שבע בערב בשבוע שעבר בבית "אחותי", התנועה החברתית־פמיניסטית, בדרום תל אביב. כ־30 פעילים חברתיים מתכנסים בחדר לדיון באפשרות לסייע לאדם שמעולם לא פגשו, יונתן היילו, צעיר ממוצא אתיופי מנתניה היושב במעצר בכלא שיטה בצפון. יונתן היילו לא לבד, הם אומרים, ומתקוממים נגד הקביעה של בית המשפט שהיה עליו לברוח: "אין כאן אדם סביר, יש כאן קורבן, חומרת העונש לא הגיונית".
במאי 2010 רצח היילו, אז בן 23, את ירון איילין בשכונת קריית נורדאו שבנתניה. שלוש שעות מאוחר יותר התייצב והודה ברצח בתחנת המשטרה המקומית. מאז היותו בן 17 היילו חולה במחלת האפילפסיה, ללא עבר פלילי.
במהלך משפטו של היילו נטען כי איילין בן ה־24, שעמד בעבר לדין בגין סחיטה, עבירות רכוש, עבירת מין ותקיפת שוטרים, אנס את היילו פעמיים לפני הרצח, סחט ממנו אלפי שקלים, ולטענתו של היילו התכוון לאנוס אותו בפעם השלישית במפגש האחרון בינם.
אחרי שאיילין הודיע ליונתן שהוא "קונס" אותו באלף שקלים, הוא לקח אותו לחניון חשוך, שם, לדברי היילו, החל להעיר לו הערות מיניות כמו שקרה במקרי האונס הקודמים. היילו לא הסכים להפוך שוב לקורבן. ברגע שאיילין הפנה אליו את הגב, הוא התנפל עליו, חנק אותו למוות והשליך לבנה על ראשו.
בספטמבר 2013 הרשיע בית המשפט המחוזי בלוד הרשיע את היילו ברצח בכוונה תחילה. למרות המלצה של השופטת עדנה ארבל להפחית בעונשו של הנאשם, לאחר שנקבע כי הוא נפל קורבן לעבירות מין מצדו של המנוח, דחה בית המשפט המחוזי את הטענה להגנה עצמית.
אף שבית המשפט קיבל את העובדה שהיילו פחד מהמנוח והיה אחוז תחושת שיתוק ופחד, שנבעו מכך שספג לאורך זמן את מעשיו הקשים של המנוח כלפיו, ולמרות שהשופטים קבעו כי היילו היה נתון במצב של מצוקה נפשית עקב התעללות חמורה ומתמשכת וכי מדובר באחריות מופחתת לרצח בגין מקרי האונס הקודמים, החליט בית המשפט המחוזי בדצמבר 2013 לגזור 20 שנות מאסר על היילו, וגם הורה לו לפצות כספית את משפחתו של הנרצח.
מאז מעצרו ב־2010 ישב היילו כמעט שלוש שנים בכלא במצב נפשי קשה ולאחר ניסיונות אובדניים חוזרים. לאחר שבית המשפט קבע כי אינו מסוכן לציבור, הוא שוחרר למעצר בית ושהה במשך שנה בבית חב"ד ברמת אביב עד לדצמבר 2013. מאז, בעקבות החלטת בית המשפט המחוזי, היילו עצור שוב בכלא שיטה. בעוד כשבועיים, ב־1 לדצמבר, צפוי הערעור שלו להידון בבית המשפט העליון.
כמו כרמלה בוחבוט
הפעילים שיצאו למאבק למען היילו לא מכירים אותו אישית ומעולם לא פגשו אותו. למרות זאת, הם מקדישים ימים רבים לניסיונות לסייע לו על ידי שליחת מכתבי תמיכה, הפקת עצרת תמיכה ביום המשפט ועריכת מחקר מקיף על מקרים דומים במשפט הישראלי והעולמי. בארבע השנים שחלפו מאז הרצח ועד החודש האחרון, שבמהלכו הצטרפו הפעילים למאבק, בילה היילו את כל הדיונים במשפט לבדו, כשלצדו רק אחותו ועורך הדין שלו אלון אייזנברג.
הפעילים למען היילו מזכירים שלושה מקרים קודמים שבהם מקרי רצח בישראל נשפטו בבית המשפט כמקרי הריגה וטוענים כי גם במקרה של היילו היה על הפרקליטות להתחשב בנסיבות ולא להגיש כתב אישום של רצח. העונש המקסימלי הקבוע לעבירה של הריגה הינו 20 שנה, אך בית המשפט רשאי לקחת בחשבון את הנסיבות המיוחדות בכל מקרה.
