יום של בחירות בלואיוויל, קנטאקי. חפשו על המפה, ליד אינדיאנה, מעל טנסי, מתחת לאוהיו. למה באתי השבוע דווקא לכאן? כי כאן יושב מי שיהיה היום המנצח הגדול, או המפסיד המפתיע, של בחירות 2014. שמו: מיטש מקונל. מקצועו: סנאטור. תפקידו: מנהיג המיעוט בסנאט. חלומו: להפוך ממנהיג המיעוט למנהיג הרוב. בגיל 72 הוא חושב שהגיע הזמן להגשים את החלום הזה. וגם, שאם לא יגשים אותו היום, כנראה לא יגשים אותו אף פעם.

מקונל הוא פוליטיקאי יעיל, משופשף, חסר כריזמה. בהיסטוריה של קנטאקי הוא כבר רשום כסנאטור שכיהן יותר מכל סנאטור לפניו - ב-1984, במרוץ אכזרי וצמוד, נבחר. מאז הוא בוושינגטון. השנה רשם עוד שיא, קצת פחות נעים: 40% מהבוחרים הרפובליקנים הצביעו בבחירות המקדימות - פריימריז - נגדו, והעדיפו לנסות מועמד חדש. רק 60% (למי שרוצה לדייק: 60.2%) הצביעו בעדו. זה האחוז הנמוך ביותר של תמיכה בסנאטור מכהן בבחירות מקדימות באיזושהי מפלגה ב-70 השנים האחרונות.

וכמובן, אליסון לונדרגן גריימס, הדמוקרטית שמתמודדת מולו, לא בונה על השמרנים מימין שיתמכו דווקא בה, היא פשוט מקווה שלא ילכו להצביע. את הדמוקרטים היא מנסה לסחוף לקלפיות במסע מתיש, בלתי פוסק, של אירועי קמפיין, לעתים מלווה על ידי בכירי מפלגה כמו הילרי קלינטון, שבאה לכאן בשבת. את אובמה לא הזמינה. מעמדו בציבור כזה שאין לו כרגע מה לתרום. יותר מזה: בעימות הטלוויזיוני מול מקונל, התחמקה גריימס מלומר בעד מי הצביעה לנשיאות. ״כעניין של עיקרון״, אמרה, היא לא חושפת את הצבעותיה. כלומר, איש לא ישמע ממנה במפורש שהצביעה לאובמה, המועמד של המפלגה שלה.


באה לעזור. קלינטון והסנאטורית הייגן

אבל אנחנו כבר מקדימים את המאוחר. עוד מעט נסביר למה גריימס בורחת מאובמה, ולמה כל כך הרבה הצביעו נגד מקונל, ומדוע בכל זאת סיכוייו גדולים להיעשות היום למנהיג הרוב בסנאט (הפתעה בקנטאקי אפשרית, אבל לפי הסקרים מתרחקת). לפני כן, קצת רקע חיוני: פעם בשנתיים הולכים האמריקאים לקלפיות.

בכל מערכת בחירות כזאת עומדים כל 435 חברי בית הנבחרים (הבית התחתון של הקונגרס) לבחירה מחדש, ולצדם עומדים בחירה גם כשליש ממאה חברי הסנאט (הבית העליון של הקונגרס). ועוד עומדים לבחירה: מושלי מדינות, מחוקקים מקומיים בכל מדינה, פרקליטי מדינה, גזברים ושלל נושאי תפקידים אחרים. פעם בארבע שנים מצטרפת לרשימה הזאת גם בחירה בנשיא ובסגנו. אך לא השנה - השנה אלה בחירות ״אמצע קדנציה״, בחירות שבהן הנשיא לא עומד לבחירה. או אולי כן?

מה עומד על סדר היום?

ברק אובמה אומנם ימשיך לכהן כנשיא גם לאחר הבחירות היום - הוא כבר נבחר לפני שנתיים לקדנציה השנייה והאחרונה שלו. אבל לומר שהוא לא עומד לבחירה זה קצת מוגזם. בחירות אמצע קדנציה נותנות לבוחרים הזדמנות לחשוב על שני סוגים של נימוקים לבחירתם - נימוק מקומי ונימוק לאומי. המקומי: האם הם מרוצים מהמחוקק שעומד לבחירה, נאמר, מיטש מקונל בקנטאקי, או קיי הייגן, הסנאטורית הדמוקרטית מצפון קרוליינה שכיסאה מתנדנד; הלאומי: האם הם רואים בהצבעתם ״מסר״ לוושינגטון ברמה הלאומית. כלומר, האם הם מתכוונים לבחור במקונל לא משום שהם מרוצים ממנו, אלא משום שהם רוצים רוב רפובליקני בסנאט, שיפריע לאובמה לקדם את סדר היום של המפלגה הדמוקרטית.

