הצצה אל התיקים הסבוכים ביותר, שממתינים כבר שנים לפתרון

"התגלמות הרוע לבשה פתאום פנים", מסרה השבוע משפחת אייל לאחר שנודע כי תיק הרצח של בתם, נועה אייל, שנרצחה כשהייתה בת 17, פוענח וכי נתפס חשוד ברצח. 

תיק נועה אייל היה במשך 16 שנה אחד משורה ארוכה של תיקים בלתי מפוענחים, שיושבים על מדפי ארכיון משטרת ישראל וממתינים לפריצת דרך. רבים מהם נותרו בלתי מפוענחים: עדי יעקובי, עו"ד יורם חכם, פרופ' דוד ניב, רחל הלר, נאווה אלימלך, אלכסנדרה ברנדט, הרצח בברנוער ועוד רבים אחרים שמחכים לפתרון. 

מחכים להתאמה  

"חקירה שלא פוענחה היא אירוע שבו האחראי לא נמצא", אומר שופט בית משפט השלום לשעבר דניאל ארנסט, "הדוגמה של פריצות היא המוכרת מכולם: כל יום יש עשרות או מאות מקרי פריצות או גניבות, ואיש לא מוצא את הפורץ". 

לא פעם, במשך השנים הרבות שבהן התיק מוגדר כבלתי מפוענח, מצטברות ראיות שונות ועולים חשדות, אך אלה לא מספיקים כדי לבסס כתב אישום. "לפעמים אתה חושד במישהו או אפילו יודע בוודאות קרובה שזה הרוצח", מספר ארנסט, "אבל צריך להבדיל בין יודעים וחושבים לבין הוכחות. כמו שקרה פה במקרה של האונס והרצח של נועה אייל: המשטרה חשדה בו, אבל לא היו לה הוכחות ולכן היה צריך להמתין כדי לאסוף אותן. הרבה מקרים לא מפוענחים לא בגלל שאין השערות לגבי זהות העבריין, אלא בגלל שאין הוכחות. במקרים כאלה המשטרה עושה כל מיני פעולות לאיסוף הוכחות, ובהרבה מקרים המשטרה חושדת וממתינה עד שיהיו די ראיות שיוכלו להצביע על איזשהו כיוון". 

"במשך השנים הייתה התפתחות פורנזית אדירה ביכולת לתרגם ראיות פורנזיות באמצעים מדעיים שהשתכללו לאין ערוך", אומר ניצב בדימוס משה מזרחי, שהיה ראש אגף חקירות ומודיעין במשטרה והיום חבר כנסת מטעם מפלגת העבודה. "גם הכלים שיש היום למערכת, שבעזרתם ניתן להגיע לשביב מידע פוטנציאלי, השתפרו, אבל אלה תיקים מאוד קשים ולעתים צריך לחכות שהזמן יביא איתו כל מיני חיבורים כאלה ואחרים. החוכמה היא כל הזמן לשים את התיקים האלה מול העיניים". 

פריצת הדרך בתיק נועה אייל התאפשרה הודות למאגר ה-DNA, שבזכותו נוצר הקישור בין זירת הרצח לחשוד. מזרחי מספר שבתקופתו הוקם המאגר וזכה להתנגדות וביקורת לא מעטה: "בפועל הגילויים יוצאי הדופן שהמאגר הביא הובילו לפתרון בלא מעט מקרים". 

״במקרים של פשעים בלתי פתורים המשטרה עובדת בשתי זרועות שלובות: הזרוע המז"פית והזרוע החקירתית־מודיעינית", מסביר אבנר רוזנגרטן, לשעבר בכיר במחלקה לזיהוי פלילי של משטרת ישראל, והיום מנהל המכון למדע פורנזי, שהוא המקבילה האזרחית למז״פ. "במקרי רצח נשאר בדרך כלל DNA על הגופה - סיבים, שערה, טביעת אצבע וכן הלאה. מתי יתפסו את הרוצח? ברגע שתימצא ההתאמה בין הממצאים על הגופה לבין המאגר".  

אלא שמאגר ה-DNA לא כולל את כל תושבי מדינת ישראל, אלא כולל רק דגימות של חשודים, נאשמים ומורשעים. לכן פעמים רבות נוצר מצב שצריך לחכות שהרוצח יבצע עבירה נוספת, אז יילקחו ממנו דגימות DNA, שיקשרו אותו גם לרצח. 

