שרה כרמל ברמן פסעה באיטיות באחד משבילי העפר של יער רמות בירושלים, כשעלטה מוחלטת וקור מקפיא של פברואר 1998 חודר לעצמותיה. לפניה צעדה חברתה הטובה, נורית טרטמברג, כשבידה פנס משטרתי קטן, מאיר בקושי את הדרך. הצמד היה חלק מחוליית חיפושים קטנה, שמנתה גם מתנדב מהמשמר האזרחי ושני נערים, תרה אחר פתרון לתעלומת היעלמותה של חברתן, נועה אייל.
לפתע חשה שרה כי מתחת לסוליות נעליה נרמס חפץ רך, התחושה הייתה שונה מהאבנים הקטנות עליהן דרכה. היא המשיכה מעט קדימה, אולם נמלכה בדעתה וחזרה לאחור. ביד רועדת לקחה את הפנס של נורית והאירה על האדמה. במרכז האלומה התגלתה חזייה מאובקת בצבע כחול. "היא שייכת לנועה", לחשה נורית בקול נשנק. דממה משתקת אפפה את היער.
לפתע חשה שרה כי מתחת לסוליות נעליה נרמס חפץ רך, התחושה הייתה שונה מהאבנים הקטנות עליהן דרכה. היא המשיכה מעט קדימה, אולם נמלכה בדעתה וחזרה לאחור. ביד רועדת לקחה את הפנס של נורית והאירה על האדמה. במרכז האלומה התגלתה חזייה מאובקת בצבע כחול. "היא שייכת לנועה", לחשה נורית בקול נשנק. דממה משתקת אפפה את היער.
"זכרתי את החזייה כי ראיתי אותה כמה ימים לפני כן, כשנועה באה אלי ללמוד למבחן במתמטיקה", משחזרת נורית, השבוע, את אותו לילה גורלי. "הייתי בהלם, ולא ממש קלטתי את המשמעות של מה שמצאנו. התבקשנו להאט את הקצב ולהסתכל לצדדים. בעוד שרה, המתנדב והנערים התגודדו סביב החזייה, פעלתי כמו על אוטומט. התקדמתי מעט בשביל כשאני מזיזה את הפנס משמאל לימין, משמאל לימין. פעם הארתי על המצוק שמשמאל ופעם לכיוון הוואדי הקטן. ואז ראיתי מימין זוג רגליים חשופות, המונחות בתנוחה משונה ומבצבצות בין הסלעים".
הפנס נשמט מידה של נורית והתנפץ על הקרקע. צעקותיה נשמעו למרחוק. שרה רצה אליה, חיבקה אותה ומשכה אותה לאחור, מתאמצת שלא להביט לכיוון הגופה. הדיווח של המתנדב בקשר וצעקותיה של נורית, משכו אליהם שתי חוליות חיפוש נוספות שצעדו בסמוך. "אני זוכרת שדורון, שלמד איתנו בכיתה, ניגש לסלעים ואמר 'זה בסדר, זו לא נועה'", ממשיכה נורית. "זו כנראה הייתה סוג של הכחשה ראשונית. חברה אחרת שניגשה אחריו, צרחה פעם אחת והתעלפה. מאותו רגע יש לי בעיקר בלאק אאוט".
גם אחרי יותר מ-16 שנים מלווה טראומת נועה אייל את שתי החברות. התמימות, כך הן מרגישות נלקחה מהן באותו לילה מזוויע. שרה תמיד תאסוף למכוניתה נערות ותיקח אותן למחוז חפצן, נורית מקפידה להתריע בפני תלמידיה על הסכנות שבנסיעה בטרמפים. שתיהן מסכימות כי גם העובדה שהפכו לאמהות מגוננות קשורה לדרך בה נרצחה חברתן הקרובה.
יש איזו נחמה עם מעצרו של דניאל נחמני?