אין ספק שבבחירות 2014 אובמה הוא הנושא המרכזי על סדר היום. לא שאלה ספציפית על ביטוח בריאות, או טרור, או אבולה, אלא שאלה כללית: האם אתה ואת מרוצים מהנשיא שלכם ומהמדיניות שלו. בכל קמפיין, בכל אתר, נשמע המסר הרפובליקני חזק וברור: אם אתם לא מרוצים מאובמה, תנולנו את הכוח לעצור אותו. ומכיוון שהבוחרים אינם מרוצים מאובמה - אחוזי התמיכה בו בשפל.

קחו לדוגמה מדינה כמו איווה, שהקרב בה צמוד מאוד: בבחירות 2012 רוב הנשים של איווה תמכו באובמה. כיום, רוב הנשים של איווה אינן תומכות בו. בתוך שנתיים הוא איבד 23% מקולות הנשים במדינה הזאת. בקולורדו - עוד מדינה שהבחירות בה מתוחות - ירדה התמיכה באובמה בקרב מצביעים היספנים מ-64% לפני שנתיים, ל-51% בלבד כיום. כלומר, אפילו המצביעים של אובמה - ה״קואליציה״ שהעלתה אותו לשלטון - כבר לא בטוחים בו. בציבור הכללי מצבו גרוע בהרבה, וזאת סיבה מרכזית לניצחון הצפוי של הרפובליקנים בבחירות היום.

איך יודעים מי ניצח?

אך אם הרפובליקנים באמת ינצחו? קשה להניח שלא יצברו עוד כמה מושבים בשני הבתים. השאלה היא כמה. בבית הנבחרים אין לזה חשיבות דרמטית, כי המפלגה כבר נהנית מרוב מוצק, שרק יגדל. הסנאט הוא הפרס הגדול, אך כדי לנצח באמת בסנאט, ולהעביר את השליטה בו לידי מקונל, צריכים הרפובליקנים לצבור לפחות עוד שישה מושבים.

סיכוייהם טובים, לא רק משום שאובמה לא פופולרי, אלא גם מכיוון שרוב הקרבות הצמודים מתנהלים בטריטוריה נוחה. כאמור, הסנאטורים נבחרים לקדנציה של שש שנים, ולכן פעם בשנתיים נבחר רק שליש של הסנאט. הפעם חלק ניכר מהשליש שנבחר בא ממדינות שלרפובליקנים קל בהן יותר. למשל, ארקנסו, ג׳ורג׳יה, קנזס. אלה מדינות שלא הצביעו בעד אובמה בבחירות 2012, והבוחרים שלהן נוטים באופן טבעי להעדיף את המפלגה הרפובליקנית.

אבל סיכויים טובים עדיין אינם נותנים ביטחון מלא שאכן הרפובליקנים יצליחו לכבוש את הסנאט. הרבה מרוצים הם צמודים מאוד, אם משום שהרפובליקנים הציבו מועמדים לא מוצלחים (קנזס), או משום שהדמוקרטים הציבו מועמדים מאוד מוצלחים (מישל נאן, בתו של הסנאטור לשעבר סאם נאן, בג'ורג'יה).

בעצם בחירות אלה יכולות להביא איתן בשורה מוזרה: ניצחון רפובליקני שמרגיש כמו כישלון - אם מספר המושבים שיתווספו למפלגה לא יספיק כדי להגיע לרוב.


צרות מבית. סנאטור רוברטס

איך הבחירות האלו ישפיעו על אמריקה?

ההשפעה הדרמטית יותר היא דווקא ברמה המקומית, ולא ברמה הארצית, בבחירות למושלי המדינות. במדינות מסוימות, לא בכולן, למושל יש תפקיד מכריע בעיצוב מערכת החיים היומיומית של האזרחים. הוא - והקונגרס המדינתי - מעצבים חלק ניכר ממערכת המס, קובעים כמה להשקיע במערכת החינוך, מטפלים בכבישים, בתעסוקה, בתרבות ובידור.

