ערד הרדומה משתרעת בין נופי בראשית מדבריים. העיר שהייתה לשם נרדף לתיירות מדברית, למקום מרפא לחולי אסתמה, לביתם של סופרים ומשוררים, מתמודדת בשנים האחרונות עם קליטת אוכלוסיות חלשות ועם סגירת מפעלים. כ-25 אלף איש חיים כאן. בשנים האחרונות מתחזקת אחיזתם של חסידי גור בעיר, ובסקר שנערך בעיר הצביעו התושבים על נושאי האבטלה וההתחרדות כשני הנושאים המעסיקים אותם יותר מכל.
במרחק שישה קילומטרים מהעיר משתרע שדה בריר על שטח של כ-13 קילומטר – פחות או יותר כגודל השטח הבנוי בעיר עצמה. על פי הערכות, בשדה יש כ-70 מיליון טונות של פוספט המשמש לייצור חומצה זרחתית חקלאית ודשנים. השדה הזה, שהערכות שוויו נאמדות בין 10 ל-25 מיליארד דולר, עומד במרכז אחד המאבקים הסביבתיים הארוכים ביותר בישראל ומפלג את תושבי ערד, אשר חלקם עובדי חברת “כימיקלים לישראל” (כיל) המבקשת להקים במקום מכרה באמצעות החברה הבת "רותם אמפרט", וחלקם מבועתים מהמחשבה על מכרה פוספטים על סף ביתם וטוענים כי הוא עלול להביא לעלייה בתחלואה בסרטן ובמחלות ריאות. מחר יגיע הנושא המבעבע למועצה הארצית לתכנון ובנייה, שתדון בכוונה להקים מכרה פוספטים מדרום-מערב לעיר, כשבשלב ראשוני מוצע כי המכרה יפעל לניסיון בלבד למשך שנה.
"חרדים לבריאות שלנו"
ורוניקה ירושלמי מפחדת. היא בת 35, תושבת ערד מאז עלתה לישראל בגיל 12, ואם לשניים. הפחד גרם לה להצטרף לפני כשנתיים למטה המאבק נגד הקמת מכרה בשדה בריר. "האיום של המכרה תמיד היה, ותמיד היו מתנגדים", היא אומרת, "כשהפכתי לאמא, הפכתי קשובה יותר לסביבה. כל השנים היו לחצים, שעצרו את המכרה, אבל בשנים הארונות הלחץ לאפשר את הכרייה גובר והולך, ולכן הצטרפתי למאבק. אני מפחדת מההשפעות הבריאותיות של המכרה. מי יודע מה יקרה לנו כתוצאה מהכרייה שם? אפילו מהפיילוט בן השנה, שאותו מציעים ב’רותם אמפרט’? אני לא רוצה לעזוב את ערד. זה הבית שלי, אני מגדלת כאן ילדים”.
ירושלמי היא פעילה בעמותת "רוצים לחיות בלי מכרות", שבה פעילים מאות תושבי ערד המתנגדים להקמת המכרה. בעמותה, בראשות ד”ר שרית עוקד, פעילים תושבים ותיקים שזוכרים את תחילת המאבק בראשית שנות ה-80, וגם מצטרפים חדשים, כאלה שעברו להתגורר בערד בשנים האחרונות. טובה בן צבי מרק, פסיכולוגית תושבת העיר, הצטרפה למאבק לפני שבע שנים. "יש לנו תחושה של פעילות מכוונת להחלשת ערד כדי לאפשר את פתיחת המכרה", היא אומרת.
"הכנסת אוכלוסיות מוחלשות, סגירת מקומות עבודה, אי הפניית משאבים לפיתוח תיירות בעיר. כל אלו גורמים לי לחשוב שיש כאן מגמה מכוונת להכריח את התושבים להסכים לפתיחת המכרה בשטחה שיספק מקומות עבודה לעיר. אבל המסקנות של דוח סאמט, כמו גם דוחות אחרים שקדמו לו במהלך השנים, ברורות בעיני - המכרה הוא סכנה בריאותית וגם איום על צורת החיים שלנו ועל התיירות כאן. מי ירצה לבוא למקום ששוכן ליד מכרה, עם הסכנות הבריאותיות, הדי הפיצוצים והאבק? ומה איתנו, התושבים כאן? אנחנו הפקר בידיהם של בעלי ההון. לעשות פיילוט לשנה? זה בעצם לעשות ניסוי בנו. ומה עם הבדואים של אל פורעה שגרים ממש בשטח המכרה? מה יעשו איתם, פשוט יעבירו למקום אחר לפי גחמה?"