"יש לא מעט כעס", אומרת שרה. "קשה לי לשכוח כיצד במהלך החיפושים הבחנו מרחוק ברכב לבן, שעמד לא רחוק ממקום מציאתה של נועה, וברח כאשר הבחין בנו. אי אפשר לדעת בוודאות, אבל אני בטוחה שמדובר ברוצח. אולי הוא הגיע להעלים את הגופה, אולי כדי לבדוק מה קורה עם החיפושים. זה מתסכל אותי עד היום. לדעתי, ניתן היה לפענח כבר אז את הפרשה ולחסוך מהוריה של נועה כל כך הרבה שנים של ייסורים".
נועה אייל עם אמה ואחותה
"אני מרגישה בעיקר עצבות ויש לי המון שאלות שלא נותנות מנוח", מוסיפה נורית. "מה עבר על נועה אחרי שהיא עלתה לטרמפ? האם הוא הימם אותה לפני שסטה מהדרך? מדוע היא לא הצליחה לברוח מהאוטו? מה היא אמרה, כיצד נאבקה, האם היא ידעה שהיא עומדת למות? נועה בטח נתנה לו פייט רציני, אבל הפחד שהיא חשה באותם רגעים משגע אותי. לצערי לעולם לא יהיה מענה על השאלות האלה, כי נועה לקחה איתה את כל התשובות אל הקבר".
"אני מרגישה בעיקר עצבות ויש לי המון שאלות שלא נותנות מנוח", מוסיפה נורית. "מה עבר על נועה אחרי שהיא עלתה לטרמפ? האם הוא הימם אותה לפני שסטה מהדרך? מדוע היא לא הצליחה לברוח מהאוטו? מה היא אמרה, כיצד נאבקה, האם היא ידעה שהיא עומדת למות? נועה בטח נתנה לו פייט רציני, אבל הפחד שהיא חשה באותם רגעים משגע אותי. לצערי לעולם לא יהיה מענה על השאלות האלה, כי נועה לקחה איתה את כל התשובות אל הקבר".
היה לה הכל
שרה ונורית, היום בנות 33, גדלו בשכונת פסגת זאב ולמדו יחד בבית הספר היסודי ובחטיבת הביניים. רק בתיכון התפצלה דרכן. שרה עבר לבית הספר זיו בשכונת בית הכרם, נורית פנתה לאורט בשכונת רמות, שם הכירה את נועה. "היא תמיד ישבה בשורה האחרונה בכיתה, וכל השיעור חיברה מערכים לצופים בכתב היפה והציורי שלה", מחייכת נורית.
"נועה לקחה ברצינות את התפקיד שלה כמדריכה, ולא דאגה מהלימודים כי גם ככה הוציאה ציונים טובים. אני זוכרת אותה עם החולצות הגזורות באזור הצווארון ותמיד עם מעיל שחור וארוך. היה בה סוג של קסם עם החיוך והגומות, הנזם באף והצחוק המתגלגל".
"נועה לקחה ברצינות את התפקיד שלה כמדריכה, ולא דאגה מהלימודים כי גם ככה הוציאה ציונים טובים. אני זוכרת אותה עם החולצות הגזורות באזור הצווארון ותמיד עם מעיל שחור וארוך. היה בה סוג של קסם עם החיוך והגומות, הנזם באף והצחוק המתגלגל".
שרה אמנם לא למדה איתן בי"ב 3 אבל החברות עם נורית הובילה אותה גם לנועה. כחודשיים לפני שנרצחה ירדו השתיים לאילת עם חברים נוספים. "היא הייתה בעיני בחורה שיש לה הכל, ולא מהבחינה החומרית", אומרת שרה. "נועה הייתה טובה, מצחיקה, יפה ובעיקר עם המון נוכחות וביטחון עצמי. זה בא לידי ביטוי באילת, כשנגמר לנו הכסף ולא ידענו מה לעשות. נועה הייתה זו שמצאה פתרונות, והחליטה למי מתקשרים ומי יעזור לנו. היא הייתה חכמה וממגנטת ואף אחד לא היה מסוגל לסרב לה".