ניצחון רפובליקני במדינה דמוקרטית כמו קונטיקט יכול להיות משמעותי - ויצביע על מוכנות של מצביעים גם במדינה כזאת להעביר את הכלכלה לידיים של מועמד עם סדר יום שמרני יותר. ניצחון של המועמד הדמוקרטי בקנזס, שגם הוא אפשרי, יצביע על מגמה הפוכה: מצביעים שאינם שבעי רצון מהמהפכה השמרנית שהביא המושל סאם בראונבק למדינה הזאת.

אבל תשומת הלב מופנית לסנאט. אף ששם, צריך לומר ביושר, ההשפעה פחות דרמטית. יש כמה דברים שהנשיא יתקשה לעשות מול רוב רפובליקני: מינוי של שופטים לטעמו, לדוגמה, יהיה בלתי אפשרי, והוא ייאלץ להתפשר על מועמדים פחות לטעמו או לוותר על מינויים.

גם בדיוני התקציב הרפובליקנים יוכלו להכתיב סדר יום שמתאים יותר למפלגתם ופחות למפלגה הדמוקרטית - אבל המשחק יהיה מורכב. אם יגזימו בדרישותיהם, יטיל הנשיא וטו. לרפובליקנים לא יהיה רוב בסנאט שמספיק כדי לגבור על וטו (60 סנאטורים). כלומר, שני הצדדים ייאלצו למצוא נוסחה שהם יכולים לחיות איתה או להסתכן בהשבתה של השירותים הממשלתיים.

אם תהיה השבתה, השאלה הגדולה היא את מי הציבור יאשים: האם הוא יראה במפלגה הרפובליקנית מפלגה דוגמטית שאינה מוכנה לפשרות, ואז הנזק יהיה לרפובליקנים ולא לנשיא; או שמא הציבור ישתכנע שהבעיה היא בנשיא, ושההשבתה היא כורח שלא היה מנוס ממנו - במקרה כזה יגבר הלחץ הדמוקרטי על הנשיא להתפשר, וייתכן שכמה סנאטורים דמוקרטים פשוט יחליטו לאפשר לרוב הרפובליקני להעביר תקציב למרות הווטו.

איך הבחירות האלו ישפיעו על ישראל?

מדיניות החוץ האמריקאית לא הייתה מרכזית במערכת הבחירות, אבל כן הייתה נוכחת, בעיקר כעוד רכיב בכתב האישום של המועמדים הרפובליקנים נגד הנשיא. הציבור לא מרוצה מאובמה בהרבה מובנים, שאחד מהם הוא מדיניות החוץ. לכן סוריה, דאעש, אבולה, רוסיה ואוקראינה - כולם הוזכרו במערכת הבחירות. וכן, גם היחסים עם ישראל.

במובן זה, אלה בחירות שחיזקו את המסר שלפיו הדמוקרטים (ממשל אובמה) מתכתשים עם ישראל, בעוד הרפובליקנים (האופוזיציה) מבקשים להגן על היחסים עם ישראל. זה מסר בעייתי, משום שישראל תמיד העדיפה להישען על תמיכה דו-מפלגתית, אבל באווירה הפוליטית השוררת כיום באמריקה (ויש שיאמרו שגם בזאת השוררת בישראל) נעשה קשה יותר לשמור על ישראל מחוץ למשחק הפנים-אמריקאי.

אבל מעבר להצהרות ולססמאות, את מדיניות החוץ האמריקאית קובע הנשיא. הסנאט יכול להפריע, ללחוץ, אבל לא לקבוע. איך יוכל סנאט בשליטה רפובליקנית לשנות משהו שנוגע לישראל? בשתי דרכים: האחת - הוא יכול לסחור בישראל, כלומר, לאלץ את הנשיא להתגמש בנושא הישראלי תמורת הסכמה של הסנאט לדברים שיקרים ללבו; השנייה - בעניינים מסוימים צריך הנשיא אישור של הסנאט, וכאן יכולה להיות לרוב הרפובליקני השפעה ישירה על המדיניות.


