“עיתונאי” ו”לוחם” – אלו שתי המילים שחזרו שוב ושוב מפי אנשי תקשורת שאיתם שוחחתי על עודד ליפשיץ ז”ל, ממייסדי קיבוץ ניר עוז, שנחטף לרצועת עזה ב־7 באוקטובר, נרצח בשבי וגופתו הוחזרה לישראל ביום חמישי האחרון.
ליפשיץ, בן 83 במותו, היה עיתונאי במשך כ־50 שנה בעיתונים “דבר”, “על המשמר”, “הארץ” ו”גלובס”. הוא לקח חלק אקטיבי במאבקים נגד אפליות, למען התנועה הקיבוצית, למען ביטחון ישראל ולמען השלום, והיה טוטאלי וסוער בעשייתו. הכל מעידים כי למען המטרות שבהן האמין הוא נלחם עד הסוף.
מלחמות צודקות
“עודד היה עיתונאי אקטיביסט”, אומר הבלשן רוביק רוזנטל, ששימש בשנות ה־80 רכז מערכת “על המשמר” ועורך המוסף “חותם”. “הוא היה כתב מוביל כל הזמן, השתייך לגזע הזה של עיתונאים עם עמדה, שמובילה אותם לחקור דברים כדי לשנות ולהשפיע. עודד לא היה רק עיתונאי, אלא גם פעיל פוליטי. לדוגמה, בשנות ה־70, כשהממשלה פינתה בדואים כדי להקים את ימית, עודד התנגד לזה והרבה לכתוב בנושא. הוא מאוד ביטא את תפיסת העולם שלו, תפיסה קלאסית של חבר תנועת השומר הצעיר, שלפיה אנחנו יודעים מי האויבים שלנו, אבל צריך לעשות שלום עם האויבים כי ללא סיום הסכסוך ופיוס - לא תהיה תקומה. עודד מאוד האמין בזה. הוא היה אדם שנאבק עד הסוף על האמת שלו. מצד אחד, הוא היה איש של שלום, ומצד שני, איש של מלחמות, אבל מלחמות צודקות, בייחוד כשמדובר בנושאים ציבוריים”.
תן דוגמאות למלחמות שהוא ניהל כעיתונאי.
"אחת המלחמות הבולטות שלו הייתה מלחמת חורמה נגד פרויקט הלביא (מיזם ישראלי לייצור מטוס קרב זול, שבוטל בשנת 87’ - ד”פ). הוא טען שאסור להתקדם עם הפרויקט הזה ושהוא חסר תועלת. מי שהתעצבן מזה היה שר הביטחון לשעבר משה ארנס, שפרויקט הלביא היה הבייבי שלו. אומנם לא קרקעו את הפרויקט בגלל עודד, אבל הייתה לו תרומה גדולה לכך. כעיתונאי עודד היה מאוד אמין. מעולם לא באו אליו בתביעות דיבה. לא ידעתי מה המקורות שלו, אבל הוא היה יסודי וחרוץ".
"מאבק שני, והרבה פחות מוכר, היה פנים־קיבוצי. על אף שעודד חי בתוך הקיבוץ הארצי, הוא יצא בשנות ה־80 למאבקים נגד הנהלת מפעלי התנועה הקיבוצית בטענה שהיא מושחתת. היה לו אומץ. גם אחרי שסיימנו לעבוד יחד נשארנו חברים קרובים וניהלנו שיחות נפש. בשנים מאוחרות יותר הוא ניהל מאבק נגד הקשת הדמוקרטית המזרחית ופרסם נגדה מאמרים בעיתון 'הארץ'. הוא השתגע מזה שאנשי הקשת נאבקים בקיבוצניקים בטענה שאנשי הקיבוצים מקבלים פיצוי כספי עבור הוויתור על קרקע חקלאית. לפעמים הוא כתב דברים חריפים והיו עליי, כעורך, לחצים להשמיט משפטים נוקבים, אבל לא צנזרתי אותו אפילו פעם אחת".
