תעלומת הקבר האלמוני של הצדיק מצפת שקבור ליד אריק איינשטיין

המכתב הזה נשלח אלי לפני 11 שנה אך מעולם לא קיבלתי אותו. לאחר מות אריק איינשטיין חזרתי לבית הקברות טרומפלדור. שוב הזכרתי בכתבתי את נפתלי חנה'לס בלי לדעת פרטים. הפעם החליט נפתלי פרל לפנות למורה הדרך יעקב מרקל. הבטיח שהוא יושב על הסיפור של נפתלי חנה'לס. שישלח לו דברים. מרקל התרגש. איך שקיבל חש אלי, שלשל לתיבת הדואר את מעטפתו הדחוסה של פרל. קראתי. הקריאה חייבה עלייה לצפת, רחוב ירושלים. שם המתינו לנו נפתלי ואחיו זאב פרל שהיה ראש העיר צפת. בניו של שמואל פרל שהיה מפקד האצ"ל בעיר.

 

ביוני 1947 , בדיוק כשנולד בנו, היה פרל האב עצור בלטרון. אבל מאחורי התיל מסר לאשתו מרים: "נפתלי ייקרא הילד, כשם סבא–רבא שלי". נפתלי החדש גדל והשתובב. כשהיה על סף מעשים פרחחיים במיוחד נהגה אמו להעיר: "זכור על שם מי אתה נקרא". לאחר לימודי היסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטה העברית, התיישב באלמגור לגדל מנגו וליצ'י.

 

זאב אחיו נולד בפברואר 1950 , בשלג הגדול. עשר שנים הנהיג את צפת. כיום הוא מורה דרך, בעלים של חברת "זאב פרל - סיורי איכות בגליל" ואביו של הזמר איתי פרל. איך הם מתחברים לנפתולה חנה'לס? הנה סיפור שושלת ששלוחותיו צמחו באמצע המאה ה-19. ר' נפתולה נשא לאישה את גולדה– פערל שילדה את ציפרה או ציפורה שנישאה ליואל ברש"ד וילדה את חנה שנישאה לזאב פרל והביאה איתו לעולם ארבעה ילדים. אחד מהם היה שמואל שהתחתן עם מרים לבית בורשטיין שילדה את נפתלי, את זאב ואת נעמה שהתחתנה עם עודד המאירי שגיסו זאב היה גם הוא ראש עירייה בצפת. אז חברינו לשיחה - נפתלי וזאב - הם בני נינו של נפתולה חנהל'ס, שבשחר ילדותו לא נקרא כלל נפתולה חנהל'ס.

 

ללא תשלום

 

נפתלי הלוי דוקטורביץ נולד בעיירה בוהופול שבפלך פודוליה שבאוקראינה בתרט"ז (1856). אביו ר' שאול שלום הלוי דוקטורביץ נחשב "למדן, חסיד מפורסם ועשיר", ומעבר לכל זה היה אחד משלושת בעליה של חנה בת ר' אברהם קלונימוס קלמן, אמו של נפתלי. באנציקלופדיה על חלוצי היישוב ובוניו, כותב דוד תדהר שהייתה "מגזע המגיד ר' מיכאל מזלוצ'וב, מאבות החסידות ומגזע ר' ברוך ממזיבוש נכדו של הבעש"ט".

מה שהופך את נפתולה לצאצא של מחולל החסידות. בבוהופול נחשב לשובב גדול. "היה לו מנהג לשבור צלבים", מספר זאב פרל, "עד שעלו על עקבותיו והמשפחה נאלצה לעזוב את העיירה". השנה הייתה תרכ"ח או 1868 ונפתולה היה בן 12. תחילה התיישבה המשפחה בירושלים, אך בשנת תרל"ט (1879) נפטר האב ר' שאול, נקבר בירושלים, נפתולה ואמו המשיכו לצפת "שהצטיירה בגולה כמורשת אור וצדיקות יהודית", כדברי פרל. אמו הקדישה את חייה לצדקה וחסד. לא חסכה עמל כדי לגדל את בנה לתורה ולמעשים טובים.