באותה תקופה נהגתן לנסוע בטרמפים?
"לא תמיד הייתה ברירה, כי אין אוטובוסים בימי שישי", מבהירה נורית. "גדלנו על סיפור שני הצעירים הירושלמים, רונן קרמני וליאור טובול, שנרצחו בצומת רמות, ולכן תמיד עלינו לטרמפים כחבורה. אחרי שמצאנו את נועה, זה נפסק לגמרי".
בבוקר הרצח, ה-23 בפברואר, הלכה נורית לרופא ולא ידעה כי גם נועה נעדרה מהלימודים. "בצהרים התקשרו אלי חברים מבית הספר וסיפרו שכולם דואגים וכל הכיתה תסייע בחיפושים", היא מספרת. "התקשרתי לשרה והצעתי לה להצטרף. לא הייתה לנו הרגשה רעה. היינו ילדות והרגשנו כמו בסוג של הרפתקה. כשהגענו לנקודת המשמר האזרחי ברמות בסביבות השעה 17:00 התאכזבנו לגלות שכל מי שאנחנו מכירים כבר יצא לחיפושים. הצטרפנו לשני הבנים האחרונים שהיו שם ולמתנדב".
שרה זוכרת תדרוך בן מספר דקות, אחר כך חילקו להם שלושה פנסים. טרנזיט משטרתית הורידה אותם בחניון עפר בכניסה ליער. "במקום שבו עצרנו עובר היום כביש בגין, לא רחוק מהיציאה לשכונת הגבעה צרפתית, אבל אז היו שם שני פחי אשפה גדולים", היא אומרת. "ביקשו מאיתנו לבדוק אותם וזה היה מוזר בעינינו. רק אחר כך התחלנו לצעוד במעלה ההר".
חשבתן בשלב כלשהו שאתם עלולים למצוא גופה?
"החיפוש בפחים היה הזוי", אומרת נורית. "לא כל כך הבנתי מדוע רוצים שאחפש את נועה בתוך אשפה".
"אני הרגשתי כמו בחוויה חוץ גופית", מוסיפה שרה. "לא נלחצתי אבל הסיטואציה נראתה לי כמו מסרט. לא ממש הבנתי את המשמעות של מה אנחנו עושים, בעיקר הייתי מוטרדת מהדרך הארוכה ומהקור".
כשהגיעו לפסגה בחנה החבורה את היער שנפרש לרגליהם. מרחוק נצנצו אורותיה של שכונת רמות הגדולה, מקום מגוריה של נועה. מבעד לחושך הכבד הבחינו גם בשתי מכוניות. האחת הייתה ניידת משטרה שהמתינה בצומת הסמוך לחניון, השנייה עמדה על אחד השבילים כשאורותיה דלוקים. "הארנו עם הפנסים לעבר האוטו, ותוך שנייה הוא נסע לכיוון היציאה מהיער", מספרת שרה.
"זה היה חשוד אפילו לנו כילדים, והמתנדב מיד דיווח על מה שראינו. אני לא יכולה לשכוח איך נשארנו מרותקים למקום בזמן שהרכב הלבן ברח לכיוון הגבעה הצרפתית. חיכינו לראות את הניידת רודפת אחריו, אבל היא לא זזה מהמקום וזה שיגע אותנו. אם רק הייתה מתקדמת כמה מטרים, נהג הרכב היה נתפס. זו התחושה שמלווה אותנו כבר 16 שנים". מאוכזבים פנו שרה ונורית עם חברי החוליה למקום בו עמד הרכב. דקות אחר כך, על אותו השביל, נמצאה החזייה.