כך למשל, במקרה של כרמלה בוחבוט, שרצחה את בעלה לאחר שנים של התעללות, סברה הפרקליטות כי זה לא יהיה מוצדק להטיל עליה עונש של מאסר עולם והגישה כתב אישום המייחס לה עבירה של הריגה, אף על פי שמבחינה משפטית נסיבות המקרה מתאימות לעבירה של רצח ולא לעבירה של הריגה. בית המשפט המחוזי הטיל על בוחבוט עונש של שבע שנות מאסר, ובית המשפט העליון הקל על עונשה בערעור וקבע אותו לשלוש שנים בלבד.
שני מקרים נוספים שבהם בחרה הפרקליטות להגיש כתב אישום של הריגה ולא רצח הם אלו של שחר חדד ושוקי בסו אשר רצחו את אביהם לאחר שנים שבהן התעלל באמם ובבני המשפחה. כל אחד מהם נדון לעונש של 10 שנות מאסר.
ספיר סלוצקר־עמראן ואמילי גרינצווייג, פעילות חברתיות מוכרות וממובילות המאבק למען היילו, לא נחות לרגע בשבועות האחרונים. סלוצקר־עמראן, סטודנטית למשפטים, וגרינצווייג, כלכלנית, מנסות בכל דרך להביא לשינוי תודעתי לגבי הגנה העצמית במקרה של אונס.
הן הקימו חמ"ל ומתכוונות לפעול במלוא המרץ כדי לגייס עוד ועוד תומכים, בעיקר כדי לשכנע את בית המשפט שהעונש שהטיל בית המשפט המחוזי אינו הולם את נסיבות המקרה וכי מקומו של היילו אינו בכלא אלא בשיקום.
"אין לנו ספק שאם היה מדובר באישה, הסיפור היה שונה. במקרים דומים של נשים שהתגוננו מפני פגיעה, התחשב בית המשפט בנסיבות. נושא ההגנה העצמית הוא החשוב כאן. בית המשפט אומר שיונתן לא הותקף עדיין, ונשאלת השאלה: מתי יש לנו זכות להתגונן?
"אחרי שהאונס כבר התחיל פיזית? האם לא מספיקה הידיעה שאתה עומד להיאנס שוב, בפעם השלישית? גם החלטת בית המשפט שיונתן לא נהג כ'אדם סביר' מקוממת אותנו. השופטים מתייחסים ליונתן כאל מי שניתן לצפות ממנו שיפעל באופן רציונלי ושואלים: מדוע יונתן לא עזב כשהמנוח הגיע? מדוע הלך עם המנוח לחניון? ומדוע לא ברח כשהתאפשר לו?" אומרת גרינצווייג.
"לא מדובר באדם סביר אלא בקורבן אונס הסובל מטראומה. נסיבות אלו וגם החיים בשכונה כמו קריית נורדאו, בקרב העדה האתיופית שבה כולם מכירים את כולם, שבה לא היה ליונתן לאן ללכת, בשכונה שבה עד היום חיות זו לצד זו המשפחות של הנרצח ושל יונתן, חייבות להוות משקל בהכרעת בית הדין.
"20 שנה הוא עונש מוגזם לכל הדעות במקרה כזה שהוא מקרה קלאסי של הגנה עצמית. אנחנו חייבים לצאת ולזעוק ולשנות מודעות לנושא. יש גברים נאנסים, לא כולם מסוגלים לגשת למשטרה להתלונן. ובכלל, איפה הייתה המשטרה בסיפור הזה? הנרצח היה ידוע בשכונה במעשיו האלימים, יונתן פחד שאם יספר מה קרה, ירון ירצח אותו. חייבים להתייחס לזה".
לדברי סלוצקר־עמראן, "בסיטואציה דומה לזו שבה יונתן מצא את עצמו באותו הלילה, ברגע שבו החליט שלא להיות קורבן יותר, הייתי מתנהגת בדיוק אותו הדבר. הייתי בוחרת להציל את עצמי. מי לא היה נוהג כמוהו? ואיך אפשר לא להילחם בשביל השחרור של יונתן?"
"לא מדובר בנקמה"
"אני מתנגדת ללקיחת החוק לידיים, ולא מצדיקה בשום מקרה רצח או הריגה, אבל אחת הבעיות של ההליך הפלילי במקרה של יונתן ובמקרים אחרים של תקיפה מינית, היא שהוא אינו מבין ואינו יורד לעומקה של המורכבות של אלימות מינית", אומרת גם ח"כ מיכל רוזין ממרצ. "אמנם הצלחנו לחייב השתלמות של שופטים בנושא אלימות מינית אך לא די בכך. אני חושבת שהשפיטה במקרים של אלימות מינית צריכה להיות התמחות בנושא".
