ניצולי הפיגוע בבית הכנסת משחזרים את הרגעים הקשים: "לא היה לאן לברוח"

"הכל התחיל בסביבות שבע, בסוף תפילת הלחש", משחזר יעקב עמוס, אחד המתפללים שהיו אתמול בבית הכנסת בזמן הפיגוע, "אני שומע ירי. רואה יהודי שרוע על הרצפה עם טלית ותפילין. בתוך שניות מגיע משמאלי הנבלה. אני יושב שני מטרים מהכניסה, ולידי יש שולחנות בטור. הוא הלך אליהם. זיכו אותי לא לראות את הפנים של הרשע.

"תפסתי מחסה בסטנדר והצצתי על המחבל מבעד לחרכים", ממשיך עמוס, "ראיתי אותו עם מעיל עור חום. מטווח של מטר החל לטבוח באנשים שחלקם עוד היו בעיצומה של תפילת שמונה עשרה. אחד-אחד. בום-בום-בום. עניין של שניות. הוא צעק ‘אללה אכבר' למען הסר ספק. כשראיתי שהוא מתחיל לעבור את השורה ותכף מגיע אלי, שמטתי את הסטנדר לכיוונו, לא במטרה לפגוע, אני לא גיבור גדול. פשוט נמלטתי החוצה תוך כדי שאני שומע ירי ומתתפלל שהמחבל לא יצמצם טווח כי המסדרון ישר, ואין הרבה מקומות לברוח.

"אני יוצא לרחוב וצועק לאנשים: ‘יורים בנו, תקראו למשטרה', ומישהו הסתכל עלי ולא הבין על מה אני מדבר, ואני ממשיך ‘יורים עלינו'. הלם. לפני כן גרתי במבוא חורון, לכולתנו היה כלי נשק, היינו דרוכים", הוסיף עמוס, "לאף אחד מהמתפללים לא היה נשק. כששמעתי את מניין ההרוגים קשה להגיד, אבל זה נס, פשוט נס".

בינתיים, בצדו השני של בית הכנסת, השתולל מחבל חמוש בסכין קטלנית. "סכין ארוכה, 50 סנטימטר בערך", מספר יוסי ברזני, שהיה בין המתפללים, "אני מוצא מסתור מאחורי איזה שולחן. יש לך ארבע שניות, תוך כדי האירוע, שאתה מדבר עם הקדוש ברוך הוא, כמו שלא דיברת איתו במשך עשרות שנות חייך. ביקשתי ממנו: ‘תציל אותי'. הוא מכיר אותי, אני מכיר אותו. אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמיים. ואז אני מנסה לפלס את דרכי החוצה.

"בנקודה מסוימת מגיע מולי המחבל עם הסכין. מפריד בינינו שולחן וכיסא. נסוגתי לאחור ותוך כדי הוא הניח לי ופנה ימינה, לא יודע לאן. הורדתי מעלי את הטלית, בדקתי שנקודת המילוט שלי פנויה וברחתי. זהו, מבחינתי נגמר". למרות המראות הקשים, ברזני, מנהל חברת בנייה שמעסיק 150 עובדים ערבים, אומר שלא יחשוש להמשיך איתם את הדרך.

הפיגוע, שגבה את חייהם של הרב משה טברסקי (59), אריה קופינסקי (43), אברהם שמואל גולדברג (68) וקלמן זאב לוין (55), טלטל את החיים בשכונת הר נוף, הרחוקה מקו התפר ומאזורי העימות בבירה. בשכונה, הממוקמת בכניסה לירושלים, אפשר למצוא את כל גוניו של הציבור הדתי, מדתיים-לאומיים ועד חרדים.

הרב עובדיה יוסף ז"ל התגורר שם, וגם ח"כ אריה דרעי גר שם כיום. בכירי ש"ס התפללו בבית הכנסת הסמוך. עקיבא פולק, תושב השכונה ופרמדיק ומתנדב במד"א עוד משנת 1986, ישב ולמד בזמן הפיגוע במרחק חצי קילומטר מזירת הירי. "ישב ליד עוד פרמדיק שאמר: ‘יש ירי בבית הכנסת ברחוב אגסי'", מספר פולק, "אני שואל אותו אם זו פליטת כדור או ירי. אומר לי ‘ירי'. נסענו. איך שהגענו אני רואה בחור יושב בחוץ עם טלית ותפילין, דם זורם ממנו. אני שואל אותו מה קרה והוא עונה ‘ירו בי'. אני מרים לו את החולצה ורואה חתכים ענקיים. אומר לו: ‘לא ירו בך, דקרו אותך'. הוא חוזר ‘ירו'. אני שואל אותו ‘איפה ירו?'. הוא עונה ‘בפנים'.