 

כשנוכחו אנשי צפת כי נפתלי הולך בדרכי אמו, קראו לו נפתלי חנה'לס (ביידיש: נפתלי של חנה). נפתולה למד תורה מגדולי הרבנים בצפת והוסמך לרבנות. "היה מרביץ (תורה) בישיבת 'תורת ארץ ישראל' שנמצאת כאן מולנו", אומר זאב פרל, "והיה יד ימינו של הרידב"ז" (הרב יעקב דוד וילובסקי).

היה מלמד ברבים בלי לבקש תשלום.

 

בשבתות ובחגים נהג להתפלל בבית הכנסת של "הצדיק הלבן". מעריציו ודורשי טובתו - וכאלה היו רבים בצפת - אמרו כי כך יאה וכך נאה. שאיש חסיד וצדיק שעוסק בצורכי ציבור יתפלל בבית כנסת הנושא את שמו של צדיק שנחלץ לטובת בני עירו שעה שצרה נתרגשה עליהם. כאן ראויה אתנחתא מסיפורו של נפתלי חנה'לס כדי לשמוע על "הצדיק הלבן" ועל הצרה הצרורה שממנה חילץ את אנשי צפת והדברים הלא כתובים ב"שנים של זהב" מאת שאול דגן. באותן שנים היה מושל העיר והמחוז הטורקי איש עריץ, רודף בצע ושונא יהודים מובהק. באחד הימים שלח להביא אליו את פרנסי הקהילה ונכבדיה.

כשהתייצבו לפניו חיוורי פנים הודיעם כי עליהם להביא ללשכתו מאה תרנגולים לבנים. צחים כשלג. ארכה של שבועיים ימים נתן להם. אם לא ימלאו בה את מבוקשו - קנס כספי כבד ישית עליהם. 500 נפוליוני זהב טבין ותקילין. בהלה נפלה על המכובדים. מאין יביאו לשונא תרנגולים לבנים? שהרי אז טרם הובאו ארצה עופות מגזע לגהורן, והתרנגולות "הערביות" מנומרות הן. רבני צפת הכריזו על ימי צום ותפילה להעביר את רוע הגזירה. מהשעות הקטנות של הלילה מלאו בתי הכנסת מתפללים כאילו היו אלה ימי סליחות. אלא שיום רדף יום ואפילו תריסר תרנגולים לבנים לא הצליחו לקבץ.

 

בתחילת השבוע השני הופיע אצל הרבנים אחד המקובלים. איש לגמרי לא ידוע. ביקש שייצאו לכפרים שמחוץ למחוז ויקנו תרנגולים יהא צבעם אשר יהא. "וכי יש בדעתך לצבוע אותם?", לעג אחד הנוכחים. המקובל אמר כי אינו יכול להשיב. בכל זאת החליטו לעשות כדבריו. למחרת עם שחר יצאו שליחים רכובים על חמורים לכפרים בנפת טבריה. חלפו שתי יממות ומאה תרנגולים מנומרים הובאו לבית המקובל. אבל אשתו אמרה כי יושב הוא בבית הכנסת. לשם יש להביא את התרנגולים. מצאוהו עטוף טלית ותפילין. על פי רמז ממנו הניחו את התרנגולים בחדרון סמוך וסיימו את שליחותם.

בא היום שבו התחייבו פרנסי העיר להביא לעריץ את תרנגוליו הלבנים כשלג.

 

כשהוא בטוח ש– 500 נפוליוני הזהב כבר מקרקרים בכיסו, שמע קרקור אחר. זקיפיו המבוהלים נכנסו לדווח: "ה'יהוד' פה ובכלובים מאה תרנגולים צחים". הטורקי כעס, אחר כך נדהם, וכשמצא מחדש את מיתרי קולו ביקש מהמכובדים להסביר לו הכיצד? אחד מהם, הרב שלמה הלר, סיפר את המעשייה, ובסיומה הוסיף: "בטרם שחר נקראנו לבית הכנסת וגילינו שהתרנגולים, נוצותיהם הלבינו. מה פעל אותו איש קדוש? את זאת אין אנו יודעים".

מאז נקרא אותו מקובל "הצדיק הלבן" ובית הכנסת שבו התחולל הנס נקרא "בית הכנסת של הצדיק הלבן".

