"לקבל את ההחלטה של הבנים שלי להתגייס היה דבר מורכב מאוד עבורי", מודה אודליה לוי, אם לחמישה מהיישוב אלעד. "קודם כל, כי ידעתי שהסביבה לא תקבל אותם ויהיה קשה. אני גרה באזור מאוד חסידי. הדאגה הייתה בעיקר מהסביבה והייתה גם דאגה שלי, כאמא, שחשבה שהילדים שלה, שהתחנכו במוסדות חרדיים, ישבו וילמדו תורה".
אחד מבניה של לוי, ש' בן ה־19, הוא לוחם בגדוד נצח יהודה, שמיועד למגזר החרדי ושייך לחטיבת כפיר. בן נוסף לומד במכינה של נצח יהודה. "חיילים חרדים זה דבר לא רגיל. בחור סטנדרטי מהחברה החרדית לא מתגייס. כל החיים מלמדים אותו שגיוס זה רע, זה פסול, בעיקר כי זה יוריד אותו מבחינה רוחנית", מסבירה יהודית רוטקוביץ', עובדת סוציאלית בעמותת נצח יהודה.
העמותה מלווה את החיילים מבחינה רוחנית וגשמית לקראת גיוסם, במהלך שירותם בגדודים החרדיים וגם לאחר שחרורם. הליווי הרגשי נעשה דרך מיזם "ניצוץ לנצח", בשיתוף משרד הרווחה והביטחון החברתי. עד השבעה באוקטובר עסק המיזם רק בחיילים. עם פרוץ המלחמה נוסף מענה של תמיכה באמהות החיילים.
ממש לא טבעי
"להבדיל מהמגזר הלאומי־דתי, ששם הדבר הכי מקודש זה להתגייס, להורה חרדי זה ממש לא טבעי", אומרת רוטקוביץ'. "יש הרבה חיילים שאין להם עורף משפחתי, כאלה שהוקיעו אותם בבית. במקרים כאלה, אין לנו מגע עם ההורים. אבל יש, ברוך השם, הרבה אמהות מהמגזר החרדי שאומנם הילד שלהן לא עשה את האידיאל שכיוונו אליו, אבל הן אוהבות אותו ולא מתנכרות לו".
"כאלה שאכפת להן מהילד, והוא כן מגיע הביתה לשבתות. בעקבות המלחמה והכניסה לעזה התחילו להגיע אלינו פניות מאמהות שהיו מאוד מבוהלות. האירוע של הצבא לא מוכר להן בכלל. מה זה בכלל אומר, שהילד שלי נמצא בעזה ונלחם על חיינו ועל חייו? הן בחיים לא שלחו ילד לצבא, הן לא גדלו על זה, לא גידלו את הילד על הערך הזה של הקרבה ומסירות נפש למען המדינה. חלק גדול מהן פשוט נמצא באימה. לאורך המלחמה הפניות גברו".
מה עשיתם בעקבות הפניות האלה?
"הוקמה קבוצת תמיכה לאמהות, ואני מלווה אותה. עשיתי איתן מפגשים בזום. הן צריכות תמיכה כדי לעבור את התקופה הזאת, כשהן לא ישנות בלילה, כשהן מודאגות. זו קודם כל ונטילציה, הנשים מאווררות את מה שהן מרגישות. יש לנו גם קבוצה בוואטסאפ, שבה אם מישהי מעלה איזה עניין, אז מתייחסים".
מהן ההתמודדויות השכיחות?
"זו קודם כל החרדה הגדולה לבנים, חרדה של אמא. האם הילד שלי שמור, מוגן? עד כמה באמת רואים את החיים של הבנים, כמה באמת מגינים עליהם?".
נושא נוסף העולה בשיחות, לדברי רוטקוביץ', הוא היחס שהאמהות זוכות לו בסביבתן: "אחת האמהות אמרה שכשהיא הולכת לגן השעשועים עם הילדים הקטנים, 'אף אחד לא יודע מה אני עוברת עכשיו, כאמא לבן בעזה. אני לא יכולה לשתף שהבן שלי נלחם על החיים של כולנו'. לפעמים הנשים צריכות גם להסתיר את העובדה הזאת. הן מרגישות שהן בכלל לא מובנות, שאין אמפתיה כלפיהן".
