שעצוב, כששמח, כשמפחיד, כשבטוח, כשכואב וכשקל – הליצן שם כדי להסיח את הדעת, לרומם את מצב הרוח, לעודד ולהצחיק. אולי אפילו לרפא. כשמדובר בליצנות רפואית, זה ממש כך שכן מדובר בתחום טיפולי שמשלב ליצנות והומור במסגרת רפואית במטרה לשפר את הרווחה הנפשית והפיזית של מטופלים.
מאז 7 באוקטובר גבר עומס העבודה גם בקרב הליצנים הרפואיים. הם הרבו לבקר פצועים בבתי חולים, מפונים ומשפחות שכולות, אך היו גם ליצנים רפואיים שבעצמם חוו טראומה או אובדן במלחמה הנוכחית, ולמרות זאת המשיכו להצחיק, גם כשמבעד למעטפת הליצן בכו והתפרקו.
האמונה בטוב
יעל פרחי מירושלים היא ליצנית רפואית ב"שמחת הלב" (איגוד הליצנים הרפואיים־טיפוליים), מדריכה ומנחה קבוצות בליצנות רפואית ויוגה צחוק. היא שכלה את אחיינה, רס"ר נדב פרחי ז"ל, לוחם בחיל רגלים, שנהרג בקרבות בעזה ב־23 בדצמבר 2023 כשהוא בן 30. בתוך האובדן המשפחתי מצאה פרחי בליצנות עוגן תרפויטי לא רק עבור אחרים, אלא עבורה, לעיבוד האסון ולהתמודדות איתו.
“נדב, בנו של אחי הבכור אריק, גדל בשכונה שלי, עם הילדים שלי, למרות שהיה מבוגר מהם", היא מספרת. “הוא היה ילד מקסים ומצחיק. צחקנו המון ובכינו המון יחד. אני אומנם ‘רק’ איבדתי אחיין, לעומת אחי וגיסתי, שאיבדו את בנם הבכור, אבל אני כואבת מאוד את האובדן הזה. וזו תחושה חדשה, ההצטרפות הזו למשפחות השכול. יש התובנה הזו, שתמיד יש ‘עין בוכה ועין צוחקת’, אז אצל נדב ואצלי אותה עין גם בכתה וגם צחקה. ותמיד כשאני נזכרת בנדב, אני בוכה על זה שהוא איננו, אבל צוחקת מהרגעים שצחקנו יחד".
איך הליצנות עוזרת לך להתמודד?
“ליצן חי את הפרדוקסים של עצמו, כלומר, הוא כל הזמן בדיסוננס, משחק ומתנדנד. הוא יכול להיות אסרטיבי וביישן באותה מידה. כשאני עצובה על נדב, ומיד אחרי זה משמחת אנשים כליצנית ושמחה, אני מרגישה שאני חיה את הפרדוקס הזה. הליצנות עוזרת לי לחיות את העליות והמורדות האלה בו זמנית, לחיות עם המציאות הזו בשלום ולא לשקוע בתוך האובדן והיגון. הליצנות הרפואית מאז ומתמיד הצילה אותי ברגעים קשים, אבל עכשיו, עם הטרגדיה המשפחתית, זה נתן לי את הכוח להיות חזקה לא רק עבורי ועבור ילדיי, אלא גם עבור אחי השכול".
ספרי על העשייה שלך בשנה החולפת.
“קודם כל, מאז 8 באוקטובר, כשהרגשתי שאני כבר לא נושמת ושאני מאבדת את הערכים ואת האמונות שלי בתוך מה שקרה במדינה, הבנתי שאני מוכרחה להיות 100% ליצנית. התחלתי להופיע בפני חיילים, בפני פצועים, בפני מפונים, והבנתי שוב את הכוח הזה שיש לליצן. להצליח להצחיק לכמה רגעים אנשים שאיבדו את יקיריהם או את בתיהם, זה עוזר להחזיר להם את האמונה בטוב ובמהות החיים. וזו זכותי, כליצנית וכבן אדם".
שולי ויקטור, ליצן רפואי בעמותת “רופאי חלום" (ליצנים רפואיים־מקצועיים בשירות הרפואה) וחבר קיבוץ ניר עוז, ניצל ב־7 באוקטובר כששהה באותו בוקר בתל אביב. שכניו, מרגיט ויוסי סילברמן נרצחו, ובתם שירי ביבס ונכדיהם אריאל וכפיר נרצחו בשבי. עשרות מחברי קיבוצו נרצחו או נחטפו. ועדיין, ויקטור, המפונה לכרמי גת, ממשיך במלאכת הקודש ולא חדל לרגע לשעשע אנשים בדמות הליצן שלו.
“אני במצב לא טוב", הוא מודה. “רבע מהקיבוץ שלי נרצח, חברים הכי טובים שלי אינם. תבין שאני הופעתי כליצן בבת המצווה של שירי ביבס ז"ל, בבר המצווה של דולב יהוד ז"ל ובבר המצווה של דוד קוניו שעדיין חטוף. יש ימים שאין לי חשק לחיות ואין לי חשק לכלום, אבל כשאני עוסק בליצנות זה תרפויטי לא רק עבור הילדים שאני מצחיק, אלא גם עבורי".
