הפעם האחרונה שבה "צוות קטמון" הירושלמי נפגש בהרכב מלא הייתה כשבועיים לפני הכניסה הקרקעית לעזה במבצע צוק איתן. מאז כיתה א' הם חבורה בלתי נפרדת, חמישה ילדים טובים ירושלים. אחד אחרי השני התגייסו לחיל ההנדסה, יחד בחרו לשרת כמפעילי דחפור די-9, וביחד נשלחו לפלס צירים בעזה. המפגש המרגש ההוא התרחש בחתונת אחותו של אחד מהם, שם הרשו לעצמם לכמה שעות להחליף את המחשבות על הלחימה שבפתח. 

מושיקו דוינו רקד שלא כמנהגו, שימי אלב חייך ללא הפסקה, ברק גבאי וטל תשרה תפסו ראש טוב מהאלכוהול, ורק נתן נסקו בדק מדי פעם את הסלולרי ועקב בעניין אחר הדיווחים באינטרנט. "עזוב אותך ממלחמות, תיהנה", הפציר מושיקו. "אל תדאג, הכל יהיה בסדר. מה שיקרה הוא מה שצריך לקרות. כן מלחמה, לא מלחמה, הכל זה מלמעלה". 

פחות מחודש לאחר החתונה, ב-28 ביולי בבוקר, מושיקו כבר היה בתוך עזה. הוא הגיע עם הדחפור לפאתי הכפר חרבת אחזעה כדי לאתר עמדות שיגור של רקטות ולהכין את השטח לקראת כניסת הכוחות הקרקעיים. מושיקו התקדם בשביל עפר צר לכיוון הבית השני מימין, שממנו יצאה מנהרת טרור לכיוון ישראל, כך שהכף מחפה על חלקו העליון של הדי-9. בטרם הספיק לחשוף את המוקשים סביב הבית, הגיח מהצד מחבל עם מטול אר-פי-ג'י ושיגר טיל מדויק לכיוונו. מפקד הדחפור נפצע באורח קשה, מושיקו נפגע אנושות בבטנו. הקצין הספיק לשמוע את קריאת הכאב של חברו ולאחר מכן השתררה בתוך הדחפור דממה לשניות מעטות עד שהחלו חילופי אש כבדים. שמונה מחבלים חוסלו במתקפה המתוזמנת, שניים נוספים נכנעו. מאותו רגע יישאר "צוות קטמון" בהרכב חסר. 

נסקו (שאף אחד אינו קורא לו נתן) אינו יכול לשכוח את החיבוק האחרון שקיבל ממושיקו לאחר שוויתר לו על היציאה הביתה בשבת. שימי זוכר את ההתמוטטות שחווה כאשר הבחין שברשימת ההרוגים באינטרנט מופיע גם שמו של חברו. גם טל עדיין רועד כאשר הוא משחזר את הרגע שבו הבין כי מושיקו לא יחזור יותר. ורק ברק בוהה בתצלום המשותף האחרון, שממנו נעדר שימי, ובו נראים החברים על גבול הרצועה, רגע לפני התופת. הכיתוב שצורף לתמונה בפייסבוק מקבל משמעות מצמררת: "גם בילוי בעזה לא יפריד בינינו". 

כעת, לאחר 14 שנים של חברות נפש כחמישייה, מנסים ארבעת הנותרים לעכל את המציאות הכואבת ולבנות שגרה חדשה, שבה יישמר חלקו של החבר שאיננו. בימי שישי, מיד לאחר היציאה מהבסיס, הם מגיעים להר הרצל ומתייחדים במשך דקות ארוכות עם קברו. משם הם פונים לשיעור תורה בבית הוריו של מושיקו, ורק אחר כך יפרשו לבתיהם. 

"נהגנו לבלות ביחד בכל ערב שישי, אבל היום אין לנו חשק", אומר נסקו, שמלווה את מושיקו עוד מהגן. "נכנסנו לעזה חמישה חברים ויצאנו ארבעה. מושיקו היה הדבק שלנו, עמוד התווך בחבורה, ומאז שהוא נהרג כל אחד מאיתנו סטה מעט מהמסלול האישי שלו. ייקח זמן, אם בכלל, עד שנחזור לאותה נקודה. כרגע אנחנו רק רוצים לסיים את הפרויקטים שמושיקו התחיל, כמו בניית שולחן חדש למחלקה, ואחר כך ננציח אותו גם בשכונה, בטורניר כדורגל שיתקיים כל שנה על שמו". 