הדרך אל המוות
"לאחרונה גוברים הפרסומים המלווים במקרי אונס, תקיפה ורצח, הקשורים בנסיעה בטרמפים. נערות רבות נאנסות באכזריות ולעיתים גם נרצחות. במקרים קצת יותר 'נחמדים' מסתיים הטרמפ בתקיפה בלבד, והנוסע מצליח לברוח ולהגן על חייו. קל לחשוב שאם אנחנו היינו שם, לא היינו עולים על הטרמפ, אבל לצערנו לא ניתן לדעת שכך הטרמפ יסתיים... חבל לסיים חיים ברגע אחד של פזיזות. הם יותר מדי יפים בשביל זה".
(מתוך חיבור שכתבה נועה ז"ל)
המילים הנבואיות הללו, שנכתבו כחודש לפני הרצח, הפכו לאחר מותה של נועה לסוג של צוואה. ב-22 בפברואר היא חרגה ממנהגה. באותו ערב יצאה לסרט "לב אמיץ" ביחד עם בן זוגה, אלדד בריברום, ולקראת חצות הם הגיעו לכיכר הדוויקה במרכז העיר ירושלים, שם כל אחד פנה לדרכו. בריברום פנה לרחוב יפו, נועה פנתה לרחוב הנביאים והמתינה לאוטובוס מספר 36 העובר ברמות. ליד התחנה עמדו שתי מכוניות: מונית ורכבו הלבן של הרוצח. נהג המונית סיפר במשטרה כי ראה את נועה ניגשת לאוטו השני, בו ישב נהג עם כובע מצחייה אדום, וענתה לשאלה ששאל כי "ייסע אחרי האוטובוס שיגיע".
אלא שנועה פספסה את האוטובוס האחרון.
על פי כתב האישום שהוגש נגד נחמני, היא ניגשה אל מכוניתו בשנית, ולאחר שיחה קצרה פתחה את הדלת והתיישבה במושב הקדמי. השאלה מדוע הסכימה להיכנס אל הרכב עדיין לא ברורה. האם זו השעה המאוחרת שהותירה אותה ברחוב מבלי יכולת ליצור קשר עם הוריה? או שאולי זיהתה את נחמני כתושב השכונה וכאחיה הגדול של חברתה לחטיבת הביניים ולגדוד הצופים, ליזה?
אלא שנועה פספסה את האוטובוס האחרון.
על פי כתב האישום שהוגש נגד נחמני, היא ניגשה אל מכוניתו בשנית, ולאחר שיחה קצרה פתחה את הדלת והתיישבה במושב הקדמי. השאלה מדוע הסכימה להיכנס אל הרכב עדיין לא ברורה. האם זו השעה המאוחרת שהותירה אותה ברחוב מבלי יכולת ליצור קשר עם הוריה? או שאולי זיהתה את נחמני כתושב השכונה וכאחיה הגדול של חברתה לחטיבת הביניים ולגדוד הצופים, ליזה?
כתב האישום אינו מפרט את ההתעללות שעברה נועה ואת הרצח המזוויע, אולי כדי לחסוך מבני משפחתה כאב נוסף. נחמני מואשם כי כאשר הגיע ליער רמות, סטה מהכביש הראשי ונכנס לאחד השבילים. לאחר מכן, כך נטען, חבט בנערה בעזרת אבן גדולה ולאחר מכן אנס אותה בעודה נאבקת עמו. לאחר שסיים, רוצץ את גולגולתה.
הוריה של נועה, אבי ונירה, גילו את דבר היעדרה רק למחרת בשש בבוקר. נירה התקשרה לחברותיה של בתה, ביניהן נורית, כדי לבדוק האם ישנה בלילה בביתן. כשהתשובות השליליות החלו להיערם הבינו ההורים שקרה אסון. בעוד החיפושים נמשכים, הבחינו מחלון חדרה של נועה, המשקיף על היער, בתנועת הניידות המתאספות, ובעיניים כלות הבינו כי בתם לא תשוב עוד.