 

אוהב הארץ

 

זהו בית הכנסת שממנו יצא שבת אחת ר' נפתולה חנה'לס ומיהר לביתו לקדש על היין ולסעוד בוקר וצהריים של שבת. לפתע פגש סיעת צעירים. מראה פניהם העיד שהם נרגשים ורוגזים. אליו באו, איתו הם חייבים לשוחח. "ישמע נא כבודו את אשר מעוללים לנו אנשי הפקידות (של הברון) בראש פינה", מצטט דגן אחד מהם, שמעיה אונגר. כידוע לר' נפתולה, הם קיבלו בשמחה את ההצעה לרדת לראש פינה ולעבוד בחפירת בורות לנטיעות. הם זקוקים לפרנסה וגם מצוות יישוב ארץ ישראל לא זרה להם. והיא מפרכת והשכר זעום (2 בשליק ליום) וגם שמו עליהם נוגשים שרודים בהם - אך לא על כל אלה באו להתלונן. "הרעש הוא על כך שאין נותנים לנו להתעטף בטלית, להניח תפילין ולהתפלל שחרית", ענו כולם במקהלה.

צפת במאה ה-19. צילום: אוסף רימון, חיפה

 

"מי זה שאינו נותן?", נרעש עכשיו ר' נפתולה, "הרי אינכם עובדים אצל גויים". הבחורים המשיכו לטעון את טענתם: "עובדים אנו אצל יהודים אשר גרועים מהגויים". המשגיחים - בוכמן ופיינשטיין - מעירים אותם בטרם הנץ השחר. העבודה מתחילה עם עלות השחר ואימתי יתפללו שחרית? נוטלים הם איתם טלית ותפילין, מפסיקים את העבודה לשעה קלה ומתפללים בשדה. "כך נאה וכך יאה", השיב להם ר' נפתולה, "מה עוד שמתפללים בשדה הפתוח ותחת שמי ארץ ישראל". אבל העניין הוא, המשיכו, שאין הנוגשים מתירים להם להתפלל. חצי שעה משכרם העלוב הם מתכוונים לנכות.

עצבות ירדה על פניו של ר' נפתולה ונעכרה שמחת השבת שלו. כשתצא השבת ירד ברגל לראש פינה. רעייתו ניסתה להניאו. יחכה עד למחרת ותימצא העגלה שתרד לראש פינה או לטבריה. "יש במעשה הזה משום חילול השם", השיב לה, "ואין להמתין". בלילה נראה ר' נפתולה יורד מהר כנען לוואדי ראש פינה. בידיו הייתה ה"לנטרנה" - קופסת חרס ומתוכה מהבהב אור פתיליה שבבסיסה שמן. לאחר חצות הגיע לראש פינה ונקש על  דלתו של יהושע אוסוביצקי, מהבולטים שבפקידי הברון. אוסוביצקי זינק מסדיניו, הקשיב רוב קשב ליידיש הצפתית של ר' נפתולה, שם לב שבכל פעם שהזכיר את חילול השם התרגשות ניכרה בקולו. ביידיש רצוצה השיב לו שלא ידע  מכל העניין. לו ידע - היה מונע. לפני שינזוף במשגיחים מייעץ הוא לכבוד הרב שייקח איתם דברים.

 

כשהביא עגלונו של אוסוביצקי את הרב לשדה, התחילו להתפזר ערפילי הבוקר. העבודה הייתה בעיצומה כשנשמעה קריאתו של ר' נפתולה: "יהודים, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית!". הפועלים הלכו בעקבותיו ושלפו כמותו טלית ותפילין. המשגיחים פיינשטיין ובוכמן נדהמו ואחר כך רתחו. אבל ר' נפתולה הרגיע אותם. בזכות הסכמתם להתיר את התפילה, הוא, נפתולה, בנה של אמו הצדקת מרת חנה ז"ל, מבטיח שיגיעו לגן עדן.

 

השמועה על שור הבר והלווייתן שיהיו מנת חלקם של השניים פשטה בשדה. מאז כונה חיים בוכמן "שור הבר" ודוד אפשטיין "הלווייתן". "מהסיפור הזה מה אנחנו למדים?", שואל אותי זאב פרל, "שלא רק אוהב אדם, חסיד וירא שמיים היה אלא גם אוהב ארץ ישראל". ובמיוחד את הגליל. הוא ייצר יין עוד לפני כרמל מזרחי ורק מענבים של חקלאי הגליל. 