מלכי קטמון 

סמ"ר מושיקו דוינו נולד בקטמון לניסים ולרוחמה, הגננת האהובה של השכונה. כאשר היה ילד, כך מספרת אמו, נהג מושיקו לחבק את האנשים סביבו ולהתייחס אליהם ברגישות יוצאת דופן. את נסקו הוא פגש לראשונה בגיל 4 ב"גן רונית", והשניים סירבו להיפרד. "אהבנו לשחק ביחד בבובות של בטמן וזה הזיכרון הראשון שלי ממושיקו", מחייך נסקו. "לפעמים הייתי לוקח את הבובה שמושיקו רצה ואז הוא היה נותן לי בוקסים בבטן". 

כשהשניים עלו לכיתה א' בבית הספר לוריא הצטרף טל. בכיתה ח' החבורה הצעירה מנתה כבר ארבעה כאשר ברק הגיע לתיכון "דנמרק" שבו למדו. בבית הספר כולם הכירו את החבורה הזאת. בכל הפסקה הם ישבו על ספסל הסמוך לקיוסק של גדי, סיפרו בדיחות ואכלו בגטים. התרחבות נוספת אירעה בכיתה י"א, כאשר שימי אלב עבר ל"דנמרק". "כשהגעתי לתיכון הם היו שמונה תלמידים מגובשים", הוא נזכר. "ראיתי אותם בשכונה, אבל לא העזתי להתקרב אליהם בהפסקות ולרוב נשארתי בכיתה. יום אחד מושיקו נשאר איתי והציע לי להצטרף אליהם". 

שימי, שסבל אז ממשקל עודף, חשש כי החבורה תהפוך אותו לליצן והתחמק, אולם מושיקו לא ויתר. הוא גרר אותו למסיבת יום הולדתו של נסקו, שנערכה בשעות הערב בתוך אחת הכיתות, וכך למד שימי על ההוויי הייחודי של החבורה. "היו חגיגות יום חמישי והיה גם חמישי חגיגי, שזה אומר שלאחד מהחבורה יש יום הולדת", הוא מסביר. "נהגנו לגרור רמקולים לבית הספר, מתחברים לחשמל ומבלים עד אמצע הלילה". 

בית הספר הפך למוקד החגיגות גם ביום העצמאות. בכל שנה הגיעה החבורה מצוידת בגנרטור, משקאות ובשרים, גוררת אחריה את שאר ילדי השכונה. לפעמים זעמו החברים על אחד המשתתפים, שלא טרח להשתתף בהוצאות, אולם מושיקו הקפיד להרגיע. לא חשוב הכסף, נהג לומר, העיקר שנהנינו. "הוא היה מין מפשר תמידי והמבוגר האחראי", אומר נסקו. "לפני כמה שנים בל"ג בעומר תכננו אירוע גדול ונסעא נו עם המון ציוד כדי להדליק מדורה גדולה בעמק הצבאים. אחד החברים ניסה להפעיל את הגנרטור בכוח וקרע את הכבל. נשארנו בחושך והיינו עצבנים. רק מושיקו צחק ואמר שאין טעם לריב אם תכף נשלים". 

למרות החיבה לבית הספר, בעיקר לאחר שעות הלימודים, מקומות המפגש הקבועים של מושיקו וחבריו היו עמודי הבטון ברחבה שליד בית הוריו או החורשה הקטנה הסמוכה שזכתה לכינוי "היער". גם שם היה להם ספסל קבוע, שעליו ישבו מדי ערב. ביער, בגיל 16, התנסה מושיקו לראשונה בשתיית אלכוהול. לאחר שהקיא כל הלילה הקפיד מאז מושיקו לסיים כל בילוי כשהוא פיכח. "בחופשה הראשונה מהטירונות השתכרתי וכמעט התעלפתי", מספר נסקו. "ידעתי שאפשר לסמוך על מושיקו והוא הוציא אותי מהמועדון וסחב אותי על הגב עד שמצא מונית. אחר כך הוא העלה אותי הביתה, דאג שאכנס למיטה, ורק אז צעד ברגל הביתה".