לדיון מחר מתכוונים בן צבי מרק וחבריה להגיע באוטובוסים שמומנו מתרומות. "אנחנו קבוצת מתנדבים שחרדה לבית שלנו, לבריאות שלנו ושל השכנים שלנו ולעתיד משאבי הטבע בנגב", היא אומרת, "מולנו יש חברת ענק כמו כיל שמסתייעת במשרדי תקשורת ולוביסטים בתשלום. זה ממש מאבק של דוד בגוליית. ולמרות הכל, אנחנו נחושים: מכרה בריר לא יקום". גם בכפר הבדואי אל־פורעה מתנגדים להקמת המכרה. הכפר מונה כ-5,000 תושבים, וחלקו יושב בתוך שטח המכרה. המכרה עתיד לקום במרחק מאות מטרים בלבד מבית הספר, המונה מאות תלמידים, ומבתי התושבים.
המחאה בערד. צילום: תמר דרסלר
גרמן מתנגדת
כיל היא חברה ציבורית בבעלות החברה לישראל הנשלטת על ידי קבוצת האחים עופר, והיא החברה האם של חברות המייצרות אשלג, מגנזיום וברום - "מפעלי ים המלח", "תעשיות ברום", "רותם אמפרט נגב" ו"פריקלאס ים המלח". "רותם אמפרט" מבקשת לקדם פיילוט, שיימשך שנה ויבחן את כדאיות הכרייה באתר. מולה ניצבים תושבי ערד וארגוני הסביבה המזהירים מההשלכות הבריאותיות של מהלך זה. חוות דעת שהוזמנו בעבר מציגות מסקנות שונות - בחלקן נקבע כי פעילות המכרה עלולה לגרום לגידול בתחלואה ובתמותה בעיר, בעוד אחרות קבעו שלא צפויה סכנה בריאותית לתושבים.
גם משרדי הממשלה השונים נאבקים ביניהם אם יקום מכרה או לא. שרת הבריאות יעל גרמן הסתמכה על חוות דעת של המומחה האמריקאי פרופ' ג'ונתן סאמט, וכתבה "לאחר הניתוח של סאמט השתכנעתי שכרייה בשדה בריר תביא לסיכון בריאותי שאינו עומד בסטנדרטים של סיכון בריאותי המקובלים כיום בארה"ב ובאירופה, סיכון שאיננו יכולים להסכים לו". מול משרד הבריאות ניצב משרד הכלכלה. בכנס התעשיינים באילת, שנערך בחודש שעבר, הביע שר הכלכלה נפתלי בנט תמיכה בעמדת כיל ואמר: "לא מאשרים את הקמת שדה בריר ומתפלאים שאין עבודה בנגב, למרות שהדוחות אמרו שאין שום בעיה בריאותית".
עם זאת, למשרד הכלכלה אין נציג בוועדה המחוזית, ועד כה טרם נקבעה העמדה הרשמית של המשרד, בעקבות התנגדות משרד הבריאות. על פי הערכות, גם משרד האנרגיה צפוי לתמוך בכרייה, אך כמו משרד הכלכלה, גם הוא נעדר זכות הצבעה בוועדה המחוזית. צוות מומחים מטעם משרד הפנים ממליץ לייעד שטחים נרחבים באזור בקעת ערד לכריית פוספטים, ובכלל זה את אתר שדה בריר. ההמלצות החדשות נכללות במסמך מדיניות לכרייה וחציבה של מינרלים תעשייתיים, שהכינה חברת "תיק פרויקטים" עבור מנהל התכנון במשרד הפנים.
אם תאמץ המועצה הארצית לתכנון ובנייה את ההמלצות, הן ישולבו בתוכנית המתאר הארצית לכרייה וחציבה, ובכך יינתן מעמד תכנוני לכרייה באזור ערד. צוות המומחים גם טען כי מכיוון שאין קביעה חד-משמעית לגבי הממצאים של בדיקת ההשפעות הסביבתיות, הם מאמצים את עמדת המשרד להגנת הסביבה, שאינו מתנגד לכרייה, אבל קבע קריטריונים שיש לעמוד בהם, הכוללים טווח מינימלי מנקודת יישוב של קילומטר, נקיטת אמצעים מחמירים למניעת פיזור מפגעי אבק ואפשרות לביצוע כרייה ניסיונית בהיקף קטן כדי לוודא עמידה בתקני איכות האוויר.