בצפת גר נפתולה במה שנקרא עתה סמטת חת"ם סופר 28 . הבית היה צמוד לבית הכנסת "צמח צדק". כשכרעה גולדה אשתו ללדת, חיבר כסגולה חבל ממיטתה לארון הקודש. כשפתחו את הארון ואמרו: "ויהיה בנסוע הארון ויאמר משה..." נמתח החבל. מה שגרם, כך האמינו, ללידתה בשלום של בתם אדל. "עם יראת השמיים שלו ושקידתו בעבודת הבורא כדרך הראשונים", כותב תדהר באנציקלופדיה שלו, "הבין גם לרוח הדור החדש". כחובב ציון נלהב טרח לקרב את האדמו"רים החסידיים לציונות. מצד שני, היה פעיל בעסקנות עם הדור הצעיר כדי לקרבו לתורה ולמעשים טובים. בין השאר היה מוהל את ילדי ראש פינה והסביבה.

 

מול הסיעתיות, הפלגנות והתחרות בין פרנסי צפת היה רבי חנה'לס מקובל על הכל. ב– 1906 נבחר לוועד הצירים של היישוב היהודי. בתעודה שמוסר לי נפתלי פרל נאמר: "...לפנינו נעשתה הבחירה... ולפנינו פתחו את התיבה המסוגרת בחותמות נכבדי וסוחרי עירנו למנות ולספור הדעות ועל פי רוב דעות נבחרו אלו השנים עשר... ה"ר נפתלי חנה'לס - 237 דעות, ה"ר יואל ברש"ד - 221 דעות, ה"ר חיים ברזל - 200 דעות...".

 

"רבי נפתולה", אומר נפתלי פרל, "ניסה לשמור על תלמידי החכמים". זאת הוא למד מקורותיו במלחמת העולם הראשונה. כשהתלקחה התבערה הגיע עד המושל ג'מאל פחה כדי לשחררם מהצבא הטורקי. "כי היה די ברור שמי שמגיע לצבא לא חוזר משם". מלחמת העולם הראשונה הייתה המשבר

הכי גדול שעברה צפת לאחר הרעש הגדול (1.1.1837). אף שלא נורתה בעיר ירייה נחסמו כספי החלוקה מאירופה. "אנשים מתו מרעב, מתחלואה, במיוחד ממחלת הטיפוס", מספר זאב פרל. אם בתחילת המלחמה היו בצפת 7,000 יהודים, בסופה נותרו 2,600 .

 

בתור שד"ר (שליח דרבנן), יצא ר' נפתולה לברון להביא כסף. רוטשילד לא חיבב את בני היישוב הישן וסירב לתת לו להיכנס. אמר נפתולה למשרת: "תגיד לברון שהגיע אליו הגיס של אלוהים". רוטשילד הגיב: "הנה, עוד משוגע מצפת, אבל תכניסו אותו". כבר בהתחלה ביקש הנדיב לדעת את פשר קרבתו של נפתולה לאלוהים. כאן פצח האורח בסיפורו: "לחייט שגר בחצר מתחתינו היו שתי בנות. אחת מהן לקחתי לי לאישה. את האחרת לקח אלוהים, מה שעושה אותי לגיס שלו". הברון צחק ומבוקשו של הרב ניתן לו. 
 

נפתלי חנה'לס אהב להיטלטל בשליחות המצווה. בדרכו לעוד משימת חסד בחו"ל עצר בירושלים. התפלל בכותל שיצלחו מעשיו והמתין שיחלוף שבט ואיתו "החורף והגשמים שבירך המקום את ארצנו", הסביר בכתב העת "חבצלת". אבל נפתולה לא השחית את זמנו רק בהמתנה. הוא תר אחר "בתי חסד ובתי מחסה" בירושלים, אולי יראה משהו שיעתיק לצפת.

