בואו נהיה ראויים: ליאת סמדג׳ה בקריאה לאחדות ולתקווה למרות הכאב

ליאת סמדג׳ה היא אישה מרשימה, אסופה, שמשדרת עוצמה בשקט, לא ברעש או במילים בוטות, לא בסערת רגשות. אבל כפי שהיא עצמה מעידה, מה שרואים מבחוץ אינו משקף בהכרח את מה שקורה בפנים. מה שקורה בפנים הוא התמודדות מסוג אחר, שדורשת כוחות גדולים ופתרונות חדשים, ממש מדי יום, מאז איבדה את בנה, רס"ל (במיל') עומר סמדג'ה ז"ל, שנפל במלחמה בעזה לפני תשעה חודשים, בגיל 25. בעלה של ליאת ואביו של עומר הוא אורן סמדג'ה, מאמן נבחרת ישראל בג'ודו ומדליסט אולימפי.

ביוני תציינו שנה לנפילתו של עומר. איך אתם היום, כיחידים, כמשפחה?
"זאת שאלה שאסור לשאול משפחות שכולות, כי אין עליה תשובה. אנחנו פשוט קמים בבוקר, ומה שמושך אותנו ביום־יום זה המשימות שאנחנו שמים לעצמנו וההחלטה שקיבלנו כהורים וכמשפחה שאנחנו בוחרים בחיים. הילדים שלנו, רום ורותם, ימשיכו לחלום".

בני כמה הם?
"רום בן 21, השתחרר לפני שבוע, רותם בת 18 ומתגייסת בעוד חודש. עשינו בחירה, ואנחנו שם. את תראי אותי צוחקת, את תראי אותי מחייכת, אבל זה לא תמיד מה שאתה מרגיש בפנים, וזה משהו שאתה לומד לחיות איתו".

מסתובבים עם זה כל הזמן.
"כל הזמן. 7/24. גם כשאנחנו ישנים. כשאנחנו מצליחים לישון".

בריאיון שנתת לפני כמה חודשים אמרת שחשוב לך ולאורן, כהורים של עומר, להיות קודם כל ראויים. ראויים לְמה?
"התכוונו הן בפן האישי, והן בפן האזרחי, וזאת גם הייתה באמת קריאה לכל האזרחים. אנחנו חייבים להיות ראויים לכל ההקרבה הזאת, ולכל הדבר הנורא שקרה כאן. מה המשמעות של להיות ראוי? קודם כל, להיות בן אדם טוב. לקום בבוקר ולחשוב – מה אני יכול לעשות בשביל השכן שלי, בשביל ההורים שלי, בשביל המדינה שלי. בשביל האזרחים, בשביל הביטחון, בשביל הלכידות של המדינה. כי אם לא נהיה מאוחדים, אנחנו לא נוכל לחיות פה. הרי ראינו את זה כבר. וזו ממש קריאה וזעקה גדולה. קומו ותחשבו איך אתם עושים טוב. אני רוצה להגיד לך שיש לנו עם מדהים. לאורך כל השנה הזו אנחנו מגלים שיש לנו עם שרוצה לעזור ורוצה לתת. יש עוד הרבה דברים לתקן, כן. אבל אם נעשה את זה בדיאלוג המתאים והנוח והנכון – אין לי ספק שנהיה במקומות הרבה יותר טובים מאלה שהגענו אליהם היום".

אני איתך לגמרי, בכל מילה. אבל נראה לי שהיית כזאת גם לפני שעומר נפל.
"תראי, אנחנו משפחה שגידלה את הילדים קודם כל על אהבת המדינה, אהבת הדגל. אם זה השורשים העמוקים של המשפחות שלנו, אם זה המשפחות שאיבדנו בשואה. אם זה כל מה שאורן עושה בספורט, שדבר ראשון הוא שם את הדגל לפניו. אף פעם לא דיברתי על זה, אבל אנחנו באמת משפחה ששילמה מחיר על העיסוק של אורן, שהוא לא נמצא לידנו, ותמיד הייתה לנו מטרת־על. אבל מטרת־העל הזו התחזקה עוד יותר אחרי שעומר נהרג. גם עומר, כשהוא יצא לקרב, ידע שהוא עושה את זה למען ביטחון המדינה וחזרת החטופים. הוא כל הזמן דיבר על זה. עומר נלחם להיות לוחם קרבי. הוא בא מחינוך מיוחד, שם לא בהכרח מתגייסים, ואם מתגייסים, זה לרוב לתפקידים שוליים. אבל לעומר היה ברור שהוא רוצה להיות לוחם קרבי. זה מוביל אותנו לנקודה שבה אנחנו נמצאים, כי כשעומר נהרג אמרתי שאני רוצה להנציח אותו באמצעות כל הנקודות המשמעותיות בחיים שלו. הראשונה הייתה כשהתחיל להתנדב במד״א והבין שהוא מסוגל ושיש לזה משמעות, אז עכשיו יש ניידת טיפול נמרץ ועמדות החייאה על שמו. הדבר השני שקשור לעומר, ושעזר לו להגשים את החלום שלו, הוא המכינה הקדם צבאית".

