הבוקר היה קשה במיוחד בקיבוץ ניר עוז. חברי הקהילה יצאו למחאה שקטה בכרמי גת, שם הקהילה מתגוררת בימים אלו. הם ענדו מדבקות של לבבות שבורים על החולצה. הקהילה מנסה לעכל את המציאות הבלתי נתפסת – החזרת ארבעת החטופים החללים מבני הקיבוץ.
תחושת האבל המתמשך עוטפת את הקיבוץ, כאשר התקווה שהייתה קיימת, גם אם קלושה – לראות את היקירים חוזרים בחיים, התפוגגה באחת. אם עד כה, פעימות השחרור התמקדו בחטופים חיים, הרי שהפעם המציאות טופחת על פניהם של התושבים בצורה הכואבת ביותר.
אילי, תושבת ניר עוז, מסבירה את התחושות הקשות השוררות בקהילה: "אנחנו פה כל בוקר, ואנחנו לא נוותר באף יום. צריך להחזיר את כולם. יש לבבות שבורים והמון עצב, ויש גם זעם – כי רצינו לראות אותם בחיים, והיינו יכולים לראות אותם בחיים. אנחנו עדיין מחכים לזיהוי רשמי, אבל דבר אחד ברור - הזלזול בכבוד המשפחות חייב להיפסק. זה יום עצוב, וגם היום יש חטופים בגיהינום".
גם זיו שלו, תושבת הקיבוץ, שותפה לתחושות הכאב וההחמצה: "תחושות קשות מאוד. אנחנו מחכים לזיהוי ודאי, לא ממהרים להביא בשורות בעצמנו, אבל הלב כואב וכבד על כל חלל שחוזר. מאז אתמול אנחנו מחכים לזיהוי כדי שנוכל לספר לילדים שלנו. אנחנו מזילים דמעות כבר שעות, אבל גם אם יהיו עוד ימים כאלה – כולם צריכים לחזור. זה מה שיסגור את המעגל לקהילות ולמשפחות".
עבור גל גורן, דור שלישי בקיבוץ, שהוריו נרצחו באותו יום נורא, התחושה קשה שבעתיים. אביו, אבנר, נחטף ונרצח, וגופתו אותרה בישראל כעבור 11 ימים. אימו, מיה, נחטפה לעזה, וגופתה הוחזרה רק ביולי האחרון.
"זה יום קשה עבור הקהילה של ניר עוז", אומר גורן. "ניר עוז כבר עומדת בלי השישה שצפויים להצטרף לרשימת 57 הנרצחים, ועוד ארבעה על 61 נרצחים. בסופו של דבר, ההרגשה הכללית הייתה צפויה אחרי הפרסום המשמח של השישייה שכן חוזרת חיה. אבל זה לא היה אמור להיות או-או. כולם נחטפו חיים, וכולם היו צריכים לחזור חיים. זה היה יכול לקרות".
גורן מצביע גם על התחושה המחלחלת בקרב רבים בקהילה, כי ייתכן והיה ניתן לעשות יותר: "היו לנו חודשים להחזיר אותם. ורק על זה – עוד לפני שנדבר על מה שקרה בשבעה באוקטובר – נצטרך ועדת חקירה שלמה. צריך ועדת חקירה כוללת – על כל 20 השנים שקדמו ליום הארור הזה, על השביעי עצמו, ועל כל הימים שעברו מאז. כל כך הרבה חטופים שהיו צריכים להיות פה, כל כך הרבה חיילים שנפלו".
האווירה בניר עוז הבוקר היא של עצב כבד, לצד תחושת זעם והחמצה. רבים מהתושבים מתקשים לעכל את המציאות, בעוד אחרים דורשים חשבון נפש והבנה כיצד אפשר היה לפעול אחרת.
"העיקר עכשיו הוא לסיים את הסיוט הזה ולהחזיר את כולם הביתה – חיים או חללים", מסכמת אחת התושבות. "אין יותר מקום לדחיות או להבטחות ריקות. זה הזמן לפעול".