לדבריה, יש מקרים שבהם החיילים נמנעים מלהגיע הביתה לחופשות כשהם לבושים במדים. "זה עלול להרוס את השידוכים של האחיות שלהם", רוטקוביץ' מסבירה. "אבל זה מאוד תלוי איפה גרים. יש מקומות יותר קיצוניים, ויש יותר מפרגנים. אמא משכונת מאה שערים בירושלים בחיים לא תספר שהבן שלה בצבא. ביתר עילית, לעומת זאת, היא מקום יותר פתוח במובן הזה. אבל זה גם משתנה משכונה לשכונה".
איך בעצם מקילים על האמהות האלה?
"קודם כל, בהקשבה, בהכלה, באמפתיה. אני מייצרת קבוצות תמיכה של אמהות שמבינות במה מדובר ויכולות לחזק זו את זו, ולהיות אוזן קשבת. אנחנו גם מדברות על כך שהן עושות דבר חשוב למדינת ישראל. השפה היא מאוד דתית: זה דברי אמונה, חיזוק. יצא לי גם להגיד פרקי תהילים עם האמהות".
לדבריה, האמהות לחיילים החרדים ראויות להערכה: "למרות שהילד בחר במשהו מנוגד למה שהן חלמו עליו, הן מקבלות, אוהבות, דואגות, רוצות בטובתו. זה דורש מהן המון כוחות נפש מול החברה שממנה הן מגיעות".
להרגיש בקבוצת השווים
"הבנים שלי עשו לי הכנה לכך שהם רוצים להתגייס, זה היה תהליך", מתארת אודליה לוי. "הם אמרו שהם לא מוצאים את עצמם, ודיברנו על כך. כשראיתי שהם נורא החלטיים, הבנתי שאצטרך להתמודד גם עם החברה. אני עוסקת בחינוך, עובדת בפרויקט שמלווה נוער בסיכון. זו עבודה שיש בה הכלה. ההכלה הזו סייעה לי להכיל גם את רצון הבנים שלי".
הבן ש' מגויס כמעט שנה. "הוא התגייס לתוך הלחימה. בכניסה הראשונה שלו לעזה חשתי בדידות. מעולם לא הרגשתי כל כך בודדה", מתוודה לוי. "כשסיפרתי שהבן שלי בעזה לא קיבלתי 'כל הכבוד', אלא ההפך. אנשים אמרו לי 'איך את שולחת את הילד שלך למות?'. לא היה לי עם מי לדבר".
"קבוצת התמיכה של עמותת נצח יהודה עזרה לי מאוד. העליתי את הקושי, את תחושת הבדידות. בשיחת זום שהייתה לנו התחלתי לבכות כמו ילדה קטנה. אם את במגזר החילוני או במגזר הסרוגים ואומרת 'הבן שלי לוחם' – את הולכת בגאווה. במגזר החרדי מסתכלים עלייך כאילו שאת יותר למטה ולא למעלה. לכן הסיוע הזה היה כל כך מרים עבורי, נתנו מקום לתחושות שלי. פתאום פגשתי אמהות נוספות שמרגישות כמוני, הרגשתי בקבוצת השווים".
שנה לאחר הגיוס, איך הבן מרגיש בצה"ל?
"בפעם הראשונה שהם נכנסו לעזה, הם איבדו חבר מאוד יקר, אוריאל פרץ. בטירונות, ל־ש' היה מאוד קשה, הוא נשבר, חשב אולי לעזוב. ואז אוריאל אמר לו: 'אם אנחנו לא נילחם, מי יילחם? אנחנו נלחמים בשביל העם שלנו'. הבן שלי אמר לי שרק בזכות אוריאל הוא נשאר, כי דבריו נתנו לו משמעות וכוח".
איך את מרגישה כשאת שומעת את הקריאות "נמות ולא נתגייס"?
"וואו, זאת שאלה נורא מורכבת, כי הייתי שם. בעבר גם אני הייתי באג'נדה הזאת, של 'נמות ולא נתגייס'. מאוד האמנתי בה. אבל עשיתי את השינוי הזה בראש והבנתי שיש גם בנים שלא מסוגלים כל היום ללמוד תורה ורוצים להרגיש משמעות ולהיות חלק מהעם. הבנתי שהם צריכים לשרת בדרך אחרת, לא בדרך של תורה, אלא בדרך של עשייה".
