תחקיר צה”ל על הקרב שהתחולל בשדרות בשבעה באוקטובר חושף שורת מחדלים חמורים בכל דרגי הפיקוד בצה"ל. אך עבור תושבי העיר הדרומית, לא מדובר בעוד מסמך יבש עם לקחים – אלא בזיכרון חי ושותת דם של בוקר אחד שבו המדינה נעלמה, והם נותרו להילחם לבד.
במהלך אותו יום חדרו לעיר 41 מחבלים, מרביתם מגדוד דרג’ תופח. 53 ישראלים נרצחו – בהם 37 תושבים, 11 שוטרים, שני לוחמי אש ושלושה חיילים. אלפי לוחמים שנכנסו לשדרות יצרו את מה שזכה לשם “פקק שדרות”, בעוד שבקיבוצים אחרים הסמוכים לרצועה המשיך הטבח ללא סיוע. התחקיר, שכולל גם קרבות גבורה של אזרחים, שוטרים וחיילים, קובע חד-משמעית: צה”ל כשל בהגנה על שדרות.
התגובות לתחקיר בקרב משפחות שכולות ותושבים היו קשות ונחרצות. אליענה סוויסה, תושבת העיר משנת 1995 ואמו של דולב סוויסה ז״ל, מדברת בכאב אך גם בזעם מאופק: “הזדהתי עם אנשי הצבא שביקשו סליחה – לא קינאתי בהם. אבל התחקיר עצמו לא צלח בעיני. לדוגמה, היה מידע שאנחנו, משפחות שכולות, העברנו להם, והוא לא בא לידי ביטוי בתחקיר. זה תחקיר כוללני ולא פרטני. אף אחד לא פנה אלי בעת ביצוע התחקיר – ואצלי בשכונה היו מחבלים ואף אחד לא יודע מזה עד עכשיו".
הוסיפה לומר כי "הבענו והשמענו את טענותינו מול נציגי הצבא שהשתדלו להכיל ולתת תשובות, אבל הכישלון הגדול הוא לאחר ההפקרה והמחדל – שהגוף שכשל חוקר את עצמו. אם זה היה תחקיר משותף לכל הגופים – עם המשפחות, מד”א, שב”כ – הנשמה הייתה רגועה יותר עם ממצאי התחקיר".
מבחינתי – כל הממשלות, שהיו מאז הסכם אוסלו, אשמות במחדל באופן ישיר או עקיף" הוסיפה. "כולם הרדימו אותנו – 25 שנה עם הקסאמים, שהאויב הוא חלש. אותו אויב שתפס אותנו עם המכנסיים למטה – ושילמנו בדם ילדינו".
לימור ווייצמן, שאיבדה את בעלה ליאור שנרצח ביום הטבח, מתקשה להסתיר את האכזבה והכעס: “העליתי המון תחושות בתחקיר. ישבנו שם ונרדמתי. התחקיר עסק רק במה שקרה בתוך העיר שדרות. הם מתנצלים רק על הכשלון הספציפי של השבעה באוקטובר – והכשל היה כבר 20 שנים קודם לכן".
"מבחינתם זה בסדר שחיינו תחת ירי טילים מתמיד" טענה. "וברור שכשהדברים הללו מתקבלים ומתרגלים אליהם – הגרוע יותר יגיע – והוא הגיע. והנציג הצבאי סיפר על הכשלון של השבעה באוקטובר בלבד – זה כשלון של 20 שנה. אחר כך עצבן אותי שהוא אומר שבלילה שלפני היו ספקות האם להתריע או לא להתריע – ואני הייתי בשוק. ההתראה הזו הייתה יכולה להציל את חייו של בעלי. פשוט קומם אותי להיות שם".
על מי שהציגו את התחקיר אמרה וויצמן: "הנציג שהיה מולנו לא קשור למצב והוא התנצל. איך זה עוזר לי שהוא אומר לי שהוא לוקח אחריות שום גורם רשמי לא היה לו בשבעה, לא בשלושים ולא אחר כך. שום דבר לא יחזיר לי את בעלי, שום דבר לא יגרום לי להרגיש אחרת – אבל למה הדרג הגבוה יותר לא פה? איפה מי שעליו האחריות האמיתית? למה הוא לא עומד מולנו ומציג את הכשלון הזה?”.
גם ניר וקנין, תושב העיר, לא הסתיר את תחושת הזעם וחוסר האמון שלו כלפי המערכת: “כשל רודף כשל. מערכות ההתרעה לא הופעלו משיקולים לא ברורים. דלתות המיגוניות שצה״ל התגאה בהן – לא נפתחו ברגע האמת. בגלל זה נטבחו נשים מבוגרות בתחנת האוטובוס.
בגלל זה אנשים יצאו מהבית בבוקר חג שמחת תורה – ונורו ברחוב. העיר לא הייתה ערוכה. לא תיק הגנה, לא כיתת כוננות מתפקדת, לא מחסומים. הקונספציה חיה ובועטת – והתושבים הם אלה ששילמו בחייהם".
