"אני אומר לכם, שורדי הנובה: תראו מאיפה באתי, מאיפה צמחתי. מגיל 12 וחצי הייתי ללא בית, חוויתי רעב, עברתי את אושוויץ. הייתי שם, עברתי שכול, ראיתי איך רוצחים אנשים, ובכל זאת אפשר לקום מעפר. תראו את חדוות החיים שלי. אתה לא שוכח, זה נמצא בתוכך, אבל אתה מאפשר לעצמך לחיות" - כך אמר שורד השואה אביגדור נוימן בן ה־93 במפגש מרגש עם חמישה משורדי הנובה.
החיבור הזה התקיים ביום ראשון במסגרת מפגשים של מיזם "זיכרון בסלון" עבור שורדים מעמותת קהילת שבט הנובה. "בתקופה המורכבת שאנחנו חיים בה שורדי השואה הם מקור להשראה, לחוסן, לתקווה", אומרת מורן ציפר־גולדנברג, מנכ"לית שותפה של "זיכרון בסלון" (לצד מיכל ליפמן). "במפגשים המיוחדים האלה, שמתקיימים זו השנה השנייה, שורדי השואה נותנים לשורדי 7 באוקטובר את ההבנה שאפשר לקום גם מהתהומות הכי גדולות. קמנו אז, ונקום גם היום".
"חברנו ל'זיכרון בסלון' כחלק מפעילויות הקהילה מאחר שהמפגש עם מי ששרד את השואה והצליח לבנות חיים מהווה סמל ודוגמה לבחירה בחיים", מוסיפה נעמה שמואלביץ, מנהלת קשרי ממשל ושותפויות בעמותת קהילת שבט הנובה. "אנחנו מאמינים ששורדי השואה שעברו את הנורא מכל יכולים לתת פרספקטיבה אחרת וכוח להמשיך".
כאוס של רגשות
חמישה משורדי נובה הגיעו לשמוע את נוימן. רובם איבדו במסיבה חברים קרובים. לקראת המפגש, שעסק בכוחו של הזיכרון, בהתמודדות עם טראומה וביכולת להמשיך הלאה, היו להם לא מעט שאלות. "שואה היא חלק מההיסטוריה של משפחתי. מאז שאני ילדה אני רוצה לשמוע עוד, לדעת", אומרת הילה פקלירו, 27, מאורנית. בפסטיבל היא עבדה כברמנית, ובעת התקפת חמאס נמלטה מהמקום ורצה 20 קילומטרים עד שהגיעה למושב פטיש.
"עד היום אני מטופלת באופן קבוע. שנה וחצי אחרי 7 באוקטובר עדיין לא חזרתי לשוק העבודה, רוב הדברים שאני עושה הם בהתנדבות", היא מספרת. "היה מעניין אותי לשמוע מאביגדור איך לומדים לחיות עם זה, מאיפה לוקחים כוחות, במה משתפים או לא משתפים את המשפחה".
"אני בתקופה לא קלה", מודה דורון מזרחי, 26, מכפר סבא. "בהתחלה חשבתי שלהיות אקטיבי ובשליטה זה מה שעוזר לי, אבל אחרי שנה וחצי התחלתי להרגיש לא אני. התחלתי להיות לחוץ, דרוך. רק לאחרונה התחלתי לשים את הפוקוס על עצמי".
מזרחי, נכד לשורדי שואה, הוא מדריך במכינה קדם צבאית. בנובה הוא פינה פצועים וניצל, לדבריו, בעיקר בזכות השגחה עליונה. עוד באותו יום הוא החליט להתגייס למילואים: "מהמסיבה נסעתי לבסיס. לחמתי עם סיירת גבעתי. העדפתי לעבור מתחושת חוסר אונים לעוצמה. במקום ללכת לטיפולים, או הביתה, רציתי להיות בשליטה, בפעולה. מאביגדור, שעבר את הנורא מכל, הייתי רוצה לקבל השראה וכלים להתמודדות. אולי יש לו תבונה וחוכמת חיים שיעזרו לי לקבל כוחות".
"זו התמודדות יומיומית, מאוד קשה לצאת מהטראומה", מעידה מאיה איזוצ'ייב, 30, מיפו, שכיום עוסקת בהסברה. עד 7 באוקטובר היא הייתה מנהלת פרויקטים בתחום הנדסה. במסיבה עבדה כסלקטורית, וגם היא ברחה כ־20 קילומטרים ברגל עד שהגיעה למושב פטיש. השואה, איזוצ'ייב אומרת, היא נושא הקרוב לליבה: "סבא וסבתא שלי ניצולי שואה מרוסיה. שמעתי מהם המון סיפורים. בזמנו אנשים התביישו לדבר על השואה. ועכשיו יש תיעוד מ־7 באוקטובר, הכל מצולם".
