מאות עולים חדשים מוצאים את עצמם משרתים במילואים, רחוקים ממשפחותיהם שנותרו בארצות מוצאם, אך קרובים לקו החזית. עבור רבים מהם, השירות הצבאי הוא חלק בלתי נפרד מהשתלבותם בישראל, גם במחיר של חיי שגרה קטועים ומרחק ממושך מהיקרים להם. נתנאל דחנו, בן 30, הוא אחד מהם.

דחנו עלה לישראל בגיל 22 מאוקראינה, לבדו. כשהיה בן 24 התגייס לצה"ל ושירת בגולני, כלוחם מא"גיסט. לאחר שחרורו, פנה לקריירה בתחום ההנדסה, אך מאז ה-7 באוקטובר הוא שוב מוצא את עצמו על מדים, שוב ושוב. "מאז שהתחילה המלחמה, אני כבר בסבב החמישי שלי במילואים," הוא מספר. "בהתחלה גייסו אותנו לקו הצפון מול לבנון, אחר כך ירדנו לחודש וחצי לעזה, ואז שוב חזרנו לצפון. בכל פעם כשיש קריאה, אנחנו מתייצבים."

נתנאל מדבר על השגרה שנשברה באחת באותו בוקר של ה-7 באוקטובר. "התעוררתי בבוקר כמו כל אזרח, אבל עד סוף אותו ערב כבר הייתי מגויס," הוא מספר. "מאז, קשה לדבר על שגרה. כל כמה חודשים אני שוב על מדים, אף אחד לא באמת יודע לכמה זמן כל סבב יימשך – לפעמים זה חודש, לפעמים שלושה, לפעמים ארבעה. הכל תלוי במצב."

אך למרות חוסר הוודאות והתקופות הארוכות בחזית, נתנאל מצא לעצמו נקודת עוגן בין השירותים – סמינרי 'שישי שבת ישראלי', ארגון שמלווה עולים חדשים ומספק להם מסגרת תומכת. "כשאתה במילואים, אתה מתרגל לבדידות מסוימת," הוא מסביר, "אבל כשאני חוזר לאחד הסמינרים של שישי שבת ישראלי, אני מקבל תחושה של בית. זה רגע של שפיות, הזדמנות לנשום, לפגוש חברים ולהיזכר למה אנחנו עושים את זה."

שישי שבת ישראלי, בראשות לינדה פרדס פרידבורג, פועל כדי לתת לעולים מסגרת חברתית וקהילתית, במיוחד בתקופות של חוסר יציבות. "הארגון הוא בית חם לעולים צעירים דוברי רוסית," מספרת פרדס פרידבורג. "בכל חודש מתקיימים כ-30 אירועים, סדנאות וטיולים בכל הארץ. אנחנו דואגים שהם ימצאו משמעות, חברים, מקום להשתייך אליו – גם בזמנים קשים."

נתנאל מספר שהסמינרים היו עבורו מקום להתחבר מחדש לזהותו הישראלית והיהודית, ולקבל מעט שלווה בין הסבבים הארוכים של הלחימה. "אני זוכר שיצאתי מעזה ישר לסמינר של שישי שבת במדבריות אילת," הוא נזכר, "עמדתי שם עם המאג שלי – וכפכפים. זה היה רגע מצחיק, אבל גם רגע שהרגיש נכון. לפעמים אתה צריך את השנייה הזו לנשום, לצחוק, להרגיש שאתה עדיין חלק ממשהו גדול יותר."

השירות במילואים מאלץ את נתנאל להתמודד גם עם המרחק ממשפחתו. הוריו נשארו בחרקוב, עיר שספגה הפגזות קשות במלחמה באוקראינה, ואילו אחותו נמלטה לפולין. "זה לא קל לדעת שהמשפחה שלי נמצאת בסכנה ואני לא יכול להיות שם עבורם," הוא אומר. "אבל אני גם יודע שהמקום שלי כאן, בחזית, עם החברים שלי לנשק."

הוא מתאר את התחושה של להיות חלק ממשפחה אחרת – משפחה צבאית. "בחטיבת המילואים שלנו, חטיבת כרמלי 2, ראינו הרבה דברים – היו לנו ניסים, אבל גם נפגעים. אתה יודע שכנראה עוד כמה חודשים שוב תגויס, אולי לצפון, אולי לעזה, אולי למקום אחר. אנחנו לא יודעים, אבל אנחנו תמיד מוכנים."

למרות כל הקשיים, נתנאל מוצא דרכים להמשיך הלאה, גם ברגעים הקשים ביותר. "בסוף, אפשר להתרגל למצב," הוא אומר. "למרות שזה משנה אותך. אתה חושב אחרת, חי אחרת. אבל אנחנו כאן, והחיים חייבים להימשך. אנחנו עושים הכל כדי שזה יישאר ככה".