 

כשביקר בבית קשישים שמחוץ לעיר עלה על גדותיו. "מי יחרוט בעט סופר הרגשות העדינות (במקור) אשר התרוצצו  בבתי נפשי והשמחה הגדולה אשר מצאה קן בלבבי והחדווה העצומה בכליותי בהתבונני על המפעל הנשגב העצום והנורא הזה, הקרקע הגדולה והחצר הרחב מלפניו ומאחוריו, האלנות )במקור( והפרחים, הבורות הגדולים, המרחץ והמקוואות הזכים והטהורים, אפילו לבתי כסאות ובית המים (במחילה מכבוד הקוראים) אשר גם בערים הגדולות באיירפא (במקור) חדוש (במקור) נפלא הוא, עם כל הדברים הנחוצים והדרושים לזה, החדרים הנקיים עם מיטות הברזל מוצעות לכל ג' עד ה' זקנים...

 

"ולכל אחד כסא ומטה ושולחן וכלי מים לשתיה ולרחיצה ובכל חדר חלונות נפתחים ופרוזדור לפני כל חדר שלא יכנס הקור והגשם לפני פתחיו לתוך הבית, בית האוכל ארוך ורחב ושולחנות ארוכים ולכל זקן נותנים ארוחתו לבדו, ביהמ"ד וספרי תורות וספרים הרבה ש"ס ומשניות וכל מיני ספרים בתוכו, וסביב לשולחנות יושבים הזקנים ששים גיבורים ולומדים כל היום... ורינה של תורה ותפלה נשמע עד לשמים, ומהם רובם אשר עומדים לעבוד את ה' בלילות ונותנים להם טיי (במקור) וצוקר (במקור) קודם אור הבוקר... "נפתלי הלוי חנה'לס, נכד הבעש"ט הק' (הקדוש) ז"ל זי"ע (זכותו יגן עלינו) ועכ"י  (ועל כל ישראל) מעה"ק (מעיר הקודש) צפת " .

 

ההתלהבות הזאת סחפה את ר' נפתולה למעשים גם בגליל. לא אורך הזמן והוא מקים בית מושב זקנים במירון. "וזה עול אדיר, אחריות אדירה", מספר זאב פרל, "לגייס כספים, מנהלות, לא צריך להגיד לך מה זה". 

"צדיק שלא עשה לביתו. כסף שנכנס תמיד יצא. נאמן לאנשים. לא היו לו חמש דירות במגדל זה או אחר".

אבל לא רק בצפת. פרל מספר שמושבות הגליל מלאו סיפורי צדיקותו של נפתולה. "הוא היה הפטרון שלהן".
 

למשימת החסד האחרונה יוצא נפתולה חנה'לס בערב פסח. "בסוף חורף תר"פ", כפי שכותב ר' שמואל הלוי הורוביץ ב"ימי שמואל" פרק מ"ב. הוא נזעק לירושלים לקבל לקראת החג תרומת נעליים ומכנסיים לילדים נזקקים בעירו. "ובאו אז איזה תיבות בגדים מאמריקה בשביל עניי צפת... וגם לקח אז את התיבות עם החפצים לחלקם לעניי צפת וחזר איזה ימים לפני חג הפסח ברכבת, וקרה מקרה לא טוב, כי כשהרכבת הייתה קרוב ללוד, התנתקו איזה פסים מהרכבת ונפלו איזה קרונות מההר, והוא היה בתוכם ובעוונותינו הרבים מת ברסיקת אברים רחמנא לצלן, ואנשי יפו יצאו והביאוהו

אותו לעירם וקברוהו שם...".

 

אבל האמת היא שנפתולה חנה'לס נקבר בבית העלמין טרומפלדור בתל אביב. ההלוויה הייתה ב– 30 במרץ 1920 , ארבעה ימים לפני פסח. נפתולה הוטמן בין ראש הקהל שמעון רוקח לבין ר' ראובן ב"ר שמעון דוד זצ"ל "למשפחת יפה המהוללה, נכד בעל הלבושים זצ"ל".

המיקום הזה מטריד את יעקב מרקל שחולם להיטמן בבוא היום במתחם טרומפלדור. "מדוע איש כנפתולה נקבר ליד הגדר?", שואל מי שחיבר את "הפנתיאון של תל אביב" על תולדות בית העלמין טרומפלדור. זאב פרל: "שמע, הוא לא היה תל אביבי, והתל אביבים הם פלוצים נדל"ניסטים וכל אחד אמר 'אני רוצה פה' ו'אני רוצה פה'... (ולא נשאר מקום מכובד לר' נפתולה)".

