בחזית החברתית והנפשית של המלחמה: העובדים והעובדות הסוציאליות

ביום העובדים הסוציאליים הבינלאומי החל היום (שלישי), יוסי קרמר מסמל את ליבת המקצוע – היכולת להיות שם עבור אחרים גם כשהכאב הוא חלק בלתי נפרד מהיום-יום שלך. קרמר, בן 65, הוא חבר קיבוץ נירים שבנגב המערבי. ב-15 השנים האחרונות הוא מקבל מטופלים ממשרד הביטחון, עובד במרכז החוסן של מועצת אשכול ומלווה אנשים שחוו טראומות קשות, אבל באותו בוקר 7.10, כל מה שלמד ושכלל במשך השנים הפך להיות קרש ההצלה שלו עצמו.

מאחה את הקהילה השבורה

בבוקר שמחת תורה השחור יצא יוסי כהרגלו לטיול עם הכלב, כשברקע החלה מתקפת הטילים. "שכבתי על האדמה והבנתי שאני במקום הלא נכון", הוא מספר. אחרי ריצה נואשת לחפש מחסה, הוא מצא עצמו בתוך ממ"ד של בית נטוש. "קיבלתי הודעות על יריות, על מחבלים שנכנסו לבתים, על אנשים שמדווחים שהקיבוץ נכבש. לא הצלחתי לעכל שזה אמיתי", הוא משחזר. "הטיפול הכי טוב לעצמי זה לטפל באחרים", אומר יוסי שכבר באותו ערב החל בהקמת צוות שדאג לתמיכה רגשית לחברי הקיבוץ. 

במקביל, המשיך לקבל מטופלים בהם בני משפחות של חטופים, ניצולים מאזור העוטף, אבלים שאיבדו את היקר להם מכל. "יש לי מטופלת שבעלה נרצח, מטופל שבנו נחטף. הכאב מסביב עצום, אבל אני יודע שאני יכול לעזור", הוא אומר. יוסי וגליה אשתו החליטו שהם חוזרים הביתה: "נירים זה הבית שלנו. קודם כל חוזרים. אחר כך נתמודד עם מה שיבוא", הוא אומר בנחרצות. בתוך הטראומה, הוא ממשיך להחזיק את הקהילה ולא לוותר.

גם לוחמת וגם מטפלת

דפנה סיטנר, עובדת סוציאלית במחלקת הנוער של עיריית חדרה ומזה 18 שנים היא עובדת סוציאלית בתחום הטיפול בהתמכרויות. במלחמה היא שירתה תקופות ממושכות במילואים בגדוד 9204 בחטיבה 9 של גולני ועד כה עשתה 151 ימי מילואים. "פגשתי בשנה וחצי של המלחמה עד כה כל כך הרבה כאב וקושי, וגם המון עוצמה וכוחות שיש באנשים, על אף אירועי חיים מטלטלים וטראומות" מספרת דפנה. 

על השילוב של המילואים והעבודה היא מוסיפה: "זה חתיכת אתגר, ולא יכולתי לצלוח אותו בלי תמיכה מדהימה של המנהלות שלי. היו תקופות שהצלחתי יותר לשלב וניסיתי להמשיך את הרצף הטיפולי עבור המטופלים שלי, והיו תקופות שפחות, כי עומס המשימות במילואים היה עצום, במיוחד בזמן המבצע בצפון אבל המטופלים שלי מאוד הבינו והכילו, על אף שזה בא על חשבונם לא פעם".

המשיכה לתפקד כעקורה

אורית שרביט היא מנהלת סניף באר שבע בעמותת מכון סאמיט, עובדת סוציאלית המלווה ומכשירה בליווי משרד הרווחה ילדי ומשפחות אומנה כבר למעלה מ-20 שנה.  "ב-7 באוקטובר היינו כל היום בממ"ד בביתנו בנתיבות והתחושה הייתה של חוסר אונים מוחלט. ממוצאי החג התחיל מרוץ מטורף לאתר את כל המשפחות שסאמיט מלווה שנמצאות תחת לחימה. הצלחנו לאתר את כולן, מלבד משפחה אחת. אחרי שבועיים קיבלנו את הבשורה הקשה שהמשפחה נרצחה" מספרת אורית. 

משפחתה שלה נמלטה להוריה ברחובות אבל בן זוגה התגייס מייד למילואים: "לאורך כל התקופה היה צורך לאזן בין הצרכים האישיים שלי לבין המחויבות שלי לעבודה אבל בסוף זו הייתה המשימה. העבודה הייתה המקום שהסיח את דעתי מהטראומה ומהכאוס בחיים הפרטיים שלי".

שרביט מעידה כי בעקבות השנה המטלטלת שעברה על תחום האומנה, הארגונים ניצבים בפני אתגרים משמעותיים: "נכון להיום, עשרות ילדים מחכים להשתלב במשפחות אומנה, בהם ילדים עם צרכים מיוחדים. לצד זאת, נשמרת המחויבות לתמיכה במשפחות האומנה הקיימות. השנה הדגישה את החוסן של קהילת האומנה, אך גם את הצורך בהשקעה נוספת כדי להבטיח שכל ילד ימצא בית בטוח ואוהב".