בצה"ל מזהים ירידה חריגה בהיקף המתייצבים, גם ביחידות הקרביות החזיתיות ביותר. "המצב פשוט בלתי אפשרי," מספר רס"מ מ', לוחם מילואים ותיק שפעל במשך חודשים רבים בעזה ובגבול הצפון. "יש לי שלושה ילדים בבית, בת הזוג שלי כמעט התמוטטה כשהבינה שזימנו אותי שוב. אני לא מסרב מתוך אידיאולוגיה או מרד - אני פשוט לא יכול. עברנו שנה קשה, הייתי בבית בקושי חודשיים רצוף, ואני מרגיש שהחיים האישיים שלי מתפרקים".
המספרים מדברים בעד עצמם: אם בראשית הלחימה שיעור ההתייצבות עמד על יותר מ-100%, הרי שבחודשים האחרונים נרשמה ירידה חדה ל־75%–85%. מפקדים מדווחים על ירידה של כ־30% בסד"כ, ומתחילים להישמע קולות של ייאוש - לא רק מהחיילים, אלא גם מתוך המערכת.
"אני לא יכול יותר להרשות לעצמי להגיע," אומר סגן י', לוחם ביחידת חי"ר מילואים. "המנהל שלי כבר שאל ברמזים אם אני מחפש עבודה אחרת. כל פעם שאני נעלם לחודשיים, העבודה שלי נתקעת. יש גבול כמה אפשר להיעדר, גם כשיש הצדקה. אני מרגיש שאני בוגד בחבר'ה שלי ליחידה – אבל אני גם בוגד בעצמי אם אמשיך ככה. אני מתעורר בלילה עם חרדה רק מהמחשבה על צו נוסף".
רס"ל ד', ששירת כ-300 ימים מאז ה-7.10 בעזה, מדגיש את התחושות הקשות גם מול המערכת: "ניסיתי להתקבל להסדר של שירות מקוצר או הקלות, לא הייתה היענות. ביקשתי דחייה של חודש כדי לסדר עניינים בבית – לא אישרו. עכשיו מזמנים אותי שוב לחודשיים - איך אני אמור להסביר לאשתי ולילדים ששוב אני לא אהיה איתם? זה לא עוד מבצע, זו כבר שגרה בלתי אפשרית".
גם בעורף מתמודדים המילואימניקים עם תגובות לא פשוטות. סמ"ר ש', שהשתחרר רק לפני חודשיים משירות ממושך, מספר: "אני עוזר לאחי בעסק קטן של משלוחים. כל פעם שאני נעדר - זה הפסדים ישירים. עכשיו זימנו אותי שוב, ואין לי מה להגיד לו. רק להוריד את הראש. זה מכניס אותנו לקשיים כלכליים. אני מרגיש שהמדינה פשוט שוכחת אותנו באמצע הדרך או לא מעניין אותה מאיתנו".
ויש גם כאלה שניסו להגיע - ולא הצליחו. סגן נ', סטודנט בן 28 מאזור המרכז, מספר כי חודשיים לפני שנת הלימודים ביקש להתנדב שוב לשירות כדי שלא תיפגע שנת הלימודים אך לא אושר לו מקום ביחידה. "אמרו לי 'תחכה'. עכשיו אני מקבל צו לעוד חודשיים וחצי. זה בא לי כרעם ביום בהיר, בדיוק כשחשבתי שאני יכול להשלים קורסים ולהחזיר את החיים שלי למסלול. אני רוצה לשרת, אבל מרגיש שאיבדתי שליטה על לוח השנה שלי. הכול קורה מעל הראש שלי".
רס"ר ג', שפיקד על צוות בהגנת יישוב בגבול הצפון, מוסיף: "רק עכשיו חזרתי לשגרה, התחלתי עבודה חדשה, עוד לא עברתי חפיפה – ואז מודיעים לי שאני נדרש שוב. אין לי איך להסביר למעסיקים. אני לא כועס על המדינה, אבל שיתנו לנו לפחות לתכנן את החיים. אי אפשר לחיות ככה כל הזמן".
גם על רקע קידום חוק הפטור מגיוס לציבור החרדי והתיעוד של שר הבינוי והשיכון יצחק גולדקנופף רוקד בחתונה כשהוא מוקף בחרדים שרוקדים סביבו במעגל, קוראים "נמות ולא נתגייס" ושרים "בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים, ובלשכותיהם אין אנו מתייצבים". – תחושת המירמור גוברת. עבור רבים מהמילואימניקים, המסר הוא ברור: המערכה אמנם כוללת את כולם, אבל לא כולם נושאים בנטל.
"אני רואה איך מקדמים חוקי השתמטות ואיך המפלגות דואגות לבייס שלהן," אומר סרן י' מ"פ ביחידה קרבית, "וזה פשוט שובר אותי. אני לא בא להפגין, לא לצעוק, אבל כשאני רואה שצעירים בני גילי לא מתייצבים אף פעם, ושאנחנו נקראים פעם אחרי פעם - זה צורב. זה יושב לי עמוק בלב. ואז אני רואה את שר השיכון שהוא זה ששולח אותי למות שר 'נמות ולא נתגייס' זה כאילו הוא עושה לי אצבע משולשת ומראה לי שאנחנו הפראיירים של המדינה".