ימשיך לקבוע את מדיניות החוץ. אובמה עם נתניהו. צילום: פלאש 90

הנושא הבולט ביותר שעשוי לעמוד למבחן: הסכם עם איראן. הבית הלבן כבר מאותת שהוא מעוניין בסוג של הסכם שלא יחייב אותו לאשרור בסנאט. אין ספק שהסנאטורים ינסו לכפות על הנשיא הליך כזה, לא רק משום שהם רוצים לסייע לישראל, אלא קודם כל משום שהם אינם אוהבים שהממשל עוקף אותם. זה יהיה קרב מעניין, שעשוי להיות גם חשוב.

האם הבחירות האלה יקבעו מי ייבחר לנשיא בעוד שנתיים?

במילה אחת: לא. הרפובליקנים יכולים לנצח היום ולהפסיד בעוד שנתיים ללא שום קושי. ב-1994 הרפובליקנים רשמו את אחד הניצחונות הגדולים בהיסטוריה בבחירות אמצע הקדנציה, ואילו שנתיים אחר כך נבחר ביל קלינטון הדמוקרטי לכהונה שנייה. ב-2010 רשמו הרפובליקנים עוד ניצחון היסטורי בבחירות אמצע הקדנציה. שנתיים אחר כך נבחר אובמה לכהונה שנייה.

זה נובע מכמה סיבות: קודם כל, באמצע קדנציה באים לקלפיות הרבה פחות בוחרים, והפעם נראה שאלה שפחות יבואו הם המצביעים הדמוקרטים. אין זה אומר שלא יבואו בעוד שנתיים להצביע בעד הילרי קלינטון (או מועמד אחר).

ועוד: השנה יש לרפובליקנים שדה מערכה נוח, במדינות שבהן קל להם יותר לנצח. בעוד שנתיים שדה המערכה מתהפך, ולדמוקרטים יהיה קל יותר. הדבר כמובן אומר שלא רק שהנשיא הבא יכול להיות דמוקרטי, אלא שהרפובליקנים עלולים לאבד את הרוב שלהם - אם ישיגו אותו - בעוד שנתיים בלבד.

ועוד: בחירות אמצע הקדנציה, במקרה שלנו, הן בחירות של קבלה או שלילה - בעד אובמה או נגדו. אבל בבחירות לנשיאות צריך להציג גם חזון. המפלגה הרפובליקנית לא מציגה עדיין חזון ברור מעבר לרצון העז לבלום את החזון של אובמה. בנוסף, המפלגה הרפובליקנית עצמה לא פתרה את שאלת הזהות שלה - מי היא ומה היא. דבר שיקשה עליה לבחור מועמד מוסכם ולנצח בעוד שנתיים.

והנה, חוזרים למקונל ולשאלה שהצגנו בפתיחה: למה כל כך הרבה בוחרים רפובליקנים הצביעו בעד בבחירות המקדימות? התשובה נעוצה בסעיף האחרון של הפסקה הקודמת - המפלגה הרפובליקנית חצויה. יש בה קבוצה רדיקלית יותר, שמצאה את ביטויה בתנועת מסיבת התה, והיא שואפת למסר טהרני ונוקשה של שמרנות.


להיות מנהיג הרוב הרבה יותר קשה. מיטש מקונל

הקבוצה הזאת הצביעה בבחירות המקדימות נגד מקונל - מועמד יחסית פרגמטי, יחסית מתון (מתנגדיו הדמוקרטים כמובן לא יקבלו את התיאור הזה). מצד שני, יש במפלגה קבוצה שמאסה בבולטות הגוברת של אנשי הקצה בפוליטיקה המפלגתית. הקבוצה הזאת עושה צרות למועמדים כמו פאט רוברטס בקנזס, ומאיימת להעביר את קולותיה למועמדי מרכז - אם לא "דמוקרטים", אזי מועמדים המכריזים על עצמם כ"עצמאיים".

השאלה מי ישלוט במפלגה הרפובליקנית בשנתיים הקרובות, ואיזה סדר יום הוא יקדם; השאלה איזה רושם יעשה הרוב הרפובליקני - אם יהיה כזה - על הציבור, תעמוד למבחן בעוד שנתיים. ובמילים אחרות: מקונל חלם להיות מנהיג הרוב, אבל להיות מנהיג הרוב קשה הרבה יותר מאשר להיות מנהיג המיעוט. מנהיג הרוב צריך להוכיח לציבור שהמפלגה שלו מסוגלת לא רק להתנגד, אלא גם לעשות.

צילומים: רויטרס