כ’סמל השכול’, בגלל שהיא איבדה במלחמות את בעלה, את בנה ואת נכדה, הבן שלי, אבל לא – היא סמל החיים, וחשוב לי שיקראו לה ‘סמל החיים’", מבהירה ורד וספי צברי, בתה של שרה וספי ז"ל שהלכה לעולמה בסוף השבוע האחרון בגיל 85 לאחר מאבק במחלת הסרטן.
“משמעות החיים קיבלה אצלה ממד נוסף, למרות השכול", מסבירה וספי צברי. “כאם שכולה בעצמי אני יכולה לומר לך שהבחירה שלי בחיים, הרבה בהשראת אמא שלי, היא מתוך הערכה לבן שלי ולכל החיילים שלחמו ונהרגו כדי שאתה ואני נוכל להמשיך לחיות פה. הכאב הוא כאב עצום, ובגלל שהוא כל כך עצום, יש הערכה לכל בוקר, לכל שעה ולכל דקה שאנחנו חיים. החיים נהיים יותר חשובים. אם אני לא אהיה שמחה, ואם אני לא אבחר בחיים, אז למה ארנון, הבן שלי, נהרג? למה אבא שלי נהרג? למה אח שלי נהרג? יש בחירה בחיים, שהיא גם פקודה".
לא שידרה חולשה
ב־16 באוקטובר 1973, במלחמת יום הכיפורים, נפל בעלה של שרה וספי, סא"ל יואב וספי ז"ל בן ה־33, שהסתער בראש יחידת השריון שלו על עמדות ארטילריה של הצבא הסורי בתל כודנה. על לחימתו הוענק לו עיטור העוז. כעשור מאוחר יותר, ב־8 במאי 1983, נפל בלבנון בנם של שרה ויואב, רב"ט ארנון וספי ז"ל בן ה־19.
ארנון, לוחם בחטיבת הצנחנים, נהרג כשהנגמ"ש שבו נסע התהפך באזור הלחימה, לא לפני שהוא הספיק לתת פקודה “היכון להתהפכות" ובכך הציל את חיי חייליו. ב־20 בנובמבר 2023, בקרב בצפון רצועת עזה במלחמה הנוכחית, נפל נכדה של שרה ובנה של ורד, סרן ארנון משה אברהם בנבניסטי וספי ז"ל בן ה־26, קצין בסיירת גבעתי.
למרות האובדן שהיכה בה פעם אחר פעם, המשיכה שרה וספי, תושבת יסוד המעלה, לפעול למען אחרים, לזקוף ראש ולחייך. “אמא שלי הייתה בן אדם מאוד מחבר, בין כל הקצוות", בתה מספרת. “היא ידעה שכל אדם שונה מהאחר, וידעה לראות את השוני וגם את המשותף ולחבר בין כולם. בדיוק כמו שהיא חיברה בינינו, בני המשפחה. אמא שלי הייתה מאוד חזקה, בעלת השפעה, עשתה הכל כדי לתת ולא הייתה במקום של התמסכנות ובכי על קשיי החיים שלה. היה בה משהו מלכותי".
גם חיה מושקא הראל, נכדתה של שרה, בתה של ורד ואחותו התאומה של ארנון ז"ל, מדגישה את יכולת החיבור של סבתה: “לא היו אצלה המושגים ימין, שמאל, חרדי, חילוני, ואנחנו רואים את זה בשבעה – כולם באו לנחם וכל אחד היה בטוח שהיא מחזיקה בדעות שלו. כשגילו שהיו לה דעות קצת אחרות, היו בהלם. היא הייתה מוצאת תמיד את השיח המשותף והמכבד עם כל אחד, שזה משהו שכולנו צריכים ללמוד, בייחוד בימים אלו. אם נלמד לראות כמותה את האחר בצורה כל כך מכבדת, תהיה לנו מדינה טובה".
וספי צברי לא משה ממיטתה של אמה במהלך החודש האחרון, כשהייתה מאושפזת במרכז הרפואי זיו בצפת. “למרות שהיא הייתה באמת בכאבים חזקים, בכל פעם שמישהו בא לבקר אותה היא אזרה כוחות, דיברה אליו וחיזקה אותו, התעניינה בו ולא בעצמה. היא נתנה את המקום לכל מי שהיה מולה. זו הייתה אמא שלי", אומרת הבת.
שרה וספי (לבית מזרחי) נולדה למשפחה שורשית של חקלאים, ממייסדי יסוד המעלה. הוריה טיפחו באדמות עמק החולה מטעי נשירים. קובי, אחיה התאום, ניהל את המשק המשפחתי ויוסי, אחיה הצעיר, כיהן לימים כראש המועצה המקומית יסוד המעלה. “אמא, ילידת 1939, הייתה צברית אסלית והילדות שלה עברה על שפת אגם החולה", מספרת וספי צברי. “היא דיברה תמיד בנוסטלגיה ובחיוך על הילדות שלה. במהלך לימודיה בתיכון החקלאי בנהלל היא פגשה את אבי, יואב וספי, שעלה ארצה מאיראן. היא הייתה אהבת הנעורים שלו, והוא שלה, אהבה שהפכה לאהבת חיים".
באמצע שנות ה־60 עברו שרה ויואב עם ילדיהם הקטנים להתגורר בקיבוץ נחל עוז. בסוף אותו עשור החליטו לחזור ליסוד המעלה, שם התגוררה שרה וספי עד יומה האחרון. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים נשלח כוח הטנקים שעליו פיקד יואב לבלום את הסתערות טורי השריון הסוריים. עשרה ימים לאחר פרוץ המלחמה הוא נהרג.