“עודד באמת היה עיתונאי ואדם ללא חת”, אומרת העיתונאית עמית קרטס־בנין, שעבדה לצד ליפשיץ ב"על המשמר" בשנים 1983־1995. “אני הגעתי ל'על המשמר' מהעיר הגדולה, ועודד, שגם הגיע במקור מהעיר וגם היה קיבוצניק, היה גשר בין שני העולמות, כי הקיבוצניקים היו לרוב מסוגרים, ועודד היה אחר. הוא היה מאוד פתוח. הוא היה אדם מאוד תקשורתי, חביב ונעים. אני זוכרת אותו ככותב חד ואמיץ, יותר לוחם באישיותו מאשר עיתונאי. הוא לא פחד מכלום. פעם היה חוק שאסר מפגשים עם אנשי אש”ף, והייתה ישיבה על ספינה בקפריסין עם אנשי אש”ף. אני לא אזרתי אומץ ללכת. ועודד? עודד הלך בלי למצמץ. הוא לא התחשבן. הוא היה לוחם שלום, אבל הוא לא חשב שהפלסטינים נחמדים והוא לא בהכרח האמין להם. הוא חשב שהגעה להסכם איתם יכולה לסיים את הסכסוך ואת המלחמות”.
“אבא שלי היה עיתונאי חוקר, שמאוד דאג למה שנקרא ‘אתיקה עיתונאית’”, מספר יזהר ליפשיץ, בנו של עודד. “הוא לא היה מפרסם שום דבר בלי שהיו לו הוכחות חותכות, והוא תמיד היה פתוח לתביעת דיבה, מה שלא קרה, כי הוא תמיד ידע שהצדק איתו. הוא היה אדם של צדק חברתי. הוא נלחם מעל דפי העיתון בכל פעם שהוא ראה עוולה שנעשתה לשכבות חלשות או לבני מיעוטים, והתייצב תמיד לטובת האזרחים הפשוטים מול הממסד. היה לו צדק ערכי פנימי, והוא נאבק כדי שלא יקפחו אף אחד. הוא היה מייצר דעה מידע רחב ומהמון פרמטרים ומסנתז את זה למאמרים שהוא כתב. הוא הצליח לצפות את העתיד דרך המאמרים שלו”.
חרד לביטחון ישראל
עודד ליפשיץ, יליד מאי 1940, גדל בחיפה. הוא היה חניך השומר הצעיר וסיים את לימודיו בבית הספר הריאלי בחיפה בשנת 1957. אז הוא הצטרף לגרעין נח”ל שהקים את קיבוץ ניר עוז. “אביו, שהיה מהנדס חשמל, היה ניצול שואה שכל משפחתו נספתה בשואה, והוא מאוד השפיע על אבא שלי ועל התפיסה שלו”, מספר יזהר. “הוא הצטרף להקמת ניר עוז בשנת 1957 עוד בטרם מלאו לו 17, ושם הוא הכיר את אמא שלי, יוכבד. בהמשך אבא התגייס לגדוד 50 של הנח”ל המוצנח ולחם בארבע מלחמות, ממלחמת ששת הימים ועד מלחמת לבנון הראשונה”.
לא היו לו אף פעם מחשבות לעזוב את הקיבוץ?
“נהפוך הוא. הוא היה בקטע של להיאחז בשטח חקלאי וללחום עליו. הוא מצד אחד פנה לשלום, ומצד שני היה לוחם וטען שצריך להשמיד את הטרור. אלו לא ניגודים אצלו, אלא דברים שמשתלבים. הוא בחיים לא חשב שלא שווה לחיות בארץ כי אין שלום, אלא שזו הארץ ושצריך לעשות הכל, גם אם זה אומר להסתדר עם מפלצות, כדי לשמור על השטח”.
ליפשיץ, שבין תחביביו היו נגינה על פסנתר וטיפוח גינת קקטוסים מפוארת, עסק בקיבוץ בשלל תפקידים, ביניהם מזכיר, מרכז, גזבר, יו”ר ועדת חינוך ויו”ר כלכלי. במקביל, החל לפרסם מאמרים בעיתונים השונים, בעיקר ב"על המשמר". בשנות ה־70 הוא נעשה פעיל מרכזי במחאה נגד ההתנחלות ברצועת עזה ובסיני. לימים התנדב במשך שנים רבות בעמותת “בדרך להחלמה”, שמתנדביה מסיעים חולים פלסטינים, בעיקר ילדים, לטיפולים מצילי חיים ממעברי הגבול לבתי החולים בישראל.