"זה כאוס של רגשות, ועם זה הכי קשה להתמודד. ממש כל דקה עצב, שמחה, כעס, תסכול, תקווה", מתארת ג'וד קוטלר, 33, מאשדוד, שכרגע, לדבריה, מנסה לחזור לחיים, לומדת צורפות ונמצאת בקבוצת החונכים של שבט קהילת הנובה. מהמסיבה, שבה היה לה דוכן תכשיטים, היא חולצה בזכות בן שמעוני ז"ל, שנרצח במקום. "המחבלים נכנסו, אני ברחתי לצד השני, הוא היה שם, וזה היה המזל. בן חילץ אותי בין הראשונות, בשעה 8:15 לבאר שבע", היא מספרת.
"גם אבא שלי שורד שואה, אז מעניין אותי לשמוע, להתעניין. הייתי כמה פעמים במסעות בפולין. בעיקר מעניין אותי לשאול את אביגדור איך ממשיכים, איך מסבירים מה שעברתי לאנשים שפחות מבינים. איך מספרים את הסיפור בלי שירגישו שאני קורבן כי אני לא מרגישה ככה וגם לא רוצה להרגיש ככה. אני באה לספר את הסיפור שלי ממקום של עוצמה וכוח".
"בין שאשאב כוחות מהשיחה, ובין שאהיה מוקסמת מהאדם – בשני המקרים אני עפה על הרעיון", אומרת אושר דניאל, 23, מגבעת אולגה, שכרגע נמצאת בחזרות כשחקנית להצגה בנושא 7 באוקטובר וגם עובדת על פודקאסט בשם "שיחות עם גיבורים". דניאל שרדה אחרי שנמלטה מהמסיבה כשמחבלים יורים על רכב שבו הייתה.
בהמשך היא ברחה רגלית והסתתרה כמה שעות בשטח. "היום אני עושה דברים שאני אוהבת, אני שחקנית, אנשים יכולים להסתכל מהצד ולהגיד 'היא עברה את זה', אבל הלב שלי שבור", היא מתוודה. "מעניין אותי איך אביגדור התמודד אחרי השואה, מה היו התחושות שלו, איך הצליח להתמודד עם החיים, איך מצליחים לחיות אחרי הדבר הזה. מעניין אותי מהם הכלים הפרקטיים שעזרו לו לעבור את המשוכה הזאת, כדי אולי לאמץ חלק מהכלים האלה, ללמוד ממנו. מעניין אותי גם איך הוא מרגיש עם ההשוואה בינינו ובין שורדי השואה, ואם הוא חווה את 7 באוקטובר כעוד שואה".
אף אחד לא צריך לרחם
אביגדור נוימן, תושב אבן יהודה, היה בעברו איש צבא קבע וגם חבר אגד. הוא מתיישב בכורסה כשסביבו משתתפי המפגש. "כשאני מדבר, אני לא מספר היסטוריה, אלא חי אותה, חי את אותו הרגע", הוא אומר להם. "נולדתי בשנת 1931 בעיירה בשם סייליש, היום בצ'כוסלובקיה, כרביעי מבין שבעה אחים. הייתי ילד מאושר מחסידות סאטמר, מבית מאוד עשיר שלא חסר בו כלום.
"כשההונגרים פלשו ב־1939 לאזור, החלו חוקים אנטי־יהודיים. במרץ 1944 נכנסו הגרמנים. אז היה כבר הטלאי הצהוב. את הילדים ואת אמא לקחו לגטו. את אבא ועשירי עיר נוספים לקחו למרתף עינויים. בחודש מאי הורו לנו להתייצב בתחנת הרכבת. זה היה קרון של בהמות, היינו על הרצפה, ילדים, זקנים, ללא שירותים, ללא מים. כעבור שלושה ימים הגענו למחנה אושוויץ־בירקנאו.