“פתאום אמא שלי מצאה את עצמה מטפלת לבדה בשלושה ילדים", משחזרת וספי צברי. “באחי הבכור ארנון, בי ובאחי הצעיר עינב. הייתי בת 7 אז. אמא עבדה באותה תקופה כאחות במושבה ורצה בין העבודה ובין הטיפול בנו. היא הייתה כל כך חזקה, ולא שידרה לנו שום חולשה או רגעי שבר. אחרי שאבי נהרג, אחי ארנון תפס את הפיקוד. למרות שהיה גדול ממני רק בשנה וחצי הוא לקח על עצמו את התפקידים של אבא".
ב־1983 נהרג ארנון וספי. “אני זוכרת שבשבעה על ארנון אמא שלי לא יכלה לזוז", מספרת וספי צברי. “הגב שלה היה תפוס לגמרי, היא סבלה מכאבי תופת. אם לומר את האמת, אני באותה תקופה הייתי בת 17 והתמודדתי על ידי בריחה מהמושבה. התמקדתי באמנות ודי הייתי בבועה משלי".
האסונות המשיכו לפקוד את המשפחה המורחבת בהיקף בלתי נתפס. ב־1984, שנה לאחר נפילת בנה, נהרג בן דודה של שרה, רב"ט ניר מזרחי ז"ל, בתאונה מבצעית בלבנון. ב־1987 נהרג טוראי עמרי בן־זכרי ז"ל, בנו של בעלה השני של שרה, יעקב בן־זכרי, בתאונת נשק במוצב על גבול לבנון. ב־1988 נהרג אחיינה של שרה, סגן אורי מעוז ז"ל, בהיתקלות עם מחבלים בדרום לבנון. וב־2013 טבעה למוות מנוחה רחל, נכדתה של שרה, בתו הפעוטה של בנה עינב, כשנפלה לתוך קיאק שהתמלא במי גשם ולא הצליחה לקום.
כל הנכדים העריצו
מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל נרתמו שרה וספי ובתה ורד לבשל לחיילי צה"ל בצפון. ב־20 בנובמבר 2023, יום אחרי יום הולדתה ה־84 של שרה, נפל נכדה ארנון בעזה. “כל הנכדים של אמא שלי העריצו אותה, והרגישו חופשי לספר לה את כל הדברים הכי פרטיים", מגלה וספי צברי.
“אבל אני חושבת שעם ארנון בני, שקרוי על שם אחי ז"ל, היה לה קשר מיוחד. הוא קיבל ממנה אקסטרה תשומת לב. יום לפני שהוא נהרג, ארנון אמר לי: ‘אמא, אני לא אוכל להגיע ליום ההולדת של סבתא כי אנחנו בדיוק נכנסים ללחימה בעזה, אז אני אשלח לה הודעה’. בהודעה ארנון כתב לה: ‘סבתא אהובה, זו הפעם האחרונה שאני מתקשר’. הוא התכוון לזה שהוא מתקשר בפעם האחרונה לפני הכניסה ללחימה, ויצא שזו באמת הייתה הפעם האחרונה".
איך היא התמודדה עם האובדן הזה?
וספי צברי: “אני חושבת שמולי היא העמידה פנים כדי לחזק אותי. אחד הדברים הכי קשים לכל אמא זה לראות את הבן או הבת שלה סובלים. היא חזרה על זה שעכשיו היא חווה לא רק את הסבל האישי שלה, אלא גם את הסבל שבלראות את הבת שלה סובלת. אני התמקדתי בלחזק אותה ובלהיות איתה".
חיה מושקא הראל: “אחרי שאחי התאום נפל, הייתי פעילה עם סבתא שלי במסגרת פורום המשפחות השכולות, ונפגשנו עם פוליטיקאים כדי להגיד שאנחנו רוצים שהם יילחמו עד הסוף. סבתא דרשה את זה. היא פגשה את ביבי נתניהו ואמרה לו שהיא איבדה את בעלה, את בנה ואת נכדה ושהיא רוצה שהמלחמה הזו תמוטט את האויבים אחת ולתמיד כדי שהיא לא תצטרך לאבד עוד בני משפחה".
וספי צברי: “אמא שלי ואני היינו בדעה שצריך להכניע את האויב אחת ולתמיד ולא להשאיר אותו במצב שהוא יוכל להתגבר ואז לחזור ולתקוף אותנו. צריך להילחם עד הסוף בלי לעצור. בשביל זה אבא שלי, אחי והבן שלי נלחמו ונהרגו. אמא הייתה בן אדם של שלום, ממש לא הייתה בן אדם פוליטי, אלא תמיד ראתה את הטוב שבאחר. אבל העניין פה הוא לא לתת לאויב לזקוף ראש בשנית".
במשך למעלה מ־40 שנה עבדה שרה וספי כאחות בכירה ואף ניהלה מחלקות בבית החולים זיו. בחודשיה האחרונים שכבה במיטת בית החולים שהיה מפעל חייה. “היא קיבלה המון אהבה מהצוות, גם מאלו שזכרו אותה וגם מאלו שלא הכירו אותה אבל שמעו על סיפורה. גם מנהל בית החולים מאוד העריך אותה ועטף אותה באהבה בימיה האחרונים", מציינת וספי צברי. “עד יומה האחרון היא סימלה את החוזק והחוסן בחיים. גיבורה אמיתית".