חקירת משטרת ירושלים העלתה חרס. נהג המונית נשבע כי הרכב הלבן הינו פורד אסקורט, עם מדבקה של גולני על החלון האחורי, ואף סיפק מספר רישוי חלקי. אלא שרכב כזה לא נמצא, וככל שעבר הזמן התחזקה ההשערה כי מדובר ברצח על רקע לאומני, בין היתר בשל האלימות הקשה שהופעלה כלפי נועה. לדגימת ה-DNA של הרוצח, שנמצאה על גופתה, לא נמצאה התאמה במערכת, ובמשך 16 שנים ישבה החקירה כגיבנת על גבו של מחוז ירושלים של המשטרה. ארבעה צוותי חקירה התחלפו עד לפריצת הדרך לפני כחודשיים, כאשר הוחלט להפעיל תוכנה חדשה המצליבה דגימות שנמצאו בזירות רצח עם דגימות הנמצאות במאגר. בבדיקה נמצאה התאמה חלקית לאביו של נחמני, שנעצר לפני כשש שנים בחשד לעבירות אלימות במשפחה.
מאותו רגע עבר הפוקוס לבן, נשוי לאב לשתי בנות. אט אט נבנה הפאזל סביב נחמני. טכנולוגיה חדשה לאיכון מכשירי טלפון גילתה ששהה בכיכר הדווידקה בעת בה המתינה נועה בתחנה. בנוסף התברר כי הרנו הישנה שהייתה ברשותו דומה חיצונית לפורד אסקורט, וכי חמישה מתוך שבעת מספרי הרישוי נמצאו תואמים. העובדה שנחמני הואשם בעבר במעשים מגונים בילדה לא נעלמה מעיני המשטרה. בידיהם הייתה גם דגימת רוק עדכנית שלו התואמת לזרע שנמצא על גופתה של נועה. נחמני נעצר, אולם למרות כל הראיות נגדו, הוא מתעקש כי מעולם לא פגש את נועה ובטח שלא רצח אותה.
פוסט טראומה
בזיכרונן של שרה ונורית נותר חור שחור בשעות שלאחר מציאתה של נועה. הן זוכרות במעומעם את זירת הרצח שהתמלאה בניידות, ואת האמבולנס אליו נכנסו ביחד עם חברתן המעולפת. את הלילה הן עשו עם כל חבריה של נועה, בביתה של אחת מהן. נורית מספרת על לילה רווי בכי והלם. כשהצליחו להירדם מאוחר, היא התעוררה מייד בבעתה. "זה הייתה הפעם היחידה בה קמתי מהשינה בצרחות", היא אומרת. "חלמתי על נועה, על הגופה, על הרגליים שלה. לא פשוט לילדה בת 17 לראות את חברתה מתה בכאלה נסיבות. אחר כך היו לי סיוטים רק לפני שהלכתי לישון".
לילותיה של נורית הפכו לשקטים יותר, אולם הטראומה נתנה את אותותיה בדרכים אחרות. "בשנים הראשונות פחדתי מסביבה של עצים ושיחים בעיקר בחושך", היא אומרת במבוכה. "זה לא רציונאלי, אבל השילוב ביניהם גרם לי לחשוב שעוד רגע אראה שוב גופה. גם כשנסעתי ברכב היה לי פחד מיערות חשוכים, ובמשך תקופה קצרה לא הבטתי במראה מחשש לא הגיוני שנועה תופיע מאחורי. את החרדות אני לוקחת גם לילדים, ותמיד דואגת שהם יהיו בטווח העין שלי, גם אם זה בקניון. כמחנכת בחטיבת ביניים וגם כמורה, אני מספרת כל שנה לתלמידים על נועה ומציגה להם תמונות. כשהתפרסם המעצר של הרוצח הם מיד שאלו אותי אם מדובר בחברה שלי".
בניגוד לנורית, שמרה שרה על מעטה של קשיחות שליווה אותה עד לסיום התיכון. כחודש לפני מותה של נועה נפטר אביה. "הייתי חייבת לפתח חסינות, אבל המשקעים צצו מאוחר יותר. אני לא מסוגלת לראות נערות עוצרות טרמפים מבלי לקחת אותן, ואין סיכוי שבני בן השש ילך לשירותים ציבוריים מבלי שאהיה איתו, משום שאין סיכוי שהוא ייכנס למקום סגור בעל קונוטציות מיניות".