"התחילו להגיע חובשים והשארתי את הפצוע איתם. אני ועוד פרמדיק בשם ינקי ארליך התקדמנו. פה, בכניסה למבנה, שכב איש על הרצפה. לא ידענו אם הוא חי או מת, שלולית דם ענקית מסביב. על המזל שלי, שכחתי את האקדח בבית. נכנסתי בזהירות, כי אתה לא יודע מאיפה תצוץ הסכנה, תפסתי את האיש במכנסיים ומשכתי החוצה. פתאום התחיל ירי. ברחתי מיד למחסה. לפתע אני שומע מאחורי צעקה של ינקי. מתברר שבמהלך הקפיצה הוא שבר את הקרסול, וכעת הוא שוכב לרגלי המדרגות על רקע הירי. אני ועוד חובש תפסנו אותו וגררנו אותו למחסה. הגיעו שבעה שוטרים, עמדו מאחור והתחיל ירי כבד".

כל הנוכחים מספרים שחלפו דקות אחדות עד שהאירוע נגמר והתגלו ממדי הזוועה. בין הראשונים להגיע למקום היה גם איש זק"א, יהודה משי זהב. אלה לא הגופות הראשונות שראה בחייו, אבל המראה היה אחר. "ראיתי את ההרוגים", הוא מספר, "יהודים עם זקן, פאות ותפילין על היד מתבוססים בשלוליות ענקיות של דם. לרגע חשבתי אם זה חלום שחלמתי על השואה. לא האמנתי.

"ראיתי זירות יותר קשות, עם הרבה יותר הרוגים, אבל המחזה הזה היה ממש כמו הסיפורים שסיפרו לנו על הפרעות. טבח ביהודים, שחיטה בבית כנסת". המראות לא עוזבים את העדים 6 גם שעות אחרי שהחיים מנסים לשוב למסלולם. פולק חוזר על גרסתו פעם אחרי פעם, חי מחדש את האירוע הקשה. "אני כנראה עוד לא מעכל", מודה עמוס.

בהר נוף ניסו אתמול, למרות היום הקשה, להרגיע את הרוחות. למרבה ההפתעה, מעט מאוד אנשים הצטרפו למקהלה שניסו לארגן ברוך מרזל וחבורתו. יו"ר המנהל הקהילתי, הרב יעקב משה שפיצר, אומנם דיבר בעיניים דומעות על הפגיעה הקשה, אבל באותה נשימה סיפר שהקהילה גייסה מתנדבים רבים כדי להרגיע את היישוב ולאפשר לכוחות הביטחון לעשות את מלאכתם "אני מאמין שבסוף יבינו שהדרך הזו לא טובה לשני העמים", אומר הרב שפיצר, "אף אחד לא מרוויח מזה והגלגל חוזר על עצמו, ומה יצא לנו? לכן לא נשבית שום בית ספר. אנחנו רוצים שהכל יתפקד תפקוד מלא. שלא ישבשו את החיים. אני אומר לתושבים שהקדוש ברוך הוא יעזור לנו שדברים כאלה לא יקרו יותר".

בד בבד, הרב שפיצר מודה שהמצב לא יוכל להישאר כפי שהיה. "יצטרכו יותר שמירה בבתי כנסת שפזורים פה", אמר, "לא נוכל להתחמק מזה. נצטרך להשיב את הביטחון, כי עכשיו מאוד מתוח כאן". איש בשכונת הר נוף לא העז לדמיין את התרחיש הזה. אתמול, אחרי התוצאות הקשות, כבר הבינו שם שבתיהכנסת והישיבות פרוצים מאבטחה. לא כל יום יעמדו שוטרים חמושים על הגגות כמו אתמול ויגנו על המתפללים.

"אחד החובשים שלנו מגיע כל שבת עם אקדח לבית הכנסת", מספר פולק, "הייתי אומר לו: ‘מה אתה דפוק?'. עכשיו גם אני אגיע. לא אשב יותר במרכז בית הכנסת, אלא בצד. אם המחבל ייכנס ויבקש להפתיע, אני אפתיע אותו. לא רוצה להיות מופתע. אתה עומד בתור למכולת ולא יודע אם הוא מימינך. זה טירוף. 

"אמרתי לבן שלי: ‘אתה בתחנות אוטובוס מתרחק מההמון. אם השער פתוח, תסגור אותו'. הם כבר באים מתחת לאדמה. מה לעשות, השחקנים השתנו, אבל הסרט הוא אותו סרט". בסביבות השעה 11 בבוקר אתמול, בשעה שהוציאו את גופות ההרוגים מזירת הפיגוע, בבתי המדרש הסמוכים כבר למדו תורה. החיים חזרו לשגרה. ברזני, שראה את המוות מול עיניו, אמר שיחזור להתפלל בבית הכנסת אולי כבר באותו ערב. "שלום כנראה לא יהיה", הוא מסביר, "אבל ניאלץ להסתדר".