לפני היבחרה לכנסת שימשה ח"כ רוזין בתפקיד מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בישראל. כעת היא אומרת: "האמירות של בית המשפט ליונתן 'היית יכול ללכת' , 'למה לא הלכת משם?' מזכירה אמירות דומות משנות ה־80 וה־90 לנשים נפגעות אלימות או הטרדה מינית.
בגלל מבנה המערכת, בגלל המחסור במענה, בגלל קשר השתיקה והבושה של הנפגעים, שבמקרה של גברים נאנסים הוא גדול שבעתיים, ובמקרה של גבר מאוכלוסייה מוחלשת שגם כך אינה רגילה לפנות לסיוע אפילו יותר - עלינו להסתכל על הסיפור כולו כסיפור של מצוקה. אולי אם היה ליונתן מענה זמין, תחושה שיש מישהו שניתן להיעזר בו, כל זה היה נמנע".
בשיחה עם עורך דינו אלון אייזנברג, שמלווה אותו כבר שלוש שנים, התייחס היילו לטענות של השופטים על כך שהיה צריך לפנות למשטרה ואמר: "לא היו לי את הכוחות לזה, לבוא לספר למשטרה שגבר התעלל בי מינית. בעדה האתיופית הבושה שגבר התעלל בך מינית, אם זה ייצא החוצה לאנשים בשכונה וכולם ידעו על זה...
"חוץ מזה פחדתי שאם ירון ישתחרר, הוא ירצח אותי כי התלוננתי, אותי או את המשפחה שלי, כי כולנו גרים באותה השכונה. אני מכבד את בית המשפט ומאמין שהוא יעשה צדק. אני מבקש שהשופטים בבית המשפט העליון יסתכלו על המקרה הזה מהעיניים שלי, דרך אירועי הסחיטה והתעללות המינית שירון העביר אותי".
עו"ד אייזנברג מודע לייחודיות של המקרה הראשון מסוגו בישראל שבו גבר טוען להגנה עצמית במקרה של אונס העומד להתבצע בו. בטיעונים להגנה עצמית מזכיר עו"ד אייזנברג מקרה אחר של הגנה עצמית שהסתיימה במוות: פרשת שי דרומי. דרומי, חקלאי בעל חוות בודדים הסמוכה ליישוב מיתר, הבחין בינואר 2007 לפנות בוקר בפורצים שחדרו לחוותו, ירה בהם ופצע שניים מהם, אחד מהם מת מפצעיו.
בעקבות האירוע נעצר דרומי והוגש נגדו כתב אישום לבית המשפט המחוזי. ביולי 2009 זוכה דרומי על ידי בית המשפט מעבירת הריגה וריצה פחות מחצי שנה של עבודות שירות.
בזמן המשפט הגישו חברי הכנסת הצעת חוק שהפכה לתיקון שנודע בציבור בשם "חוק דרומי" הקובע שאדם לא יישא באחריות פלילית אם הדף מי שהתפרץ בין השאר לעסק שלו או לשטח חקלאי מגודר. כך קבע החוק שרכושו של אדם שווה יותר מערך החיים של אדם אחר.
"במקרה של שי דרומי החוק שונה באמצע המשפט, כלומר במקרה שמישהו נכנס אליך הביתה, אתה יכול ליהנות מסעיף הגנה עצמית, מה שלא קורה במקרה של יונתן", אומר עו"ד אייזנברג. "כאן השופטים בעצם מצפים ממנו להתגונן אחרי שהאונס כבר החל להתבצע.
מדובר כאן באדם שנאנס פעמיים וביקש למנוע את האונס השלישי. לא מדובר בנקמה. יונתן היילו לא חיפש את הנרצח, הנרצח הוא זה שמצא אותו ולקח אותו לחניון, כשבאותו רגע ברור ליונתן שהוא עומד לעבור אונס שלישי, והוא בוחר להגן על עצמו. זוהי בבירור הגנה עצמית. בלתי סביר שבית משפט ישראלי יגן על קניין כמו במקרה חוק דרומי, אבל יימנע מלהגן על הגוף האנושי".
ביניים: "אין לו לאן לחזור".