"אני זוכר כלבים אימתניים, מכות במקלות, צעקות. נשים וילדים התאספו בצד אחד. גברים בצד אחר. אסיר ותיק משך אותי בכוח מהיד של אמא, וזרק אותי לצד של הגברים. מאז לא ראיתי את אמא. מנגלה עם האצבע עשה ימינה ושמאלה. באתי מולו, אמרתי שאני בן 15. הוא שאל מה אני יודע לעשות, המצאתי לו שאני טכנאי. בבית מרחץ ענק גזזו לנו את השערות, נתנו כותונת דקה בלי גופייה ותחתונים ונעליים מעץ. אמרו לי: 'אתה רואה את הלהבות? הנה אמא שלך והאחים שלך יוצאים משם'. חיינו בתנאים של רעב וקור".
בהמשך הועבר נוימן למחנות מאוטהאוזן וגונצקירכן, יצא בצעדת המוות ושוחרר על ידי הצבא האמריקאי ב־4 במאי 1945. אחרי המלחמה הוא גילה שמכל משפחתו שרדו רק הוא ואחותו הגדולה. נוימן עלה לישראל ב־1947. הוא התחתן, נולדו לו שני ילדים, נכדים, מעל 40 נינים וחימש אחד. "כשהמלחמה הסתיימה הייתי בן 14. ואז העצב והדיכאון התחילו להשתלט", הוא מתאר. "זו תחושת פליטות, ואין גם מי שינחה אותך. אני מרגיש שליחות לספר את הסיפור שלי, ואומר לכם: לא שוכחים מה שקרה, הזיכרונות נשארים. אבל לא לתת לדיכאון להשתלט. עם ישראל חי!".
משתתפי הפגישה מקשיבים בשקט לנוימן, ולאחר שהוא מסיים לדבר מגיעות השאלות.
דניאל: איך לא משתגעים אחרי שעוברים כזה דבר?
נוימן: "אתה לא משתגע כי אתה עוסק בדברים אחרים, וגם לא מרחם על עצמך. תראו מאיפה באתי, ובכל זאת יש לי חדוות חיים. בניתי משפחה לתפארת. גם אתם, היו זקופי קומה, האמינו במדינה. הצבא עשה שגיאה, אבל אחר כך קם".
קוטלר: אבא שלי שורד שואה. הוא לא מדבר על מה שעבר. אני תמיד הייתי אדם ורבלי, ואחרי 7 באוקטובר לא הצלחתי לדבר על מה שעברתי. כשהתחלתי לדבר, הסתכלו עליי כעל מסכנה. פתאום אני מבינה את אבא שלי. איך אתה הצלחת לדבר על זה?
נוימן: "את לא מסכנה, אף אחד לא צריך לרחם עלייך. החיים יובילו אותך קדימה. לא שוכחים מה שהיה, אבל צועדים עם החיים קדימה".
איזוצ'ייב: להבדיל מתקופת השואה, כשאנשים נמלטו מהנובה חלק גדול מהם רץ עם טלפונים, תיעד את הדברים. מה דעתך על כך?
נוימן: "טוב מאוד שאנשים תיעדו. זו הרי היסטוריה. זה גם תיעוד לכל מכחישי הטבח".
פקלירו: אתה חובש כיפה. לא הייתה לך מחשבה בכל הקשור באמונה אחרי השואה?
נוימן: "דווקא האמונה עזרה לי. הייתי בטוח שהשם יעזור".
מזרחי: לחמת במלחמות ישראל. אחרי השואה לא הרגשת שאת שלך כבר עשית?
נוימן: "אני אפילו לא מסוגל לתאר איך הרגשתי כשלבשתי מדי צה"ל. אלה היו מדים של המדינה שלי, של הצבא שלי. אני גאה שהייתי חלק מהמדינה הזו".
נושא ההשוואה בין 7 באוקטובר לשואה עולה לקראת סיום. "כשראיתי את החטופים חוזרים, את אלי שרעבי, אוהד בן עמי ואור לוי, בכיתי. ככה שחררו אותנו", אומר נוימן. "אבל אנחנו בשום אופן לא בשואה. בשואה הלכו מיליונים בלי האפשרות להתגונן. בשואה לא יכולנו לעשות כלום. ואילו ב־7 באוקטובר קרה אסון. הכוח שלנו לא היה במקום".
"ממש נתת לי השראה", מסכמת דניאל. "מהסיפור שלך למדתי שיש עתיד לפנינו. שאולי אנחנו עם נרדף, אבל אנחנו מנצחים".
ניתן להירשם להתארחות או לאירוח באירועי "זיכרון בסלון" באתר "זיכרון בסלון"