איך נולד הרעיון?
"זה התחיל כשפנה אלינו אמיר אביבי מתנועת הביטחוניסטים. ההיכרות שלנו היא בכלל על רקע אישי, דרך אשתו שמתנדבת איתי שנים במד״א. אני מכירה אותו כאמיר, לא כפרסונה עם דרגות על הכתפיים, תת־אלוף במילואים. כאדם, הוא תמיד עם לב ענק ועושה המון למען אחרים, בלי לשאול מי ולמה. גם לאורך השירות של עומר, כשהיינו צריכים קצת עזרה וייעוץ, הוא תמיד היה שם עבורנו. כשאמיר הגיע אלינו בשבעה הוא אמר שהביטחוניסטים רוצים להקים מכינה קדם צבאית ראשונה, ולקרוא לה על שם עומר. הכל התחבר לי בבת אחת".

צ'אנס לילדים כמוהו
סמדג'ה מספרת שהמכינה הקדם צבאית שבה למד עומר נתנה לו למעשה את האפשרות להשיג את מטרתו. "בכל האתגרים שהיו לו במהלך החיים, הוא אף פעם לא ויתר", היא מספרת. "גם אנחנו, כהורים, לא ויתרנו, וזה מסר חשוב מאוד למשפחות שמתמודדות עם ילדים עם קשיים. קודם כל, לעשות מה שמרגישים מבפנים שנכון לילד, ושנית, לא לוותר אף פעם. תמיד אפשר לחשוב מחוץ לקופסה, תמיד אפשר למצוא פתרון. בזכות המכינה, עומר יכול היה להגשים את מה שהוא רצה".

מה יהיו הערכים של המכינה על שמו של עומר?
"הבקשה הראשונה שלי מאמיר הייתה שמלבד התכנים של הציונות, הביטחון, הפיקוד – אני רוצה שאלה יהיו תכנים שיושבים על עומר. שייתנו צ׳אנס לילדים כמוהו, ילדים שקופים. שיראו אותם ושייתנו להם את האפשרות לפרוץ קדימה, להיות המפקדים הבאים. כל כך חשוב שהדור הזה, לפני שהוא לומד בצבא איך להילחם, יבין למען מה הוא נלחם. למה הוא נלחם. למען המדינה וביטחון אזרחיה. כי אם לא תהיה לנו מדינה, מה יהיה עלינו? למשפחה של אבא שלי לא היה לאן להגיע כשהם באו לפה ישר אחרי השואה, ולמשפחה של אמא שלי, שברחה ממאורעות תרפ״ט בחברון, לא הייתה מדינה. אבל הם ממייסדי המדינה ואנחנו חייבים לשמור עליה. מהיכרותי עם חלק נכבד מאוד של הביטחוניסטים, אנחנו נמצאים במקום הנכון. מסתכלים בתוך העיניים, ללא הבדלי דרגות ומעמדות, וזה מתאים לנו כי אנחנו מאוד כאלה גם בבית. מסתכלים על אדם כאדם, ולא מעניין אותי אם הוא עשיר או עני, ימני או שמאלני, עורך דין או מנקה רחובות".

אילו תחושות היו לך כשקמת השבוע וגילית שישראל חזרה ללחימה ברצועת עזה?
"תחושות מעורבות וקשות. מצד אחד, כל החטופים צריכים לחזור, ומצד שני, אני לא רוצה שידפקו לאף משפחה בדלת. אני הייתי משני הצדדים של הדלת הזאת, גם דפקתי עליה, כמודיעת נפגעים במילואים, וגם עמדתי מאחוריה. זה לא מגיע לאף אחד. אבל חייבים למוטט את האיום הנורא הזה על המדינה, ולכן הרגשות מעורבים. אני מקווה שמי שמקבל את ההחלטות מקבל אותן בצורה הכי טובה, בלי שום מניע לא כשר. ליבי עם כל המשפחות של החיילים, גם אני יודעת מה זה לא לישון בלילה".

לא רק הלחימה חזרה. גם הרבה מאוד מריבות פנימיות, כמו בקרע שהרגשנו לפני 7 באוקטובר. איך זה גורם לך להרגיש, לאור כל מה שאמרת כאן, ועל רקע המחיר הכבד כל כך ששילמתם?
"יש לי בקשה. יש חילוקי דעות, תמיד יהיו. בואו ננהל את חילוקי הדעות האלה בצורה אנושית, אדיבה, מתחשבת – מול משפחות החטופים, מול המשפחות השכולות, ומול מי שדעתו שונה. בואו ננהל דיאלוג. חייבים למצוא פשרה, חייבים למצוא פתרון, וברור לנו מה חשוב – להחזיר את החטופים ולמוטט את חמאס. אז בואו נעשה את זה בצורה תרבותית, בלי שנאה. בואו נחבק אחד את השני. בואו נהיה מאוחדים. בואו נהיה ראויים. גם אורן וגם אני לא יכולים לסבול את השיח האלים. כבר היינו גם בהפגנות. זה לא הולך. בואו נחשוב מחוץ לקופסה, איך עושים את זה אחרת. מאז יוני, הרבה אנשים עוצרים אותי ברחוב ושואלים 'איך אנחנו יכולים לעזור לכם?'. אני תמיד אומרת: 'הכי תעזרו לנו בזה שתהיו טובים אחד לשני'".