 

מרקל: "רגע, אבל היה לו זקן, זאת אומרת רואים שמדברים על יהודי חסיד, זאת אומרת שבין החסידים בארץ הוא היה מוכר. אמא שלו ודאי הייתה מוכרת. אז למה נקבר ליד הגדר?".

פרל: "לא יודע".

מרקל: "למה אני שואל את השאלה הזאת? שלא תחשוב שעיני צרה. אבל לידו קבור שמעון רוקח, ושמעון רוקח הוא ראש הקהל".

פרל: "שמעון רוקח ידע מי זה נפתולה...".

מרקל: "הסיפור שרץ במשפחת רוקח מדור לדור היה שהבעש"ט - מאבותיו של נפתולה - בא אליו בחלום ואמר: 'למה קברת את בני יחידי ליד הגדר?' אז רוקח אמר: 'תקברו גם אותי לידו'. זאת אגדה יפה, ועדיין נשאלת השאלה למה נפתולה חנה'לס נקבר ליד הגדר?".

פרל: "לא יודע".

מרקל: "בסיורים שאני עושה אנשים שואלים אותי".

פרל: "לפחות זה ליד הגדר, לא מעבר לגדר".
 

בלי קשר למיקום קברו, גדול היה האבל על מותו. בפרט בצפת. "ממש ניטל החן והיופי של העיר", כותב שמואל הורוביץ, "פנה הודה, פנה זיווה, פנה הדרה, וממש נישבת אצלנו שבת ומועד... ממש נמס ליבנו והיה כמים, גם תינוקות בעריסותם (במקור) בכו על זה ולא שמנו על ליבנו כי מפני הרעה נאסף הצדיק, כי אז בפסח הזה היו הפרעות הראשונות )מאורעות תר"פ( בירושלים עיר הקודש, ונהרגו כמה נפשות, ונשים בציון עינו וכל החנויות נשדדו רחמנא לצלן... וכן בסוף השלושים של רבי נפתלי חנה'לס... עשו הספד גדול בישיבת הרידב"ז ואבי דרש אז ויקונן עליו קינה גדולה ובתוך דבריו אמר כי עיר צפת שלחה לירושלים קורבן פסח, שה תמים בן שנה (נקי מחטא)...". ביתו של ר' נפתולה נתרם ל"צמח צדק" של חב"ד. בית מדרש של התנועה ממוקם בו כיום. בחפירות שנעשו שם עוד מצאו בקבוקי יין של רבי חנה'לס. בחזית בית המדרש אנחנו פוגשים את גבריאל, איש חב"ד. גבריאל עוד הספיק להכיר את אדל, הבת של ר' נפתולה ואת גולדה פערל. "אישה אצילה", הוא מתאר אותה.

 

מעבר לסמטה, ממול הבית של נפתולה, מתנוסס עכשיו צימר "כיכר המגינים". בכניסה תמונה של הרב מרדכי אליהו זצ"ל "שהתארח בעת שהותו בצפת". הרדיו זועק: "וקול הצדקה עולה אל השמיים, חוזר אלי בשיר המעלות". הצלילים סוחפים אותנו אל כיכר הפחמים, "קויילן פלאץ". כל שנה בסתיו נמכרו כאן פחמי החורף. איש עם זקן מטייל עכשיו בכיכר הריקה. גם נפתלי חנה'לס, אומרים לי בני נינו, אהב מאוד לטייל בכיכר הפחמים.

 

זאב: "כצדיק אבסולוטי. לא כמו נח שהיה צדיק רק בדורותיו. נפתולה חנה'לס היה צדיק תמיד".

נפתלי: "אני מנסה לחקות את הנדבנות שלו. בכל 40 שנותי כחקלאי אני תורם פירות לעניים".
 

לא רק בעקבות אורחות נפתולה מנסה נפתלי ללכת. לאשתו קוראים זהבה, גולדה ביידיש. בדיוק כפי שקראו לאשתו של נפתולה חנה'לס. 