גורמים בכיל אומרים כי שרת הב־ ריאות מספקת פרשנות מוטעית לדוח של פרופ' סאמט. "המחקר של סאמט מראה שאין באמת בעיה בריאותית בכרייה בשדה בריר, אלא תוספת תחלואה זניחה ברמה של 0.06%, אחוז קטן פי 100 מהנתונים שעליהם התבסס משרד הבריאות עד היום, ולפיהם יהיה גידול של 4.5% בתחלואה, כלומר בעצם אין שום סיכון", הם אומרים.
"המכרה הוא הזדמנות"
כרזות המאבק מנמרות את העיר, והמצדדים בעד המכרה ונגדו כמעט אינם יוצרים קשר ביניהם. מול בן צבי מרק וחבריה מתייצבים אנשי "רותם אמפרט", גם הם תושבי ערד: יעל חורב, מהנדסת מחקר ופיתוח, דורון אורגיל, מנהל הסברה וקשרי קהילה, ופטריק בן זכר, מנהל בחברה. נוכחות החברה מורגשת מאוד בעיר – כ-230 משפחות מוצאות את פרנסתן בחברה. גם בדימונה השכנה מתבסס המעמד הגבוה כולו על עובדי חברת כיל, והאיומים בסגירת חברת "רותם אמפרט" אם לא יוקם המכרה ובצמצומים בכוח האדם, לא פוסחים גם עליה.
"הם מגזימים ומפחידים את התושבים בלי שום הצדקה", אומר בן זכר, "באיזו זכות הם מונעים מתושבי ערד את פיתוח העיר? אני תושב ערד, גידלתי כאן שישה ילדים, והיום מגדל כאן תשעה נכדים, מישהו מעלה על הדעת שאני אסכן את הילדים והנכדים שלי? ללא הכרייה במכרה, ערד תיסגר. התיירות כאן מספקת כמות קטנה מאוד של משרות בשכר נמוך יחסית. המכרה יספק לערד ולנגב כולו מאות ואלפי מקומות עבודה נוספים, ימנע סגירה של חברה שמעסיקה היום אלפי אנשים. אני גאה להיות חלק מכיל. אני שומע טענות על הון-שלטון, והן מגוחכות. אילו היו כאן קשרי הון-שלטון, היינו מזמן עולים על השדה ומתחילים בכרייה. הם קוראים לנו שקרנים, שפוטים של החברה. אני לא אקנה בחנויות של מי שמתייחס אלי בצורה כזו".
לדברי בן זכר, כמעט כל ילדיו עזבו את העיר. כך גם ילדיו של אורגיל. "אין להם מה לחפש פה, אין כאן תעסוקה", אומר אורגיל, "המכרה הזה הוא הזדמנות, החברה לא רק תעסיק את אנשי ערד והסביבה אלא גם תקנה שירותים ותספק סיוע כלכלי לעיר. למה לא להחיות את ערד?" השלושה מבהירים כי שדה בריר הוא עתודת הפוספט היחידה הריאלית הקיימת בישראל. "אם לא תתאפשר כרייה בו, החברה תעבור הליך של ניוון, בתוך שש עד שמונה שנים הפוספט ייגמר ומפעל 'רותם' ייסגר", הם אומרים.
אז אין כלום בטענות של המתנגדים על סכנות בריאותיות?
חורב: "אני מבינה את הפחד, אבל מדובר בבורות, בהסתמכות על עובדות לא נכונות. גם אנחנו מעוניינים בכרייה בטוחה, ללא אבק וללא חשיפת העובדים לסכנות. הדוחות שעליהם מתבססים מתנגדי הכרייה נערכו על פי מודל של זיהום אוויר עירוני, שאינו מתאים למקרה של שדה בריר. המרחק של השדה מהעיר מבטיח כי לא יהיה זיהום אוויר. אני עצמי תושבת העיר ומגדלת כאן את ילדיי".