“הוא ראה בנושא השלום צורך אסטרטגי־קיומי של מדינת ישראל”, מציין יזהר. “הוא חשב שצריך לפתור את הסכסוכים, להשתמש במלחמות כמנוף להסכמים פוליטיים, ולא רק כניסיונות להכריע. היה לו משפט שגור, שאמר שישראל כבר כמעט מכניעה את הטרור משנת 1967. הוא אמר את זה גם בשנת 2020. הוא התייחס לזה שהמבצעים הצבאיים חייבים לשמש מנוף להשגת הסכמי שלום, שיחזיקו לאורך שנים. הוא האמין שאפשר לדבר עם הצד השני בשיח מכבד”.
ב־7 באוקטובר 2023 עודד ליפשיץ ואשתו יוכבד נחטפו מביתם בידי מחבלי חמאס. יוכבד שוחררה לאחר שבועיים וחצי. עודד נרצח בידי המחבלים לפני יותר משנה. גופתו הוחזקה בעזה עד השבתה בשבוע שעבר. “האירוניה היא שהדברים שהוא הכי פחד מהם תקפו אותו באופן אישי”, אומר יזהר. “הוא היה מאוד חרד לביטחון הקיומי של מדינת ישראל”.
אמך אמרה השבוע שאביך נלחם כל חייו למען הפלסטינים, ובסוף הם בגדו בו. על רקע האסון שקרה, אתה חושב שהתפכחתם בעניין הסיכוי לשלום?
“אני חושב שאבא שלי צפה פני העתיד. הוא אמר כבר לפני 10־15 שנה שאם אנחנו נסגור את עזה, ואם לא נהיה מעורבים בתכנים שחמאס מכניס לחינוך הילדים העזתים, אז אנחנו מגדלים מפלצת שיום אחד תתפוצץ. והוא אמר גם שאם אנחנו חושבים שרק בכוח אפשר לעשות את זה, אז יום אחד נגלה שזה לא נכון. הוא צדק, ועדיין אני מאמין בצדקתו זו”.
איך נראו שנותיו האחרונות של אביך?
“בשנים האחרונות הוא היה בעיקר בבית. הוא לא הסתובב הרבה, הוא גידל את הקקטוסים, גידל נכדים, סידר את הבית, ניגן, בנה ותיקן דברים בבית, כתב קצת טורים לכל מיני עיתונים והיה מאוד פעיל בקיבוץ. הוא היה איש עבודה אמיתי”.
המשפחה שלכם עברה רכבת הרים מאז 7 באוקטובר.
“אפשר להגיד שמההתחלה, כשאמא שלי חזרה וגם חנה קציר, שהייתה עם אבי שבועיים בדירה בח’אן יונס, הבנו שהסיכוי שהוא ישרוד – קלוש. הוא היה בדירה במצב קשה, וגסס. בכל יום הידרדר מצבו, וידענו שהסיכוי שהוא יקבל בעזה טיפול רפואי הולם הוא אפסי. הוא סיים את חייו בצורה בזויה, טרגית, לא ראויה. אנחנו מקיימים ביום שלישי את טקס ההלוויה שלו ומודים על זה שהוא בעצם חוזר למנוחת עולמים בבית שלו, בקיבוץ שהוא בין מייסדיו. זו סגירת מעגל שהייתה חשובה לנו מאוד. בחמישי אמורות לחזור כנראה גופות של חללים נוספים, אז אנחנו בתקופה מאוד קשה. אני מקפיד ללכת לכיכר, לחזק את המשפחות, שמזמן הפכו למשפחה שלי, ואנחנו נעים שם בין שמחה גדולה על אלו שחזרו לבין עצב נוראי על מי שנרצחו. חשוב להדגיש שבשלו התנאים להחזיר חטופים, כתוצאה מאותה לחימה של חיילים שהקריבו את חייהם למען ביטחון המדינה, וחובה להחזיר את כל החטופים עכשיו”.