ויקטור, ליצן רפואי זה 22 שנה, חזר כבר ב־8 באוקטובר לעבוד, למרות הזוועה שעברה סביבתו הקרובה. “היה ברור לי שזה מה שאני מוכרח לעשות, לא רק עבור אחרים, אלא בעיקר לעצמי", הוא מסביר. “כמה ימים אחרי שפרצה המלחמה פגשתי אישה בת 75 מהעוטף שביתה נשרף. הרגשתי שלא אספר לה בדיחות, כי אני אולי ליצן, אבל לא מטומטם, אז חיבקתי אותה וסיפרתי לה שאני מניר עוז.
"אז היא אמרה שהבת שלה רוצה שאספר בדיחה. הזהרתי אותה שאני לא אחראי למה שאני הולך לספר, ואז אמרתי לה: ‘כל הסיפורים על איך שהבית נשרף, ושבעלך החזיק את דלת הממ"ד, זה סיפורים לביטוח לאומי, גברתי’. והיא פשוט נקרעה מצחוק. ראיתי שהכוח שלי כליצן נתן לאותה אישה ולבתה רגעים של צחוק, כמה רגעים לשכוח את הגיהינום שהן עברו".
והיו גם רגעי משבר.
“ברור, מאז 7 באוקטובר אני בוכה הרבה. אני מטופל ברמה הרגשית כמו רבים מהקיבוץ. לפעמים, בבתי החולים שבהם אני מתנדב, רואים אותי בוכה. אז אני אומר להם: ‘אני לא בוכה, חמודים, אני בהפסקה’. כל האנשים המצחיקים היו עצובים. קח לדוגמה את צ’רלי צ’פלין. אני מרגיש שאני נולד מחדש בכל פעם שאני מצחיק אנשים. זו ההתמודדות שלי עם החיים המורכבים פה, על אחת כמה וכמה אחרי 7 באוקטובר. הליצנות נותנת לי טעם לחיים וצחוק".
משורר של רגש
אוריה טפרברג מרמת הגולן, או בדמותו הליצנית “שפוץ", הוא ליצן חינוכי מטעם המרכז לליצנות חינוכית וליצן רפואי בעמותת “רופאי חלום". במלחמה, לצד עבודתו האינטנסיבית כליצן רפואי וחינוכי, שימש קצין נפגעים במילואים. חתנו נפצע אנוש בקרב בעזה, כשלושה שבועות אחרי שנישא לבתו, ומאושפז עדיין בבית החולים.
“הליצנות עוזרת לי הרבה להתמודד עם המציאות המורכבת בחיי האישיים והמקצועיים מאז 7 באוקטובר", מעיד טפרברג. “היא מאוד נוכחת בצורה שבה אני מתמודד עם דברים, שזה אומר פחות להילחם במה שיש ויותר לקחת את מה שיש ולהפוך אותו למשהו טוב. להפוך את הלימון לסוכר, לא ללימונדה. הפציעה הקשה של בעלה של בתי לפני שלושה חודשים וחצי היא אירוע מטלטל מאוד, אירוע שמשבש את המערכת. פתאום, משמחה גדולה של חתונה, אתה מקבל כאפה רצינית שמורידה אותך לקרקע. ואז אני אומר לעצמי שאלוהים זימן לנו את זה כדי לצמוח ולצאת יותר חזקים. זו מחשבה שהליצנות לימדה אותי, והיא נותנת חוסן וחוזק. להיות באי־ודאות ובדאגה זה מאוד ליצני".
איך הגעת לליצנות רפואית?
“במקור אני עוסק בחינוך ובתיאטרון, וניהלתי בית ספר. לפני כ־20 שנה, כשהבת שלי חלתה, הגיע לבקר אותה בבית החולים ליצן רפואי. זו הייתה הפעם הראשונה שבה נחשפתי למקצוע הזה. באותו רגע היה ברור לי שיום אחד גם אני אלמד ליצנות רפואית ואהיה ליצן כזה. הבת שלי ואני למדנו את המקצוע יחד, התנדבנו בבתי חולים, ובשלב מסוים הרגשתי שאני רוצה את המקצוע הזה הרבה יותר נוכח ואינטנסיבי בחיי. מאז 2016 אני עובד בליצנות רפואית וגם בליצנות חינוכית בבתי ספר, ואני מרגיש שאני מגשים את עצמי. הליצן הוא הדמות שהייתי מת להיות, ואני לא מעז".
כשאתה עובד כליצן, אתה מצליח להתנתק מסיפור הפציעה של חתנך?
“כן. כי אם אני מגיע בוקר אחד לעבודה כשאני עצוב, אני מביא את זה איתי. ליצן הוא משורר של רגש, ואם אני שר לילדים באותו הבוקר, אני שר את העצבות. ליצן לא צריך להיות תמיד שמח. הוא צריך להראות מנעד של רגשות, כמו בן אדם. אם אני שמח, אני אשיר את השמחה. אני עובד בהרבה מחלקות, גם במחלקות דיאליזה ובמחלקות אונקולוגיות, ואלו מחלקות עצובות, ככה שאני לא אבוא לילדים פתאום עם פונפונים, אלא אביא להם הקשבה, וגם אספר להם בדיחות שהן לא פוליטיקלי קורקט כי הם צריכים משהו שיצחיק אותם וישבור את הקרח.
"אוריה האדם לא היה אומר את זה כי זה חסר טאקט, אבל לליצן מותר. גם בשירות המילואים שלי, שהוא לא קל בכלל מנטלית, הליצנות עוזרת לי כי היא כנראה התרופה לכל".