שבוע לאחר מכן נאלץ מושיקו לסחוב את ברק מאותן סיבות. "ידענו שאיתו אפשר להתפרק, כי הוא תמיד ידאג שהערב יסתיים בשלום", ממשיך נסקו. "מושיקו תמיד חשב קודם על אחרים. אמרתי לו כמה פעמים שיציב את עצמו במקום הראשון, אבל זה לא עזר. הוא זה שליווה את כל הבנות הביתה, גם אם השעה הייתה 4 לפנות בוקר, ותמיד זכר כל דבר בשביל כולם. מושיקו היה מין יומן אנושי. לאחרונה החלטתי להסתובב עם מחברת כדי להעלות את כל הזיכרונות שלנו ממושיקו, את החוויות, את הבדיחות, אחרת אשכח". 

ואיזה סיפור יפתח את המחברת? 

"סביר להניח שהסיפור עם אחיו הגדול, שמעון", פורץ נסקו בצחוק וגורר אחריו את שימי וברק. "מושיקו ישן יום אחד בסלון ופתאום התעורר בבהלה וראה המון עלים ירוקים מול הפרצוף. פתאום הוא שמע את קולו האיטי של שמעון ששאל אותו ‘תגיד לי, זה נענע או פטרוזיליה?'. בכל פעם שחיפשתי לצחוק עד דמעות ביקשתי ממושיקו לחקות שוב את אחיו. זה אחד הסיפורים שתמיד יזכירו לי את מושיקו". 

להנדס את השירות 

לפני כשנתיים, כשמועד גיוסם של מושיקו וחבריו עמד בפתח, הקשר הקרוב ביניהם עלה עוד שלב. טל היה הראשון שנשלח לטירונות בהנדסה קרבית והלהיב את חבריו בסיפורים על החיל. כשלושה חודשים אחריו התייצבו בבקו"ם גם נסקו ומושיקו. בעוד נסקו התקבל להנדסה קרבית, גילה מושיקו כי צה"ל מעדיף שיפנה לקורס אלקטרוניקה בחיל האוויר. במשך שבוע הוא נלחם להגיע לחיל קרבי, עד שהצבא התרצה. בנובמבר 2012 החל מושיקו את הטירונות ביחד עם נסקו ולאחר כארבעה חודשים בחרו בקורס להפעלת ציוד מכני הנדסי. 

מדוע בחרתם לשמש דווקא כמפעילי די-9? 

"בהתחלה התלהבנו מהדחפורים הגדולים, אחר כך הבנו שאנחנו יכולים להיות לוחמים וגם להשתחרר עם מקצוע ביד. התגאינו בתפקיד של הדי-9 במלחמה. הוא הראשון שנכנס לשדה הקרב, פותח צירים ומפנה דרך לשאר הלוחמים. בצוק איתן ראיתי כיצד חיילי חי"ר מסרבים להיכנס לשטח מבלי שהפכנו קודם את האדמה ובדקנו שאין מוקשים". 

בקורס צמ"ה חברו מושיקו ונסקו לטל, שסיים אומנם שלב של אימון מתקדם, אך נדבק בהתלהבותם של שני חבריו לכלים העצומים. השלושה שהו באותו אוהל, ואף שהשקיעו בלימודים התקשו להיפרד מהתעלולים שהיו מנת חלקם בתיכון. "למושיקו היה רעיון כיצד לשגע את החניכים האחרים", הם צוחקים. "באמצע הלילה קשרנו למיטות שלהם חבלים וגררנו אותם לאט-לאט מחוץ לאוהל. בבוקר החניכים התעוררו ולא הבינו למה הם בחוץ". 

בעודם בקורס, הגיע תורו של ברק להתגייס, ואף הוא ביקש להצטרף לאותו חיל. לצה"ל היו תוכניות אחרות והוא יועד לשריון. ברק, סטנדאפיסט מלידה, סירב להתפנות מהבקו"ם וניסה לרכך את עמדת הקצינים בבדיחות ששלף מהמותן. רק לאחר שנשפט מספר פעמים ושהה יום אחד במעצר, נשלח ברק לטירונות הנדסה. "לא אכפת היה לי היכן אשרת", הוא מתמצת את דבריו. "מצדי, יכלו לשלוח אותי לקלף חצילים, כל עוד אני עושה את זה עם החברים שלי".  