"כך היה בתיק הרצח של עורכת הדין ענת פלינר", מספר רוזנגרטן. "שנתיים אחרי הרצח מישהו גנב קטנוע, ואז התברר שה-DNA על הסכין שבאמצעותה נדקרה פלינר תאם לזה של אותו בחור שגנב את האופנוע. כך גם במקרה של נועה אייל - ה-DNA שהיה על הגופה לא היה בשום מאגר. ואז קראו לאבא שנחשד בעבירת אלימות וגילו קשר אבהות בין ממצאי ה-DNA מזירת הרצח, מה שהוביל אל הבן החשוד ברצח". 

"ביום שמישהו יתוודה"  

מול תיק ענת פלינר ותיק נועה אייל, נמצאים לא מעט תיקים אחרים פתוחים. אחד הבולטים שבהם הוא תיק עו"ד יורם חכם, פרקליטן של משפחות הפשע, שנרצח ב-2008 ורוצחיו טרם נתפסו. "הוא היה פרקליט די בכיר שייצג לקוחות שהם עבריינים ידועים וטיפל בתיקי פשעים חמורים", מספר ארנסט, שהוא גם מנהל העיזבון של חכם. "יום אחד אחרי העבודה הוא יצא מהמשרד שלו, נכנס לג'יפ והתפוצץ מול היכל הכדורסל ביד אליהו. חלפו מאז המקרה של חכם שש שנים, ואנחנו לא יודעים מי הרוצח. זה סוג העבירות שהמשטרה משקיעה בהן המון מאמצים ומשאבים, גם בגלל שהוא דמות ידועה". ובכל זאת התיק עדיין פתוח. 

אחד המקרים הקשים הנוספים הוא היעלמותה של עדי יעקבי בת ה-17, בשנת 1996, לפני 18 שנה. יעקבי נראתה לאחרונה ברחוב קינג ג׳ורג׳ בתל אביב, ביום שישי, 13 בדצמבר 1996, כשהייתה בדרכה לבית חברתה בנתניה, לשם מעולם לא הגיעה. שום פרטים על גורלה לא נודעו במשך השנים שחלפו מאז, ואמה (שנפטרה לפני שנתיים מסרטן) אף נפגשה עם גורמים ברשות הפלסטינית לפני 14 שנים כדי לנסות ולברר מה עלה בגורלה, אך ללא הועיל. 

״אני מניח שהיא כבר לא בין החיים״, אומר רוזנגרטן. ״למה? כי מי שעשה את זה לא מדבר ואין איזשהו רמז. הוא לא השאיר כלום בזירה כי מעולם לא נמצאה הזירה. אם אין אף עד ראייה, לא השארת שום רמז פורנזי ואתה לא מדבר על זה עם אף אחד - בחיים לא ימצאו אותך. מקרים בלתי פתורים יישארו תמיד ויחכו ליום שבו מישהו יתוודה או שתהיה ידיעה מודיעינית או שהמידע יוצלב מול מאגר של ממצאים פורנזיים, DNA שערה או קליע״. 

"אם מישהו חוטף ילדה, כמו בסיפור נאווה אלימלך, שהוא חור שחור בקריירה שלי, והוא כובש את זה בינו לבין עצמו ואין DNA, אז לא ניתן לפענח את זה", מוסיף מזרחי. 

נשארים עם ספק 

לא פעם הרצון של חוקרי המשטרה להביא לסגירת ופענוח התיק מביא עמו טעויות, שעולות לאותם חשודים ברצח בחופש שלהם. המקרה הבולט ביותר, מהתקופה האחרונה, הוא תיק הברנוער, שעל פענוחו לאחר ארבע שנים הודיעה המשטרה לפני כשנה, אך ההישג קרס יחד עם תיק החקירה לאחר שעד המדינה בתיק הואשם בבידוי ראיות.

בשנת 1976 הורשע עמוס ברנס ברצח החיילת רחל הלר, לאחר חודשים ארוכים של חקירה והחלפת כמה צוותי חקירה. אחרי שריצה את עונשו ושוחרר ביקש לערוך לו משפט חוזר וב-2002 זוכה מהמיוחס לו, כך שרוצחה של הלר נותר חופשי. "כשהעסק עלה שוב ושוב חזרנו לתיק כדי לבדוק אם ניתן להשיג מוצגים חדשים", מספר מזרחי, ששירת אז במשטרה. "לצערנו בשעתו זה לא הסתייע". 