"הבן שלי אמר 'גם בתורה היו לוחמים, אז אני לא סותר את התורה'. זה לא נגד התורה, הוא עדיין שומר שבת. אני גם חושבת שהיום הוא אפילו הרבה יותר עוצמתי ומדהים ממה הוא שהיה. הוא יצא לראייה כוללת, הוא רואה את כל עם ישראל, רוצה לעשות טוב. נצח יהודה נתנו לו עוגן ואני מאוד שמחה על כך".
רוב הציבור החרדי לא חושב כמוך.
"אני לא ניזונה מהתקשורת. אני רואה שיש שינוי. נכון שיש קומץ קיצוני שמתנגד, אבל הנוער היום חושב אחרת. ברגע שהם מרגישים שהם לא מספיק משמעותיים בעולם התורה, הם עושים את זה, מקבלים החלטה והולכים להתגייס. צריך להבין שכשאתה גדל בתוך תבניות, יש לך קושי לשבור אותן. דווקא מפני שגם אני הייתי כזאת, אני מבינה מאיפה מגיעה ההתנגדות, אבל אני חושבת שהנוער יעשה את העבודה".
"את ההתמודדות שלי כאמא לשני חיילים קרביים אפילו קשה לתאר", אומרת מירי מזרחי מקריית יערים, אם לחמישה. בנה א' (21) משרת זה כשנה בנצח יהודה ובנה י' (20) התגייס לפני כחצי שנה לצנחנים.
"א', למשל, לא היה איתי השנה באף חג: לא ראש השנה, לא כיפור, לא סוכות, לא פורים, אבל זו עוד נחשבת התמודדות קטנה", מזרחי אומרת. "להיות אמא לחיילים זה לחץ אין־סופי. שלושה חברים מהישיבה של א' נפלו בקרב. עמדנו יחד על הקברים, רגעים שלא תיארתי לעצמי שאצטרך להיות בהם. כל הצוות של נצח יהודה נותן לי כוח, הם פשוט מדהימים ומהווים רשת תמיכה בשבילי".
ספרי על ההחלטה של הבנים להתגייס.
"אם לא הייתה פורצת מלחמה, אני מאמינה שהבנים שלי אולי היו מתגייסים בשלב מאוחר יותר בחייהם, וכנראה לא לקרבי. אחרי 7 באוקטובר מצאתי את א' יושב על הרצפה בחדר ופשוט בוכה. התקשרתי לפסיכולוגית כי לא ידעתי מה לעשות איתו".
"הוא היה נסער" מספרת. "אמר לי 'אמא, זה לא לעניין, אני לא יכול להמשיך לעשות מה שאני עושה', כלומר, ללמוד בישיבה, 'אלא צריך לצאת להגן על העם שלנו'. א' התגייס מתוך מקום חרדי. היו בגיוס שינויים שהיה לו מאוד קשה איתם, אבל הוא היה חזק, עמד בהם, הבין את החשיבות שבהגנה על העם היהודי".
איך את הרגשת עם ההחלטה שלו?
"גאווה גדולה מאוד. בעלי ואני עודדנו את זה. הבנו שהוא צריך להתגייס. אני גאה בילד שלי, שידע לראות את המצב ולהבין שחייבים שינוי. יש לו כזה לב רחב, שהוא שם את האינטרס האישי שלו בצד כדי לעשות עכשיו מה שמתבקש ממנו. בכל רגע פנוי שיש לו בצבא, הוא לומד גמרא. לבן השני, הגיוס היה בראש כבר כמה שנים. הוא עשה מכינה קדם צבאית והייתה לו שאיפה להיות בצנחנים. אני הכי גאה בהם, מספרת לכל מי שרוצה לשמוע. גם הבת שלי מדברת על כך בבית הספר".
זה די יוצא דופן במגזר.
"אני מכירה הרבה חיילים חרדים. יש לי חברה טובה שבעלה היה שנה וחצי במילואים, יש לי גיסים שעושים צבא".
עדיין, זה לא הרוב.
"נכון, אבל הבן שלי אמר לי את המשפט הבא: 'אני צריך לעשות מה שמרגיש לי נכון, ואני לא שופט אף ציבור'".
מזרחי מדברת על הקושי שלה בזמן המלחמה: "אני קמה לכל צלצול, לא יכולה להוציא את הטלפון מהחדר. אבל התהליך הזה גם בנה אותי, התחזקתי מכך. זה להבין את התפקיד המדהים שהבנים שלי עושים ואת המשמעות. אני מסתכלת עליהם בכזו גאווה".