עם סיום מאבקו של ברק נפתחה חזית צבאית חדשה, הפעם מול שימי. גיוסו היה המורכב ביותר, וחיל ההנדסה סירב לקבלו בשל עודף משקלו. "התלהבתי מהסיפורים של מושיקו, נסקו, ברק וטל והחלטתי ללכת בדרכם", מספר שימי. "פעמיים עברתי טירונות ובאמצע נכנסתי לדיאטה רצחנית בזכותו של מושיקו. חלק מהחברים בשכונה הצדיקו את הסירוב של ההנדסה, אבל הוא אמר לי לא להקשיב לאף אחד וללכת עם הלב שלי. מושיקו האמין שאני יכול להצליח בצמ"ה. הוא שיגע את המפקדים שלו עד שהגעתי לגדוד 603 של פיקוד צפון, בו הוא שירת ביחד עם נסקו". 

גם ברק רצה להצטרף לגדוד עם חבריו, אולם בסיום הקורס שובץ אליו רק החניך המצטיין. "איימתי על החייל שעדיף לו לבחור משהו אחר, כי החברים שלי יענו אותו", נדלק זיק שובב בעיניו של ברק, "אבל שום דבר לא עזר. נשלחתי לצמ"ה עזה, ומאז אני משרת עם טל". 

אף על פי שהחמישה התפצלו בין שני גדודים, הם נשארו קבוצה מלוכדת בתוך החבורה הוותיקה מהשכונה. קשה לפסר פס את הדינמיקה המיוחדת בין הרביעייה, והשיחות ביניהם מתובלות בהומור ובעוקצנות עדינה. "ראית מי נכנס ראשון בצוק איתן?", סונט נסקו בברק. "ומי ישב על גבול עזה כל הזמן? אחי, אנחנו לא צריכים מבצע כדי להיכנס לעזה. אנחנו גרים שם", מחזיר ברק. "אפשר לחשוב", חותם נסקו את השיחה. "גם מושיקו ואני היינו במובלעת של לבנון. עדיין, גדוד 603 שווה יותר". 

נשארנו משותקים 

ימים ספורים לפני הכניסה הקרקעית לעזה הרגיש מושיקו כי המזל עומד לצדו. הוא שהה עם גדוד 603 בצמ"ה עזה וארבעה מתוך "צוות קטמון" של ההנדסה מצאו עצמם שוב יחד, למעט שימי שהגיע מאוחר יותר. מושיקו ונסקו התלבשו על חדרם הממוזג של טל וברק ולא יצאו ממנו, למעט בפעם שבה היה חשש לחדירה של מחבלים. בסיום האירוע הנציחו הארבעה את עצמם בפעם האחרונה. 

"בחדר שוחחנו על המבצע וניסיתי להעלות את האפשרות שניפצע או ניהרג", אומר נסקו בשקט. "מושיקו היה רגוע ואמר שוב שמה שצריך לקרות יקרה. הוא התחמק משיחות על המוות. בעיקר הוא דיבר על שגרת הפצמ"רים ועל החיים הקשים של התושבים בעוטף עזה. מושיקו רצה להילחם". 

באחד הבקרים עזבו השניים את הנוחות של המזגן כדי לבדוק את הדחפורים בשטח. ברק הגיע עם שקית במבה, ושנייה אחר כך נשמעו השריקות המוכרות והמפחידות. "אחרי הפיצוץ הסתכלנו מסביב וראינו שאחד הפצמ"רים נחת על החדר שבו שהינו", ממשיך נסקו. "היינו בהלם. כל הקיר שלידו ישנו הפך לרסיסים. מושיקו התעשת ראשון ורץ לסייע לפצועים. אחד המפקדים אמר לנו שאלוהים כנראה אוהב אותנו, כי אם היינו נשארים בחדר כולנו היינו חוזרים הביתה בארון". 

המזל עזב את מושיקו ביום שני בבוקר, כ-24 שעות לאחר שחזר מאפטר בבית הוריו. נסקו נזכר כמה שמח חברו כשהבין שיוכל להעביר את השבת בירושלים. "יש לי ממנו כמה זיכרונות חזקים מהמלחמה. הרגע שבו הוא חיבק אותי, שנייה לפני שפרצנו את הגדר שמקיפה את עזה, הדקות שבהן חזרתי מפעילות וראיתי אותו ישן, וגם הערב שבו הוא חזר מאושר מהאפטר והגיע עם הוריו ועם סיר גדול של קובה. מושיקו התגאה תמיד בבישולים של אמא שלו. שנינו חילקנו את הקובה לחיילים ומושיקו שמח שכולם התלהבו. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו כי באותו לילה יצאתי גם אני לאפטר". 