בימים אלה מתנהל בבית המשפט העליון משפטו של רומן זדורוב אשר הורשע ברצח תאיר ראדה בשנת 2006 למרות עדויות שסותרות את הראיות. "ברגע שתיק מתחיל להסתחרר ככה ויש איתו המון בעיות - מה זה אומר? זה אומר שיש ספק סביר, וזה אומר שצריך לזכות אותו", אומר ארנסט. 

אחד הסיפורים המעניינים בהקשר הזה הוא של הרצח בגן מאיר בתל אביב שאירע בשנת 1949. בחודש אוגוסט של אותה שנה התמוטט דניאל פקטורי בפתח בית אמו ופונה לבית החולים כשהוא סובל משטף דף במוח ונפטר למחרת היום. נעמי שטיין, שטיילה איתו זמן קצר קודם לכן בגן מאיר, פונתה לבית החולים כשהיא סובלת מפציעת ראש והתברר כי נאנסה באכזריות. רק חודש קודם לכן גילו שטיין ופקטורי כי הם אח ואחות מאותו אב, עורך דין נודע בשעתו. על פי עדותה של שטיין, בזמן שישבו על הדשא, הגיח מאחוריהם אדם והכה בהם בחוזקה.

במהלך החקירה עלה שמו של דוד יעקובוביץ', והוא הורשע ברצח בנובמבר 1950 ונגזר עליו עונש מוות, כשזה עוד הופיע בספר החוקים של מדינת ישראל. הוא ערער לעליון, שם הומרה העבירה בהריגה, כי נקבע שלא הייתה לו כוונה לרצוח את פקטורי ועונשו נקצב ל-15 שנות מאסר. עם זאת, לא פעם עלו טענות לגבי מעורבותו ברצח.

בשנת 2008 אמר עו״ד אביגדור פלדמן בראיון לאילנה דיין כי "יעקובוביץ' היה אדם תימהוני משהו, לא יציב. חי לבד, לא היו לו חברים, הוא היה מהשוליים. והאנשים הללו מאוד פגיעים לעיוותי דין. הוא נעצר, הורשע ברצח, נידון למאסר עולם. הוא לא ביצע את זה. הזרע לא שלו, לא נמצאו עליו כתמי דם, הזיהוי שלו לא היה זיהוי, אבל בית המשפט חיפש אשם. הרצח הזה היה רצח שהסעיר את תל אביב. פתאום העיר החביבה, הנחמדה, החמימה, פתאום חודר לתוכה כוח זדוני. חיפשו רוצח, מצאו את יעקובוביץ', הרשיעו אותו. עשרות עמודים על ההלכה המשפטית, תשומת לב מינימלית לעובדות. והעובדות הן שהוא אכן לא ביצע את הרצח". 

"כל אחד מהחוקרים נורא רוצה לפענח את החידה", אומר רוזנגרטן. "זה מביא אותם גם לעשות טעויות, וגם אני לא חף מהן. אבל חוקר שעושה טעות לא יודע את זה, ולפעמים הוא ננעל על חשוד מסוים".  

״יש מקרים שבהם אנשים מורשעים בלי שביצעו את המעשה", אומר ארנסט. "בתי המשפט כבר אמרו שצריך להיזהר מעדי מדינה כי עד מדינה הוא אדם עם אינטרס. ככל שיש פחות ראיות, יותר קל להוליך שולל את המשטרה. ואם אין אף ראיה, ופתאום בא בן אדם ואומר ‘יש לי מכר או חבר שאמר לי וראה משהו', אז מבחינתם זה סוג של בינגו, ובמקרה כזה קשה מאוד לאמת את הדברים. יש לפעמים טעויות, וגם נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק אמר שגם שופטים טועים. כשהמשטרה חושבת שיש מישהו שאולי עשה את זה, ויש ספק סביר, וזה מגיע לבית משפט, צריך לזכות אותו, כי צריך ראיות ברמה שמעל ספק סביר. הכלל הוא שלא יישב אדם בכלא על לא עוול בכפו".