ארבעה דורות של ההתיישבות הציונית בנגב המערבי נוסעים היום באיטיות על כבישי האזור. תהלוכה שקטה, מצמררת, שמספרת את סיפור חיינו כאן.
חלל אחד – ממקימי קיבוץ נחל עוז בשנות החמישים, דור שהפריח את השממה ובנה יישובים כנגד כל הסיכויים. אמא אחת – צעירה בשנות השלושים לחייה, שבכל כוחה ניסתה להגן על ילדיה. שני תינוקות – שכולנו ייחלנו שישובו אלינו חיים, אך הוחזרו בארונות, והשאירו אחריהם חלל שלא ניתן למלא. דור נוסף – של חיילים ושוטרים צעירים, עומדים בגשם, מצדיעים בדממה לארונות של אזרחים, אחיהם למולדת.
זה אחד הימים הקשים ביותר מאז אותו בוקר נורא של 7 באוקטובר. זהו יום שבו המציאות הישראלית טופחת על פנינו שוב ושוב – אין גבול לאכזריות האויב, אין גבול לכאב שלנו, אך גם אין גבול לעוצמה של העם הזה. אין גבול לרוח הישראלית.
הרוח הזו היא מה שמחזיקה את ההתיישבות הישראלית בנגב המערבי כבר עשרות שנים. היא זו שהביאה את מקימי הקיבוצים והעיירות הראשונות לעמוד איתן מול תנאי מדבר קשים. היא זו שמניעה הורים לשלוח את ילדיהם לצבא, גם אחרי דורות של מלחמות. והיא זו שמלכדת אותנו היום, כשאנו נאלצים להיפרד משירי ביבס, כפיר ואריאל הקטנים, ועודד ליפשיץ – שהוחזקו חודשים ארוכים בידי ארגון טרור שלא הסתפק בחטיפתם, אלא גם הפך את השבתם למסע תעמולה חולני.
העם הזה ספג אין ספור מכות, אך לא נשבר. עמדנו באתגרים גדולים יותר ונעמוד גם בזה. הכאב גדול מנשוא, הכעס עצום, והמחויבות שלנו – להחזיר את כל החטופים ולוודא שילדינו לא יחוו את הטרגדיות האלו שוב – חזקה מתמיד.
ניסו לרסק אותנו, לשבור אותנו, להפוך אותנו לחלשים. אבל דווקא ביום הזה, כשדורות של ישראלים חולפים בכבישי הנגב המערבי בדרכם האחרונה, הרוח הישראלית בוערת יותר מתמיד. היא לא תיכנע. היא לא תישבר.