בדרכו חזרה שמע נסקו כי אחד הדחפורים בפלוגה נפגע. הוא חשב מיד על מושיקו ושימי. כשהגיע לשטחי הכינוס הבחין בחיילים הבוכים. לפתע צלצל הטלפון ועל הקו היה חבר מהשכונה, ששאל מדוע הוא מסתיר ממנו שמושיקו נהרג. "ככה קיבלתי את הבשורה", רועד קולו. "ניתקתי את הטלפון ורצתי מבלי לדעת לאן. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי".  

שימי היה האחרון מבין החברים שראה את מושיקו בחיים. הוא צפה בחברו משוחח בלהט עם חיילים מהפלוגה, ומסביר עד כמה תלויים בהם חיי האזרחים. כעבור כמה שעות, ביום ראשון בבוקר, הם נכנסו יחד לסבב לחימה של 48 שעות. כעבור יממה התבקש שימי לעבור לגזרה אחרת ולהחליף את התדר בקשר. מפקדיו לא רצו שכך יתבשר על מותו של מושיקו. "יצאתי להתרעננות ביום שלישי וראיתי שהטלפון שלי מלא שיחות שלא נענו והודעות בוואטסאפ. אחד החיילים סיפר לי על מושיקו וצעקתי עליו שלא ידבר ככה. כשנכנסתי לאינטרנט וראיתי את השם והתמונה שלו, נפלתי על החול. בכיתי וצעקתי כמו ילד קטן. מסביב נפלו פצמ"רים אבל לא הייתי מסוגל לזוז". 

את אותו שיתוק רגעי חווה גם טל, שקיבל את הבשורה המרה מאחד מחבריו לשכונה. "התפרקתי", הוא מתקשה לשחזר את אותן דקות. "באותו רגע הייתה התרעה על חדירת מחבלים, אבל לא יכולתי ללכת כי הרגליים שלי רעדו. אנשים נאלצו לגרור אותי בכוח למחסה". 

גם ברק מתקשה לחזור לרגע שבו שמע על מותו של מושיקו. החיוך התמידי נמחק מפניו, ובקול שקט הוא מספר כי נדנד למפקדיו במשך דקות ארוכות עד שנאמר לו שמושיקו הוא ההרוג. לראשונה בחייו הוא נאלם דום. 

רק בני 20 

ללוויה של מושיקו הגיעו אלפים מתושבי ירושלים, ביניהם בלטו ארבעת החברים שנותרו מאחור. הם עמדו חבוקים עם מבט מרוסק בעיניים, שימי התמוטט על הקבר. אחר כך ישבו עם ההורים, ושמעו מרוחמה על התחושה הרעה שליוותה אותה מהרגע שבנה נכנס לעזה.

"בגלל שזו הייתה הפעם הראשונה שמושיקו לא חגג איתי את יום ההולדת, הוא שלח ברכה ארוכה בהודעת טקסט", היא אומרת וקולה רועד. "כשקראתי אותה הרגשתי שזו צוואה. מושיקו ביקש שתמיד אחייך, שאהיה מאושרת עם אבא שלו ושאשמור על הילדים. כשהגיע לאפטר יומיים לפני שנהרג, הרגשתי שזו פרידה. לאורך המבצע ידעתי שקציני העיר יגיעו אלינו. עכשיו אני מסתכלת על החברים של מושיקו, שבילו בבית כילדים והיום הם חיילים, ואני רואה שחסר להם המנהיג. הם יגדלו, יתחתנו ויביאו ילדים לעולם, והבן שלי יישאר חייל לנצח. עם זאת, אני מאמינה שמושיקו נמצא במקום טוב עכשיו, ואנחנו צריכים להמשיך לחיות בשבילו כי הנופלים ציוו לנו את החיים". 

לחברים אין עדיין מושג כיצד ממשיכים את החיים ללא מושיקו. נסקו ושימי במיוחד. בכל ערב, בסיום הפעילות, הם חוזרים לחדרם המשותף בבסיס ומסתכלים על המיטה הריקה, שנותרה כפי שמושיקו השאיר אותה. הם נעלו את הארונית האישית שלו ומסרבים לרוקן אותה מציוד. בימי שישי הם עדיין נפגשים בחורשה הקטנה, אולם רק לזמן קצר. "שום דבר לא ייראה כמו בעבר בלי מושיקו", מסכם נסקו. "תכננו לטוס יחד לתאילנד לאחר השחרור, אבל אין לי מושג אם יהיה לנו חשק לבלות בלעדיו. מצד שני, קשה לנו לעשות תוכניות לטווח הרחוק, הרי אנחנו בסך הכל בני 20".