מה עם העובדים
הדי המאבק מגיעים עד לערים באר שבע ודימונה, שבהן מתגוררים אלפים ממועסקי חברת כיל, המאיימת לא פעם להעביר את פעילותה לחו"ל בשל שינויי הרגולציה ובשל מסקנות ועדת ששינסקי בנוגע למיסוי על משאבי טבע. משמעות מהלך כזה עלולה להיות פיטורים של אלפי עובדי החברה בארץ. במשך השנים הצליחו חברי ועד הפעולה לעצור שוב ושוב את התוכניות לכרות בשדה, כשבתחילת הדרך נרתם למאבק גם אברהם (בייגה) שוחט, מי שהיה אז ראש העירייה.
בינתיים עבר שוחט לצד השני של המתרס, ומשנת 2006 הוא מכהן כדירקטור בכיל. לדבריו, מדובר כיום בתוכנית שונה מזו שהתנגד לה בעבר. באוגוסט האחרון, במסגרת דיון על מסקנות ועדת ששינסק 2 לבחינת מיסוי משאבי הטבע של המדינה, אמרו בחברת כיל שתשלומי התמלוגים שהוטלו עליה גבוהים מדי, ומנכ"ל החברה אף אמר כי "אם הפעילות שלנו בחו"ל תהיה רווחית יותר, אז נשקיע שם". מנכ"ל כיל דשנים דני חן אמר מפורשות ביוני 2013 כי אם לא יוקם שדה בריר לכריית פוספטים סמוך לערד, תיאלץ החברה לעצור את הפעילות שלה בארץ.
"זה לא שבעוד עשר שנים הכל ייעצר, זה אומר שממחר העסק מתחיל להיעצר", אמר. באפריל, בעקבות החלטתה של שרת הבריאות, הודיע מנכ"ל כיל סטפן בורגס על הכנת תוכנית לסגירת מפעל "רותם אמפרט" אם לא תאושר הכרייה. הלחץ שמפעילה כיל לאפשר את הכרייה מורגש היטב בקרב עובדי החברה. סגירת המפעל כרוכה בפיטור 200 עובדים המועסקים ישירות במפעל ועוד כ-7,000 איש המשמשים כקבלני משנה, רובם תושבי הדרום. לדברי גורמים בכיל, החברה מהווה היום כ-20% מכל הפעילות הכלכלית בנגב.
נייר העמדה של עמותת "רוצים לחיות ללא מכרות" מתייחס גם לעובדי החברה. "תחלואת העובדים היא נעלם", נכתב, "אנו מכירים עובדים רבים שחלו ונפטרו בטרם עת. הביטוח הלאומי הכיר בעובדי פוספטים שחלו כנפגעי עבודה. ההצהרה '60 שנה אנחנו עובדים במכרות ולא חולים' ריקה מתוכן. חלק מעובדי הקבלן בעבר עבדו בכרייה בלי שאיש הכיר אותם, וממילא לא מונח על השולחן שום נתון בעניין. גם הטענה על אובדן פרנסה של 10,000 משפחות בנגב שקרית. מספר עובדי חברת 'רותם אמפרט' מוסתר בעקביות, אך המספר האמיתי של העובדים, כולל המעגל השני והמעגל השלישי, קטן כנראה פי חמישה. זאת, בנוסף לכך שאין לקבל את איום הסרק שללא כרייה בערד המפעל ייסגר".
בעבור דני (שם בדוי), תושב דימונה המועסק בחברה, המצב הנוכחי מעורר חששות. "אנחנו מרגישים כל הזמן את הלחץ לכרות בשדה בריר, כאילו זה המוצא האחרון ובלעדיו מתחילים מחר בהליכי סגירה", הוא מספר, "גם כך משפחת עופר מעבירה את עסקיה לחו"ל ומאיימת להפסיק את העבודה בישראל, אם לא ייתנו לה את מה שהיא מבקשת, אבל אני בתוך זה. אני לא יכול להרשות לעצמי פריבילגיות של מאבק סביבתי. כיל ו'רותם' מחזיקות את דימונה, בין אם זה בעובדים ובין אם זה בתרומות למערכת החינוך בעיר ועוד דברים. היא יכולה לייבש את העיר ולהחזיר אותה למצב של שנות ה-60. מבחינתי אין ברירה - שיפתחו את שדה בריר לכרייה, ונתמודד עם התוצאות הבריאותיות".
כך או כך, אם תחליט הוועדה מחר לאפשר כרייה בשדה בריר, מתכוונים המתנגדים לפנות לבג”ץ. “לא ננוח עד שנסיר את האיום הזה מעל ראשינו”, הם אומרים, “שנוכל לחיות כאן ולפתח תיירות במקום, באוויר נקי”.