המחשבה על נועה עלתה גם כאשר החליטה להתנדב ליחידת מתמי"ד של מג"ב, מעין מקבילה של המשמר האזרחי הפועלת במועצות האזוריות. "לא אחת אני נכנסת ליערות ליד מושב צור הדסה ומיד חושבת עליה", אומרת שרה. "אני חוששת להיכנס פנימה ותמיד אני מתפללת שלא יהיה רכב או אירוע שיחייב טיפול במקום. ביערות יש חיים שלמים. זוגות מתבודדים, עבריינים, שוהים בלתי חוקיים, ובכל פעם יש לי צמרמורת למרות שאני עם נשק ומחסנית".
היכן תפסה אתכן הידיעה על ההתפתחות בפרשת הרצח?
"הייתי בעבודה, רגע לפני סיום ההפסקה ראיתי את הידיעה באינטרנט וכל הגוף רעד לי", אומרת נורית. "אמרתי 'וואו' בקול רם וקיוויתי שמישהו ישאל אותי מדוע, אבל אף אחד לא התעניין. הלכתי לכיתה והעברתי מבחן לתלמידים, אבל כל מה שרציתי לעשות הוא לדבר עם מישהו על נועה. בסוף השיעור סיפרתי לתלמידים על המעצר וחוויתי צונאמי של רגשות. אחרי שנים של שגרה, שוב יצאתי מאיזון".
שרה הקפידה על סקפטיות. "אמרתי לעצמי להישאר רגועה כי זו לא הפעם הראשונה שבה מבשרים על התפתחות בחקירה", היא אומרת. "כל החברים שלחו הודעות אחד לשני וקיוו שהפעם זה אמיתי, אבל אני השתדלתי לא לנשום כל כך מהר לרווחה".
ואיך הגבת על המעצר?
"הרגשות הקשים עולים שוב וגם אני מתנדנדת בין שגרה למחשבות על יום הרצח. בעיקר אני חושבת על ההורים של נועה, איך הם החזיקו מעמד כל השנים האלה, איך אחרי 16 שנים הכל נפתח להם מחדש".
יש יותר שקט מאז שנחמני נתפס?
"בטח", עונות שתיהן. "אפשר להתחיל לסגור מעגל".
תגיעו לדיונים בבית המשפט?
"אני חייבת לראות את המפלצת הזו שדמיינתי כל השנים", אומרת שרה. "אני רוצה לראות אותו בעיניים ולהרגיע את הרעש שיש בראש שלי כל כך הרבה זמן. אני רק חוששת שבגלל שהוא לא מודה, לעולם לא נדע מה עבר על נועה ברגעיה האחרונים".
"כמה רוע יכול להיות באדם אחד?", נורית שואלת. "הרוצח חיבל במשפחה של נועה וגם במשפחה שלו. שום סליחה לא מגיעה לו. שמעתי באחד מכלי התקשורת את הסנגור שלו מספר שהוא דיבר על התאבדות. אז אני אומרת שיעשה את זה ויחסוך לכולנו את הכאב. מה היה קורה לו המשטרה לא הייתה תופסת אותו? האם לא היינו יכולים לסגור מעגל לפני שהוא היה רוצח עוד מישהו? רק המחשבה על זה מחרידה אותי".
אתן והחברים חשבתן על הנצחה כלשהי של נועה לאור המעצר?
"זה עלה", אומרת נורית, "אבל עדיין בגדר דיבורים בלבד. פתחנו קבוצת ווטסאפ לכל החברים ואנחנו רוצים לראות איך יסתיים משפט. בקבוצה יש אנשים שלא דיברתי או ראיתי יותר מעשר שנים, וזה מרגש. גם במותה הצליחה נועה לאחד אותנו שוב".