הם באו בגלים. קשישים, צעירים, משפחות עם עגלות. חלקם עם שלטים מאולתרים, אחרים עם דגלים כחול-לבן, כולם עם סרטים צהובים. כיכר הבימה התמלאה בהדרגה אמש, בערב אביבי נעים במיוחד. פסיפס ישראלי פרוש למרגלות הבמה, מאוחד בזעם, בתסכול ובדאגה.
"תדליקו את הפנסים בטלפונים", קראה המנחה במיקרופון, ובבת אחת, אלפי נקודות אור בוהקות החלו לרצד בחשכה לכיוון השמיים לרחפנים שמצלמים את האירוע.
ציפי לבני עלתה לבמה בצעדים מדודים. משהו בהליכה שלה משדר נחישות, אך גם עייפות מסוימת. היא הביטה בקהל ופתחה בדברים שנשמעו מוכנים היטב, אך גם ספונטניים. 547 ימים אחרי, ולבני עדיין מצליחה להצית את הקהל. כשאמרה שממשלה שלא מתחייבת לקיים את החלטות בג"ץ צריכה ללכת הביתה, הקהל מחא כפיים וצעק ׳בושה׳. גבר בשנות השישים לחייו, עם משקפיים על ראשו וחולצה מגוהצת, הנהן בראשו בעוצמה.
לבני יודעת לגעת בנקודות הרגישות. היא מזכירה את החטופים, את האיום על הדמוקרטיה, ולא שוכחת גם את שמץ השחיתות שמרחף מעל הלשכה של רחוב בלפור. הקהל מגיב בהתאם, באנחות, בקריאות ביניים, במחיאות כפיים.
זעם בקולו של ח״כ יואב סגלוביץ. מי שמכיר את האיש, לשעבר בכיר במשטרה, יודע שאין זה עניין של מה בכך. יש כעס אמיתי, מקצועי, על מה שהוא רואה כהתנהלות מסוכנת. ההשוואה להונגריה של אורבן לא הייתה מקרית; סגלוביץ יודע בדיוק לאן הוא מכוון. "נסע לשוט בדנובה, לניר עוז עדיין לא הגיע", אמר, והקהל השיב בקריאות זעם. צעירה בשנות העשרים לחייה לחשה לחברתה: "כל כך מדויק״.
במעגל החיצוני של הכיכר עמדו הוותיקים של המחאה. אלה שלא מפספסים הפגנה, שכבר יודעים בדיוק באיזו פינה להתמקם, מאיפה הרוח נושבת, מי מביא מים. גבר מבוגר, קרח, עם תיק גב קטן, הסביר לזוג צעירים שזו הפעם הרביעית שלהם בהפגנה: "תראו, זה לא משנה אם הם שם למעלה שומעים או לא. אנחנו פה וזה מה שחשוב״.
כשעומרי רונן ומיכל ביניש מאחים לנשק, עלו לבמה, השתרר שקט. הם הפכו לסמל של משהו אחר - לא רק מחאה, אלא עשייה. 9,000 מתנדבים בכפר עזה. המספר הדהד בכיכר. אישה בשנות החמישים לחייה, עם שיער קצר צבוע אדום, מחתה דמעה. "הייתי שם", אמרה לבעלה.
המחשבה על 59 החטופים ריחפה בחלל. אף אחד לא הזכיר שבעוד שבוע יישבו כולם לליל הסדר. הימים שלפני פסח. הכיסאות הריקים. התמונות. החרדה. אישה מבוגרת החזיקה תמונה של בחור צעיר, מחייך. 547 ימים הוא במנהרות החמאס.
"אני קורא לנתניהו מהבמה הזו - ישראל לא תהיה הונגריה", צעק סגלוביץ. וכולם ידעו שזה לא באמת הנושא. לא הונגריה, לא החוק הנורבגי, לא יחס הממשלה לבג"ץ. הדאגה העמוקה היא אחרת: שנה וחצי אחרי, והלוחמים עדיין בעזה, ובמחסומים. 59 החטופים עדיין במנהרות. הצפון והדרום עדיין בסיטואציה מעוררת דאגה. והממשלה, ובראשה העומד בראשה, נתפסת כמי שעסוקה בדברים אחרים.
"תביאו אותם הביתה!" קראה אישה בקהל, וההד המשיך עוד רגעים ארוכים, כמו גל שהולך ומתעצם. זה חזר כמו מנטרה, ואולי גם כמו תפילה. בקצה הכיכר, אב ובנו הקשיבו בדממה. "אבא, באמת יהיו עוד 547 ימים?" שאל הילד. האב שתק.
כשההמון התחיל להתפזר, חלקם הלכו בצעדה לתמוך במשפחות החטופים ליד שער בקריה, כבר היה חשוך לגמרי. קבוצת צעירים הדליקה שוב את הפלאשים של הניידים, הפעם בצורת מנורה, ושרה את "התקווה" בקול שקט, כמעט מהוסס. זקנה בעלת שיער לבן התקרבה, הציצה בהם בחיבה, ואז אמרה בקול ברור: "אל תפסיקו לבוא״.