פרופ' בועז סנג'רו, ראש החטיבה למשפט פלילי ולקרימינולוגיה במרכז האקדמי למשפט ולעסקים ומומחה בדיני עונשין, בדיני ראיות, בפרוצדורה פלילית ובהרשעת חפים מפשע, רחוק מלהיות אופטימי לגבי הסיכויים לזיכויו של יונתן בערעור הקרב.
"להערכתי, הסיכויים לשכנע את שופטי בית המשפט העליון שמדובר בהגנה עצמית קלושים. הדברים ייבחנו לא לפי הסיפור של יונתן, הכולל הערות מיניות בזמן האירוע, אלא לפי ממצאי בית המשפט המחוזי, שלא כוללים אירוע מיני ולא תקיפה כלשהי אלא איום בתקיפה בעוד יומיים. לפי השופטים, לא היה אפילו פחד מתקיפה מיידית אלא רק פחד מתקיפות בעתיד.
"אולי ניתן לשכנע את השופטים בערעור שזו הריגה בכוונה ספונטנית ולא רצח בכוונה תחילה, וישנם סיכויים גבוהים שניתן לשכנע אותם שעונש של 20 שנות מאסר הוא מופרז בנסיבות המיוחדות של המקרה הזה. מספר שנות המאסר צריך להיות חד־ספרתי".
במקרה כזה, אם אכן העונש יופחת לחד־ספרתי, ובהתחשב בשנות המעצר שכבר ריצה, עשוי היילו להשתחרר, אבל לאן? פעילים בקרב הקהילה האתיופית שסירבו להיחשף מדברים על עתיד לא מבטיח. "לאן הוא ילך אחרי השחרור?", הם אומרים. "נניח שישוחרר מחר, אין לו לאן לחזור. בשכונה כולם עדיין בתוך הסיפור הזה, הוא לא יוכל לחזור לשם.
"המשפחה שלו והמשפחה של ירון כמעט שכנות. העדה האתיופית היא עדה קטנה, כולם מכירים את כולם, לאן שילך ידעו מי הוא. זו סטיגמה קשה מאוד לגבר בעדה שלנו. אנחנו לא מתפלאים בכלל שיונתן לא התלונן, בשכונה שלו להתלונן למשטרה זה להיות מלשין, ובעדה שלנו, להיות גבר שנאנס על ידי גבר, זה בושה גדולה.
"בשום מקרה לא היה לו מוצא, בין אם היה מתלונן במשטרה ובין אם לא. אולי קשה לבית המשפט להבין שהאופציה ללכת למשטרה ולספר שנאנסת לא קיימת בכלל עבור גבר אתיופי. גם אם יונתן יצא לחופשי, המדינה חייבת להבין את הקונטקסט התרבותי הזה. כאן לא נדרשת ענישה חמורה אלא שיקום. המדינה תהיה חייבת למצוא ליונתן אופציית שיקום, אולי במקום רחוק מכאן".
מהפרקליטות נמסר בתגובה: "לאחר שבחן את מכלול הראיות בתיק קבע בית המשפט המחוזי כי גם אם הנאשם היה קורבן לעבירות מין, הרי שהוא היה יכול להימנע ממעשה הרצח. בית המשפט שלל את טענות ההגנה, ובין היתר קבע כי הנאשם לא פעל בעת האירוע מתוך פאניקה ובשל הזיכרונות שעלו בו מעבירות המין, אלא מתוך נקמה.
"לנאשם לא נשקפה כל סכנה בעת האירוע, ובית המשפט קבע כי היו לו שלוש הזדמנויות שונות שבהן יכול היה לעזוב את המקום ללא כל פגיעה במנוח. באשר להשוואה בין מקרה זה למקרים שבהם הורשעו כרמלה בוחבוט, שחר חדד ושוקי בסו, נציין ראשית כי אלו הורשעו בעבירת הריגה ולא ברצח. כמו כן, במקרים האמורים מדובר בנסיבות שונות לגמרי מהמקרה הנוכחי וגם להשוואה זו התייחס בית המשפט בגזר דינו.
"ראוי לציין כי בניגוד לנטען בכתבה, בית המשפט והפרקליטות התחשבו בנסיבות טרום האירוע הרצחני, ועל כן לא הושת על הנאשם מאסר עולם, אלא עונש מאסר מופחת בגין עבירת הרצח. מדינת ישראל אינה יכולה להשלים עם מצב שבו אדם לא פונה למשטרה ובמקום זאת מחליט לעשות דין עצמי כפי שעשה הנאשם, ובאופן כל כך אלים ואכזרי. אין לזלזל בערך קדושת החיים אף אם מדובר בנאשם שטוען כי הותקף מינית בעבר על ידי המנוח".